הרהורים ותורה

במהלך קריאת דברי האחים רגע לפני ההגעה של יוסף לקראתם אנו מוצאים שינוי מפתיע בעלילה  [בראשית לז יט - כ]  במילים הדרמטיות: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה  יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ:". על כך שואל האלשיך - "אומרו וישמע ראובן, כי הלא יחד כולם שמעו, ולמה ייחס השמועה אליו? ומהראוי לא יאמר רק ויצילהו ראובן מידם!". שהרי מלשון התורה, שמיעה זו מתארת מציאות בה ראובן מנותק מהאחים ורק שומע את דבריהם כמאזין חיצוני. עד כדי כך, שיש מחכמינו למדים ממילים אלו שראובן לא היה בתכנון העניין והגיע באותו רגע אל המקום - ''כל אחד ואחד מהם היה משמש את אביו יומו ואותו היום של ראובן היה" [בראשית רבה וישב פד]. פירוש מופלא לשמיעתו של ראובן אנו מוצאים אצל בעלי החסידות [פנים יפות לז כ, צפנת פענח שמות, ערבי נחל בלק ג, שם משמואל וישב] והוא מבוסס על דרשת חכמים ...

כשמעיינים בסיפורי יעקב ומשפחתו, מוצאים דברים משותפים רבים בין מה שעושה יעקב אבינו עצמו ובין מה שעושים ילדיו. הוה אומר, שמעשיהם של השבטים הם מידה כנגד מידה של מעשי אביהם. דוגמה אחת לכך אנו יכולים למצוא במוטיב מיוחד של שימוש בגדיי עיזים כחלק מהתנהלות המבקשת לטשטש את מעשי האבות. כשנכנס יעקב לאביו וקיבל את ברכתו אנו מוצאים שהוא משתמש בעורות עיזים על מנת להחביא את עצמו. גם במכירת יוסף משתמשים האחים בדמו של שעיר עיזים על מנת להסתיר את מעשיהם החמור. כמוהם, נוהג יהודה המבקש לשלוח על ידי עבדו שעיר עיזים כאתנן זנות ובכך להסוות את מעשיו עם האישה הזרה. אודות תכונותיה המיוחדות של העז מצאנו בגמרא [שבת עז ב] דו שיח מרתק: רבי זירא אשכח לרב יהודה,.., אמר ליה רבי זירא לרב יהודה: מאי טעמא עיזי מסגן ברישא [העיזים הן אלו ההולכות בראש העדר ] והדר אימרי [ורק אחריהן הולכות הרחלות ]? אמר ליה רב יהודה: כברייתו של עולם. דברישא הוה חשוכא, והדר נהורא. [שקודם היה חושך ואח"כ אור. כן העזים, שהן בדרך כלל שחורות הרי הן קודמות לרחלות שהן בדרך כלל בהירות.] שוב שאלו: מאי טעמא הני הרחלות מכפיין [יש להן זנב שמכס...

המחלוקת בין יוסף והאחים, בעוצמתה ותהפוכותיה, מוכרחת להתפרש באופן המקיף תפישות עולם והמתעלה מסכסוכי ירושה וכבוד שבין אחים מצויים. נבקש, ברוח ימי החנוכה המלווים את קריאת הפרשיות הללו, למצוא פרשנות למחלוקת המרתקת הזו. מאז תחילתה של האומה הישראלית, נעים אבות האומה בין שני קצוות - זה המנסה להפיץ החוצה וזה המתכנס פנימה. אברהם מול יצחק, חסד מול דין ושניהם שהתמזגו באישיותו של יעקב מוצאים את דרכם להבדל העז בין השבטים בהנהגת יהודה ובין יוסף. העימות בין האחים ובין יוסף אם כן, הוא על האופן שבו יש להוביל את בית יעקב - האם בהתערות בכל המציאות, על צדדיה הנמוכים והשליליים או בהתבצרות במגדל השן והשפעה עקיפה על העולם החיצוני. השבטים מסמלים את הרצון לשמור את כוחות האומה, הם מנסים לכנס את הכוחות פנימה מבלי לנסות להרחיב את מעגלי ההשפעה. לעומת יוסף השואף לפרוץ את כל הגדרות ולהגיע למחוזות רחוקים, לא רק כמבקר ותייר אלא כמלך ושליט משפיע. יוסף הוא בעל חלומות, הוא מנסה לשנות את המציאות ולא לקבל את תכתיביה, לקחת את הקודש למקומות לא צפויים. גם בחלומותיו הוא אלומה 'קמה וגם ניצבה' שאינה מכפיפה את...

החפצים שיהודה נותן לתמר כערבון - חותמת, פתילים ומטה - נדרשו במשך הדורות כסמלים לחפצים של מצוות. המדרש השווה אותם לתפילין ולציצית אולם בענייני דיומא נראה שיש להביא מדבריו של הרב אברהם דוב מאווריטש [1760-1840, מתלמידי רבי נחום מטשרנוביל. שימש ברבנות בז'יטומיר ובאברוטש ולאחר מכן שימש כראש קהל החסידים בצפת. פעל וסייע לחיזוק המתיישבים בפרעות, רעידות אדמה ומגפות] בספרו 'בת עין' [פרשת וישב] הרואה בדרך הדרש את השיחה שבין יהודה לתמר משל לשיחה בין המקטרג לקב"ה - הנה איתא בכתבי האר"י ז"ל שעיקר סוף גמר החתימה היא בחנוכה. אם כן נוכל לומר שזה מרומז בפסוקים אלו עד"ז, ויהי כמשלש חדשים , היינו מראש השנה עד חנוכה, שאז עיקר גמר חתימה: על כן בא המקטרג על בני האדם לפני בורא עולמים ברוך הוא, שהוא מרומז בתיבת יהודה . לומר זנתה תמר כלתך , היינו כנסת ישראל שדמתה לתמר, שהיא מכונה בשם כלה, זנתה וסרה ממך, והלכה אחר זנונה, ולא די לה בזה שהלכה אחר תאות לבה הרע, אלא שגם היא הרה לזנונים , הרה היא בחינת דביקות, היינו שמעצמה היא דבוקה תמיד בתאותה בלי שום גורם לזה: ויאמר יהודה , הו...