הרהורים ותורה

בין סוגי הקורבנות המנויים בפרשה אנו מוצאים את קרבן חטאת וקרבן אשם. קורבנות אלו מביא האדם על חטאים שחטא לכפרה ולתשובה. אבל הבדל יש ביניהם - קרבן חטאת הוא מביא במקרה שבו בוודאות חטא, ואילו קרבן אשם הוא מביא במקרה שיש לו ספק אם חטא. למעשה, הקורבנות הללו אינם מחליפים זה את זה ולכן יתכן מצב שבו אדם יביא על חטא אחד קרבן אשם ולאחריו קרבן חטאת. כך למשל מבאר רש"י (ויקרא ה יז) - "במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו.. - הרי זה מביא אשם תלוי. ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא, ואם יודע לו לאחר זמן - יביא חטאת" . האשם הוא הגנה זמנית מהעונש, כל עוד האדם בספק אם חטא, אבל אם יתגלה שהאדם חטא - הגנת האשם לא תועיל והוא יצטרך להביא חטאת. כשמעיינים בפרטי הקורבן, מגלים דווקא שקורבן אשם הוא במעמד חמור יותר מקרבן חטאת. רמב"ן (ויקרא ה טו) מסביר ששמו של קרבן חטאת הוא רק כנגד ההחטאה במעשה מהדרך הישרה אבל שמו של קרבן אשם הוא על דבר גדול יותר - 'כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר הענשו יתחייב להיות שמם ואבד בו ' . דבר זה בא לידי ביטוי גם בדיני הקורבנות, הממחישים א...

פרשת המועדות פותחת כידוע במצוות השבת, פתיחה שבעלי המדרש והפרשנים ראו בה כטעונה ביאור. השבת לכאורה, אינה מועד שכן היא קבועה וקיימת מימי הבריאה ואינה תלויה בחשבון ימי החודש והשנה שיעשו עם ישראל. מעמדה של השבת אם כן, שונה בעצם הגדרתו ממעמדם של החגים ולכן הכללתה בכותרת "אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי" מעלה תמיהה. תירוצים נאמרו לאופן סידור הפסוקים, אולם אנו מבקשים לעיין בפירושו של רמב"ן שיש בו פתח להבנה מחודשת מאוד של מצוות השבת עד כדי ביטול השוני בין השבת והמועד שבו פתחנו. רמב"ן (ויקרא כג ד) כותב בתחילת דבריו כי הגדרת השבת היא כמו יום חג, " שגם הוא יום מועד , נקרא אותו מקרא קדש" . לפיכך, ההבדל בין השבת ושאר המועדות הוא רק בקביעת זמנו "כי השבת קבוע הוא, ביומו יבא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו " . כלומר, השבת הוא יום ככל המועדות, אלא שאין צורך לקרוא אותו ולקבוע את זמנו, שאינו תלוי בעיבורי השנים והחודשים. בהמשך דבריו, רמב"ן מציג פירוש אחר אבל לדבריו, המשווים בין השבת והמועדות כמעט לחלוטין, יש סימוכין מפרשנים נוספים. כך למשל כותב החזקוני (ויקרא כג ...

התורה מתארת ארוכות את דיני המצורע, את מעשיו בימי הטומאה ואת דרכי טהרתו. לשונה של התורה בפרשיות אלו מרתקת מאוד כיון שהיא כמעט לא משתמשת בלשון ציווי אלא בלשון תיאור. נבקש להתחקות אחר לשונה של התורה ולראות איזה מסר עולה ממנה לגבי התנהלות המצורע ומהות הצרעת. כשהקב"ה מדבר עם משה ואהרן על דיני טומאת המצורע הוא נמנע מלבקש מהם "דבר אל בני ישראל", כפי שמצאנו בכל דיני התורה. מכאן למד רמב"ן (ויקרא יג א) שבענין הצרעת אין לאדם מישראל רשות בחירה - "כי הכהנים בראותם הטמאים יכריחום להסגר ולהטהר" . הכפייה זו אפילו מעוגנת בדברי הפוסקים, כך למשל בעל ספר החינוך (מצווה קסט) מגדיר מצוות עשה המוטלת על המצורע לבוא ולטמא את עצמו. את המצווה הזו הוא מתאר ומנמק באמירה מוסרית: "שמצוה היא עלינו שכל מי שיהיה מצורע שיבוא אל הכהן לשאול על צרעתו והכהן יטמאנו או יטהרנו, והוא יתנהג על פי התורה הכתובה כאשר יצונו הכהן. ולא יקח הדבר כחולי הבא במקרה , אלא יתן לב עליו וידע כי גודל עוונו גרם אותו" . התורה מחייבת את האדם, עוד לפני שחל עליו שם 'מצורע', להתנער מהאדישות ולי...