הרהורים ותורה

כאשר הקב"ה מנחה את משה כיצד להיערך למכת הבכורות הוא מצווה לצבוע את דלתות הבית בדם, תחילה את המזוזות הצדדיות ולאחר מכן את המשקוף העליון [שמות יב ז]: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" . לעומת זאת, כאשר משה ואהרן מצווים את העם הם משנים את סדר ההוראות [שמות יב כב]: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף" . מדוע אם כן, משה ואהרן משנים את הסדר שהקב"ה ציווה ומצווים תחילה על המשקוף ולאחר מכן על המזוזות. יתרה מכן, כאשר הם מתארים את התנהלות הקב"ה בעצמו היא בוחרים בסדר שהם חידשו דווקא ולא בסדר הציווי המקורי [שמות יב כג]: "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל  הַפֶּתַח" . כשחז"ל מבחינים בשינוי הסדר הם למדים למעשה, שהסדר אינו הכרחי ואין בעיה לשנות אותו ממה שנאמר בצי...

בעולם הסוד, כמו בשאר חלקי התורה, גלות מצרים והיציאה ממנה תופשת מקום נרחב. לפי תורת הקבלה, מטרת הגלות הייתה איסוף של ניצוצות קדושה שהתפזרו במקומות הנדחים והנמוכים ביותר והעלאתם למקומם המקורי. במצרים היה פוטנציאל של קדושה, שרק לעם ישראל בשהותם במציאות מלאת הטומאה, יש יכולת לנצל, למצוא ולמצות. הגלות אם כן, אינה רק בית כלא אלא מקום שבו קיימות אופציות שניתן לנצל בזמן הגאולה. אחד הביטויים לעניין זה הוא הבקשה של ה' מעם ישראל לשאול את כלי מצרים ולצאת ברכוש גדול. בהתאם להבטחה האלוקית הקדומה, העם מתבקש לקחת כלים משכניו המצרים ואכן מרוקן את מצרים מכליה ואינו מותיר בה דבר. במדרש, נחלקו הדעות כיצד לתאר את מצרים לאחר השאלת הכלים - יש המדמים אותה למצולה עמוקה שלא מצויים בה דגים ויש המדמים אותה למצודה וכלוב ללא גרגירי דגן המפתים את העופות להיכנס אליו. מחלוקת זו, היא למעשה תיאור של שתי תפישות עולם ביחס אל החול, התרבות והמציאות הגשמית. יש הרואים בעולם החול כמקור לידע פרגמטי בלבד, כזה המשרת את האדם במעשיו הפשוטים ותו לא. האדם המצוי בעולם התורה צריך להזדקק לעולם החול רק על מנת להתנהל באופן פ...

כשהתורה מציינת את מיקום הדם על פתחי הבתים היא כותבת (שמות יב ז) - "ונתנו על-שתי המזוזות, ועל-המשקוף". על כך דורשים חז"ל במכילתא - "ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף - מבפנים אתה אומר מבפנים, או אינו אלא מבחוץ?! תלמוד לומר: והיה הדם לכם לאות  - לכם לאות ולא לאחרים" . למעשה, רואים מדברים אלו שלפי הבנה זו הדם היה אות ששימש רק את בני ישראל ולא נועד לסימון עבור המשחית או להתרסה למול מצרים. לפי הבנה זו אפשר להבין דרשה אחרת של חז"ל על הפסוק (שמות יב יג) - "והיה הדם לכם לאות, על הבתים אשר אתם שם" , עליו דרשו במכילתא והביא רש"י - "לכם לאות ולא לאחרים לאות, מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים" . האות החיצוני הוא רק ביטוי ל"הפרש דעות ואמונות" פנימי ומהותי שהיו בין ישראל למצרים, כפי שביאר ר' יצחק ערמאה (עקידת יצחק שמות, נו א): "חלילה שיהא הדם הזה לו יתברך כחוקות השני אל בית רחב אלא..אמר שיהיה ' לכם הדם הזה לאות ברית'.. כי הפרש הדעות והאמונות יהיה פדות ביניכם לבינם". ישראל לומדים שלא די להם בשחיטה אלא ב...

יציאת מצרים הייתה בחיפזון. התורה מצווה בפירוש שכל אכילת קרבן פסח צריכה להיות באופן חפוז ונחפז - וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה' שמות יב יא האכילה צריכה להיות במהירות, היא מתחילה בחצות ומסתיימת תוך מספר שעות. האוכלים כבר לבושים ליציאה מהירה וכל החפצים כבר ארוזים על מנת למנוע זמן מיותר. המהירות של היוצאים השפיעה על הלחמים שלא הספיקו והפכה לציון משמעותי של יום היציאה ממצרים כחג המצות - לחם המהירות והחיפזון שלא הספיק להגיע לייעודו המלא. לא רק עם ישראל חי בתחושת חיפזון, מהירות וזריזות; גם הקב"ה בעצמו פועל במהירות לגאול את עמו מארץ מצרים. המדרש מבאר שהדילוג על בתי ישראל וההצלה של הבכורים נבעה מכך שהקב"ה מיהר להכות במצרים ולהוציא את עמו במועד שנקבע מראש - 'ואכלתם אותו בחפזון' זה חפזון ישראל. אבא חנין אומר משום רבי אלעזר: זה חפזון שכינה, שנאמר 'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים'. מכילתא בא פג בחסידות ביארו שהחיפזון איננו רק איר...

