שלהבת קבועה של שינוי

כשהתורה מתארת את הדלקת נרות המקדש היומיומית של אהרן היא כותבת: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן". לדברי המדרש המילים המיותרות הללו נועדו "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". אהרן הדליק את המנורה יום-יום ללא שום שינוי למרות התקופה הארוכה שבה קיים את המצווה המיוחדת הזו.

בעלי החסידות נחלקו מהו השבח באי השינוי של הדלקת אהרן. יש שהסבירו השבח הוא שאהרן הצליח לשחזר את ההתלהבות הראשונית בכל יום ולא להיכנע לשגרה. כך ביאר בעל 'מי השילוח' בדיוק מיוחד בדברי המדרש: "שלא היה אצלו כדבר ושונה בה שעשה כדעת האדם בהרגל, רק תמיד היה עושה את המצוה כדבר חדש שאדם עושה בשמחה ובזריזות".

אחרים הסבירו, שהשבח הוא שאהרן לא השתנה באופיו בגלל הזכות הגדולה של הדלקת הנרות התמידית (שפת אמת בהעלותך תרל"ד). דבר זה סייע לו לשמור על גדרי המעשה ולהקפיד על קיום המצווה בדקדוקיה. כך למשל מתאר באופן מיוחד ר' ברוך ממזבוז' (בוצינא דנהורא, בהעלותך): "כי כבר ספרו מקדוש אחד שהיה משמש בבית הכנסת כשהיה מטיב הנרות ונתן שמן למאור בכלי הנר אז לרוב דבקותו בה׳ ב״ה לא היה יכול לעשות הדבר כתיקונה, והיה יוצק השמן חוץ לכלי, ולזה ספרה התורה הקדושה שבח של אהרן שהוא עם גודל דבקותו בבורא ב״ה בערך המנורה וכוונתה לא היה נפסק ממנו השלימות מעשה הגשמיות לעשות הדבר כמתכונתה להטיב הנרות והפתילות ולהדלקים כאשר יאות". לא רק ההתלהבות היתה יכולה לסכן את העקביות של הדלקת המנורה, גם ההבנה השכלית יכלה להזיק לה. עם השנים, חכמתו של אהרן גדלה והדרישה להבין את כל ענייני המנורה הלכה וגברה, למרות זאת אהרן הקפיד לקיים את המצווה על כל דקדוקיה שלא כדרך "החכם החוקר בכל פרט נקל עליו לעבור על אשר לא ידע.." (משלי יעקב בהעלותך).

המחלוקת בין מצדדי ההתלהבות הבוערת ובין מקדשי השמרנות באה למעשה לידי ביטוי בשירה של זלדה - שני יסודות.

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹש

כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה

כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן

כַּמָּה עוֹטֶה גָאוֹן

מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל

אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים

הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

בְּלִי שֶמֶץ שֶל טֵרוּף

בְּלִי שֶמֶץ שֶל רוּחָנִיּוּת

בְּלִי שֶמֶץ שֶל דִּמְיוֹן

בְּלִי שֶמֶץ שֶל חֵרוּת

בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת

אֶת הַמִּמְסָד

שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה

וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ

בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.

הַבְּרוֹש שוֹתֵק,

הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִמְיוֹן

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת

אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָבִין

הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַאֲמִין.

דומה כי מצווה ליישב את ההדורים, אהרן הכהן אכן לא שינה את התנהלותו המעשית אבל בליבו הייתה התרגשות מחודשת. יש מחשבה בקרב העולם (והשלהבת) שהדברים סותרים, אולם יש בהם השלמה חשובה. גם בברוש יכולה להיות חרות ורוחניות. על כך ביאר השפת אמת (בהעלותך תרל"ה): "כי עשה מעשה המצוה כל ימי חייו בכוונה ורצון אחד.. כי ההתפעלות הראשון הוא המובחר.. וממילא בא לו תמיד השגות חדשות כמ"ש 'אם שמוע בישן תשמע בחדש'".

למול שירה של זלדה, עומדת השלהבת של אהרן - הבוער ברוחניות אך שומר על יציבותו, שלהבת העולה מאליה.