לוחות, אבנים וברית

*תובנה לפרשת עקב*

כשמתבוננים במילותיו של משה, המתאר את שבירת הלוחות בעקבות חטא העגל (דברים ט), מוצאים בהן דיוק נפלא.

 בתחילת התהליך, בעליה להר הלוחות נקראים "לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית" (פס' ט). כשמשה מגיע לפסגה ומתחיל ללמוד הוא מקבל "אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים" (פס' י). לאחר ארבעים יום הוא זוכה שה' נותן לו "אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית" (פס' יא). אולם אז הוא יורד מן ההר "וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית" (פס' טו) בידיו. כאשר משה רואה את החטא הוא תופש "בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת" (פס' יז), משליך מידיו ושובר אותם.

נתינת הלוחות היתה נתינה כפולה - של אבנים טובות גשמיות ושל תורה אידיאלית הנכרתת בברית. משה מבקש לקבל את שני הדברים בעלותו להר, אולם בתחילה ניתנים לו רק לוחות האבנים המעשיים. רק לאחר ארבעים יום, הוא זוכה לקבל את המשמעות ולעמוד על דעת תורת ה' ובריתו.

לאחר שהוא מתבשר שהעם חטא, משה מבין שמעשיהם של העם התקלקלו אבל הוא מבקש לשמר את הברית. הוא יורד עם ברית חסרת ממשות ונטולת כובד משקל מתוך ניסיון לבססה שנית. אבל מראה העגל ושמיעת קולות המחולות משנה את דעתו. עתה אין בידיו לא אבנים טובות ולא ברית. יש כאן לוחות חלולים, של עוונות כבדים, שאין בהם תועלת מלבד להשליכם בשברון לב.