כשמעיינים בפרשיות המתארות את יציאת מצרים מבחינים בקלות שהן מלוות במשא ומתן בלתי פוסק. משה טוען טענות בפני פרעה, פרעה מסרב ומשתכנע וחוזר לסירובו. הטענות משתנות, רמת החומרה של המכות עולה אבל בשורש הדברים מדובר בניסיון שכנוע מתמשך. השאלה עולה מאליה אודות הצורך של הקב"ה להתנהל באופן הזה מול פרעה. הקב"ה לא בוחר לשחרר את ישראל בעל כורחו של פרעה או בכפייתו אלא מבקש ממשה לפעול מולו במסע שכנוע וטענות רבות. לצד מסע השכנוע של פרעה, מנהל משה מסע שכנוע גם מול ישראל. הוא אמנם מוכיח להם במהירות שהוא הגואל, אולם כאשר הקשיים מתחילים להיערם הוא מתקשה לדבר על ליבם ולזכות לאמונם. עיקר הפניות של משה בתחילת דרכו אל הקב"ה הם בניסיון לזכות לעזרה ברכישת אהדת העם ואהבתו. כנגד שני הצדדים הניצבים מול משה הקב"ה מצווה אותו להוסיף ולדבר אליהם [שמות ו יג] - "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" . ציווי כפול זה מבטא את התנאי ההכרחי של יציאת מצרים: רצונו ש...

פרשה זו נקראת בחודש שבט, שכל עניינו הוא תיקון האכילה כפי שמצאנו בספר יצירה על חודש זה: "המליך אות צ' בלעיטה". נבוא לברר שני מיני אכילה המצויים בפרשתנו ונמצא בהם טעם מחודש. זאת, לאור שני ניסים מתוארים בפרשתנו כ"נס בתוך נס" ושניהם קשורים באכילה: שמות רבה וארא ט באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא אם יבלע תנין את תניניהם של מצרים מנהגו של עולם הוא, נחש בולע נחש אלא יחזור לברייתו ויבלע את תניניהם, מהו 'ויבלע מטה אהרן את מטותם', א"ר אלעזר: נס בתוך נס מלמד שחזר המטה מטה כברייתו ובלע אותן , כשראה פרעה כן תמה ואמר ומה, אם יאמר למטה בלע לפרעה ולכסאו, עכשיו הוא בולע אותו,  א"ר יוסי ב"ר חנינא: נס גדול נעשה במטה שאע"פ שבלע כל אותן המטות שהשליכו שהיו רבים לעשות מהן י' עומרים ולא הועבה. שמות רבה וארא יב ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, נס בתוך נס , ר' יהודה ור' נחמיה, חד אמר: כפרנותא דרומנא דחרציניתיה מתחמיא מלגיו, וחד אמר: כהדין עששיתא דמיא ומשחא מתערבין כחדא ונורא דליק מן גויהון.  משל למה הדבר דומה לשני לגיונות קש...

בשיחות שבין פרעה למשה אנו מוצאים מלחמת דעות המלווה את המשא ומתן העיקש שבין הצדדים. באחד משלבים הראשונים של המשא ומתן, בעוד מכת הצפרדעים משתוללת אומר משה לפרעה [שמות ח ה]: "הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה?". מילה זו - התפאר - מילה יחידאית במקרא והבנתה תוכל לחשוף טפח בויכוח הנוקב שבין משה לפרעה. לבקשתו של משה פרעה משיב בתשובה מוזרה "לְמָחָר!", למרות הסבל הנוראי מהצפרדעים פרעה בוחר לסבול יום נוסף ולא לבקש את הסרת המכה באופן מידי. כנראה, שתשובתו של פרעה באה למנוע את רצונו של משה, שפרעה יתפאר עליו. משה ביקש להראות את יכולתו להסיר את המכה באופן מיידי ובכך להתפאר בקשר שלו עם אלוקים. פרעה מוכן לסבול עוד יממה של מכה כואבת ובלבד שלא לסייע למשה להמחיש את כוחו הרוחני. עתה נבוא לבחון את תשובתו של משה לתגובת פרעה - "כִּדְבָרְךָ, לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ". אם אכן משה יתפלל להסרת המכה רק למחרת אותו יום, הרי שלכאורה כוונתו המקורית להתפאר...