הרהורים ותורה

הלשון המיוחדת בה משתמש הקב"ה בתחילת פרשיית קרבן העולה (ויקרא ו ב): "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר" הביאה את המדרש למצוא בבקשה זו משמעות רחבה יותר. כך הם דברי המדרש (ספרא צו א) המפורסמים: "אין צואה אלא זירוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון: ביותר כל מקום שיש חסרון כיס". דבריו של רבי שמעון מצריכים ביאור - איזה חסרון כיס, הפסד ממוני או נזק כלכלי, מתקיים בציווי על קרבן העולה המצריך את לשון הציווי. בשל הקושי הזה, רמב"ן מבאר כי דברי רבי שמעון לא נאמרו על נידון דידן אלא על עניינים אחרים. רבי שמעון רוצה לומר, בניגוד לדעת תנא קמא, ניתן לצוות גם "בדבר שאינו מיד ולדורות, בעבור שיש בו חסרון כיס". דוגמאות למקרים אלו מוצא רמב"ן במקרים נוספים שבהם התורה משתמשת בלשון הציווי, כגון הבאת שמן המאור ומתן ערים לתושבות הלווים. מי שהאריך לבאר את דברי רבי שמעון המקשר בין הציווי לחסרון הכיס, הוא רבי חיים בן עטר - ה'אור החיים' הקדוש. ששה פירושים - שלו ושל אחרים - מביא 'אור החיים' לביטוי 'חסרון כיס'. פירושים הנעים מניסיון למצוא הפ...

אחד מהקרבנות המיוחדים והמרתקים שהובאו במקדש הוא שלמי תודה. דהיינו, קרבן שלמים שאדם מביא כתודה על הצלתו מן הצרה. אמירת תודה על הצלה היא דבר מובן, אולם עדיין יש להבין מדוע היא צריכה להיעשות באמצעות קרבן ולא באמצעות דברי שבח וכדומה. רמב"ן (ויקרא א ט) מבאר שעניין הקרבן הוא מעשה הממחיש לאדם מה היה אמור לקרות לו בגלל שחטא. כך החוטא מבין ש"ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו". שמא, ביאור יסודי זה נוגע גם לקרבן תודה. אדם הניצל מצרה צריך לחיות בתחושה שעל פי מעשיו ראוי היה לו שלא היה חי. כל מה שעובר על הקרבן היה אמור לעבור עליו, לא כתחושה פנימית אלא כפרשנות פשוטה למציאות. חסדו של הבורא הוא שגרם לו לקבל שוב את חייו במתנה ולא לסיים אותם במעמקי הים או על מיטת חוליו. משום כך, אין הוא יכול להסתפק בתודה נימוסית אלא מוכרח להתמלא בתחושה שחייו אינם ברשותו ועליו לנצל אותם בהתאם. הפרשנים מבארים שקרבן פסח גם הוא קרבן תודה, תודה לאומית על ההצלה ממצרים. באופן הזה, אפשר לומר שקרבן הפסח בא להמחיש לאדם את האמירה ש"אִלּוּ ...