הרהורים ותורה

בשני חטאים אנו מוצאים שהתורה מציינת את ירידתו של הקב"ה לעולם על מנת להעניש את החוטאים. במגדל בבל - 'וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל' (בראשית יא ה) ובסדום - 'ארדה נא ואראה' (בראשית יח כא). בשני החטאים הללו העונש זהה - הריסת עיר שבני אדם בנו ופיזור כל תושביה לכל עבר. יש לנו לעמוד על המשותף שבין שני החטאים הללו שהובילו לעונשים זהים ולאופן פעולה דומה שבו בוחר הקב"ה. זאת, כשפעולת ירידת הבורא אל העולם היא פעולה חריגה במשמעותה וזוקקת הבנה מיוחדת כשמדובר במי שאין לו גוף ומלוא כל הארץ כבודו. רבי עובדיה ספורנו (בראשית יא ה) עומד על משמעותה של הירידה בשני ההקשרים הללו ועל פירושה המילולי: 'הנה לשון הירידה לראות יאמר על האל יתברך כשאין הענין אז ראוי לעונש אלא מפני הקלקול הנמשך אליו בסוף הענין, כבן סורר ומורה שאמרו "ירדה תורה לסוף דעתו". וכן היה ענין סדום שכתב בו "ארדה נא ואראה"..'. נמצא אם כן, שהירידה איננה מעשה פיזי אלא צורת התייחסות. האל בוחר להתעלם מהאירוע המתרחש ולבחון דווקא את הנזק הצומח בעקבותיו. פעולה זו היא ירידה לסוף דעתו...

כבר נודעו בשערים דברי רש"י (בראשית ו ט) על מעלתו של נח - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן אילו היה בדור של צדיקים - היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם - לא היה נחשב לכלום. למרות שדברים אלו כבר נלמדו בדקדקנות רבה ונדרשו פעמים אינספור, עדיין מצויה בהם לחלוחית של חידוש הנוגעת לעבודת ה'. נבוא לעיין בפירושו של ר' מרדכי יפה - "לבוש האורה" על רש"י: ודע ששתי אלו הדעות, רוצה לומר הדורשים לשבח והדורשים לגנאי, נותנים לנח מדרגה אחת בצדקותיו, ואינם חלוקים במדרגת מעלת צדקותיו של נח, ולדברי שניהם לא היה אלא צדיק בינוני. אלא שזה הדורש לשבח ואומר, שכוונת הפסוק היא אם היה בדורות של צדיקים ולמד ממעשיהם -ודאי היה צדיק יותר גדול ממה שהיה, וזה הדורש לגנאי אומר פירוש "בדורותיו" – לפי דורו היה צדיק ומגנהו הפסוק לומר, שלא היה אדוק בצדקתו, שגם אם היה בדורו של אברהם, לא היה צדיק יותר, כי לא היה לומד ממעשיו ולא היה נחשב לכלום. יוצא אפוא, שהמחלוקת בין הפירושים אינה האם נח היה צדיק קטן או צדיק גדול. במד...

כשהמשנה (אבות ג יד) רוצה לתאר את חשיבותו של כל אדם, היא מציינת את אדם הראשון כמודל - 'הוא (ר' עקיבא) היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם; חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: "בצלם אלוקים עשה את האדם"' . המקור לדברי המשנה הוא הפסוק מפרשת נח (בראשית ט ו) - 'שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם' . הבחירה של המשנה דווקא בפסוק זה מפרשת נח תמוהה לאור העובדה שהמשנה הייתה יכולה להביא ראיה מהפסוקים הקודמים בתורה - 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' (בראשית א כו) או 'ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו' (בראשית א כז) . יתרה מזו, מתחילתו של פסוק זה למדו רבותינו דרשות נוספות המעלות תמיהה. חז"ל (ילקוט שמעוני נח סא) למדו למשל מהפסוק את האיסור להפיל עובר במעי אמו - '(ההורג חייב) אף על העוברין דכתיב 'שופך דם האדם באדם' - איזהו אדם שהוא באדם? הוי אומר זה העובר.' באופן אחר דרשו חז"ל בהמשך דרשתם את הדברים על האיסור לאדם לפגוע בעצמו - ''ואך את דמכם לנפשותיכם...

סיום מעשה הבריאה מתואר בתורה [בראשית ב ג] בברכת הבורא ליום השבת - 'וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת'. סיומו של הפסוק במילה 'לעשות' נראה בעיני רבים מרבותינו כתוספת שלא ניתן להתעלם ממנה. אין כאן רק בריאה מושלמת אלא יצירת עולם המאפשר, שלא לומר מחייב, עשיה נוספת. על פשרה של עשיה זו ומשמעותה נאמרו דברים רבים, ביניהם דבריו של הנצי"ב. הנצי"ב מבאר שהעשיה המתוארת בפסוק היא כל השינויים שיהיו בחוקי הבריאה במהלך ההיסטוריה. מקומות בהם חוקי הטבע ישנו את פעולתם, התרחשותם של ניסים ונפלאות או עצירה חריגה של מחזור הטבע. כל אלו הינם מעשים שאינם לפי מלאכת הבריאה וכל מטרתם היא להראות או להזכיר שהקב"ה הוא הבורא והעולם פועל בהשגחתו ולא בכוחות טבעיים המתנהלים בכוחות עצמם. או אז, מגיע העולם לתכליתו והוא הופך ליצירה עשויה הממששת את יעודה לשמו נבראה - 'והנה תכלית כל הבריאה הוא כבודו יתברך, והנה אין מתגלה כבודו ית' אלא ע"י שנויים שנעשה בבריאה אם לשעה זו אם...

המשנה (סנהדרין ד ה)  מתארת - "כיצד מאיימין את העדים? על עדי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן.. "לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" . לא ברור לנו מדוע יש באמירות אלו משום איום על העדים, וכי הם איבדו נפש אחת או מבקשים לקיים נפש אחת. האיום נועד לגרום לעדים לומר אמת צרופה ובמקום זה הוא מטיח דברי תוכחה על חשיבות האדם שהיו מתאימים אולי לרוצח לפני הוצאתו לדין. קושיה נוספת העולה מן הדברים היא על הכפילות שיש בהם, ברור הוא שאם מי שמאבד נפש איבד עולם הרי שמי שמקיים נפש מקיים עולם. מה ראתה המשנה לטרוח ולהביא את צידו השני של המטבע? האדם נברא יחידי, אבל הדור הבא כבר נברא כפול. לאדם היו שני בנים, שיש אומרים שאפילו נולדו כתאומים. כאן, הגיע המבחן אודות הסתכלות האדם על משמעותו ועצמיותו. במבחן זה נכשלו שני הבנים. קין ראה בעצמו את חזות הכול, איש הקניין והגאווה, שהשני רק מפריע לו ומסכן את מעמדו. הבל לעומתו, ראה בעצמו כהבל שאין בו ממש, מלא חסרונות ופגמים וחסר י...

לאחר בריאת האדם מספרת התורה כי הקב"ה משנה את מקומו - וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ בראשית ב טו פסוק זה תמוה מאוד וקשה כפליים, למה הוצרך בורא עולם לקחת את האדם ומה פשרה של ההנחה שעשה הקב"ה לאדם הראשון ומה עניינה. בדבר זה ביאר המדרש באחד מפירושיו: "ויניחהו" – נתן לו מצות שבת, כמו שאתה אומר: "וינח ביום השביעי" (שמות כ א). "לעבדה" – ששת ימים תעבוד, "ולשמרה" – שמור את יום השבת לקדשו (דברים ה יב). בראשית רבה טז ה נתנה ראש ונשובה לתחילתו של הפסוק ונראה מה מלמדנו המדרש על האופן שבו לקח ה' את האדם - לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס רש"י בראשית ב טו נראה כי המדרשים סותרים זה את זה ומחלוקת ביניהם על מעשה ההנחה ומהותו. במבט ראשון נראה, כי המדרש המובא ברש"י ורואה במעשה ההנחה דבר המצריך שכנוע ופיתוי חולק על המדרש שמבאר כי ההנחה היא נתינת המנוחה לאדם. וכי איזה אדם אינו חפץ במנוחה, צדיקים גדולים ביקשו לישב בשלווה ומה נצרך לפתות לכך. אכן, יש מדרשים הרואים...