עבודה בבגדי עצמו

 בשעת הנעילה אנחנו בשעה של החלפת בגדים, עוד מעט נוריד את הטלית מהראש, נחזיר את המכנסיים והחולצה הלבנים לקולב עד לשנה הבאה ונחזור לבגדי היומיום. בגדים מגווני הצבע ועשירי המותגים, בגדים של עגלון המוביל את עגלת חייו בבוץ השגרה. בלב אנו שואלים - איך אפשר שלא להישבר, איך נתמודד עם המהפך הזה?, לשם כך נבקש להתבונן בהלכה מיוחדת הקשורה לכהן הגדול ביום הכיפורים.

בסיומו של תיאור יום הכיפורים בבית המקדש, המשנה טורחת ללמדנו את מעשי הכהן היוצא לביתו. לכאורה מדובר באירוע חסר חשיבות, הדומה לאומן החוזר לחיק משפחתו אחרי הופעה גדולה. מדובר בדבר המתרחש מאחורי הקלעים, ענין אישי ואינטימי שאינו נוגע למהות היום. אבל המשנה (יומא ז ד) מתייחסת לאירוע הזה - 'וקדש ידיו ורגליו - ופשט הביאו לו בגדי עצמו ולבש - ומלוין אותו עד ביתו - ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש'. כמו לבישת בגדי הזהב והלבן במהלך היום, גם בסופו - הכהן מקדש את ידיו ורגליו ולובש בגדים מיוחדים - בגדי עצמו.

בבגדים אלו הולך הכהן לביתו ועושה יום טוב לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש. גם מחברי סדר העבודה בתפילה טורחים לסיים אותו רק אחרי תיאור הכהן הלובש את 'בגדי עצמו' והולך לביתו'. מדוע המשנה טורחת לספר את מעשיו ולבושו של הכהן בסיום קיום מצוות היום. יתרה מזו, מדוע הכהן לובש את בגדיו הפרטיים לאחר שהוא מקדש ידיים ורגליים. אכן, אנו מוצאים בדברי הירושלמי (יומא ג ו) הסבר לפיו קידוש הידיים והרגליים נובע מבגדי הכהונה שהכהן מוריד ולא לבגדי החול שהוא לובש. 'אמר רבי יוחנן: הכל מודין בקידוש האחרון שהוא לשעבר. אמר רבי יוסה: מתניתא אמרה כן: 'הביאו לו בגדי עצמו ולבש' ויש אדם מקדש ידיו ורגלו ללבוש בגדי חול?'.

נבקש להציע הסבר אחר למהות לבישת בגדי הכהן בסוף היום. אפשר לומר, שלבישת 'בגדי עצמו' היא חלק מן העבודה ביום הכיפורים, המשך טבעי של תהליך ההתעלות. לא די בעבודת היום עצמו, יש לקחת את הקדושה שהושגה בו גם לימי השגרה והחולין. את טהרת בגדי הלבן אפשר להמשיך לבגדים הפרטיים ולהפוך אותם למקודשים. אין טבילה לפני לבישה זו, משום שהטבילה מסמלת על התנתקות מהעולם הטבעי והיבש לעולם אחר ועמוק. אבל עדיין יש צורך בקידוש ידיים ורגליים, בטהרת איברי העשייה וההתקדמות.

בשונה מלשון המשנה, הרמב"ם (עבודת יום הכיפורים ד כ) מציין במפורש את יציאת הכהן לביתו שלו - 'ויוצא לביתו וכל העם מלווין אותו, עד ביתו'. בכך למעשה, הוא מראה שאין כאן התנהלות טכנית אלא מעשה המשויך לכהן הגדול באופן מיוחד. שיבתו של הכהן הביתה משלימה את יציאתו מן הבית שבוע קודם לכן. כלומר, יום הכיפורים לא מתחיל בליל היום העשירי ומסתיים בבין הערביים למחרת. הלכות עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים מתחילות שבוע ימים לפני היום הקדוש ומסתיימות שעות ארוכות לאחר צאת הצום.

יציאתו של הכהן מן הבית היא התנתקות מן החיים הטבעיים ביותר, מהסביבה הקרובה - 'שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו.. רבי יהודה אומר, אף אשה אחרת מתקינין לו' (משנה יומא א א). הכהן יוצא מביתו בכל המובנים - ביתו הפיזית ויש אומרים שאף את אשתו הקרויה 'ביתו' (שבת קיח ב). כעת, במוצאי היום מושלם התהליך - הכהן חוזר אל ביתו בלוויית האנשים הקרובים אליו, אוהביו ואשתו.

באופן הזה מבאר הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות, ראה תשמ"ו, ב) - 'עבודת הכהן גדול ביום הכפורים היתה בתכלית הפרישות והקדושה,.. אבל תכלית הכוונה אינה הפרישות מן העולם, אלא להמשיך קדושה בעולם,.. ומטעם זה, תיכף לאחרי סיום עבודת יוהכ"פ, "יוצא (מיד) לביתו" מן הקצה אל הקצה בלי שום "ממוצע" בינתיים. כי זוהי תכלית כל עבודתו ומעמדו ו­מצבו המופלא בעת עבודתו ביוהכ"פ בקדה"ק, להמשיך קדושה זו גם "בביתו".

מעניין לראות את הביטוי להמשכת הקדושה מ'הבית הגדול הקדוש והנורא' אל הבית הפרטי של הכהן בדו-שיח מרתק המתקיים למחרת יום הכיפורים. הגמרא (יומא עא א) מתארת מפגש בין האיש שהוביל את השעיר המשתלח ובין הכהן הגדול - 'אתי משלח [רש"י - בא האיש המשלח את השעיר לעזאזל ליום המחרת],.. מצאו [לכהן גדול] בביתו - אומר לו: מחיה חיים, עשינו שליחותו'. המפגש מתחולל כעת בבית של הכהן הגדול, בית אליו חזר לאחר שבוע של פרישה. אין זה פלא, שהאיש המשלח מכנה את הקב"ה 'מחיה המתים' - מי שהחיה את הכהן שלא מת בקודש הקודשים וחזר בחיים אל החיים עצמם. בהמשך דברי הגמרא אנו מוצאים דרשה נוספת המתקשרת לעניין זה - 'אתהלך לפני ה' בארצות החיים - אמר רב יהודה: זה מקום שווקים'. אחרי מקום קודש הקודשים, שבים הכול למקום השווקים ולבגדי חול.

הדברים נפלאים במשמעותם הרחבה, אולם השאלה עודנה עומדת - כיצד ניתן להצליח במשימה הכבירה הזו. באיזה אופן ניתן להתקדש בקדושה כזו הממשיכה גם בחזרה אל הבית. שמא ניתן למצוא את התשובה במקום אחר שגם בו לובש הכהן את בגדיו האישיים. מעניין לראות, שיש עוד מקום אחד שבו כחלק מסדר היום, באמצעו ממש, הכהן לובש את בגדי עצמו - קריאת התורה במהלך יום הכיפורים.

הכהן הגדול היה קורא בתורה בפרשיות היום במהלך יום הכיפורים וכך מתארת המשנה (יומא ז א): 'בא לו כהן גדול לקרות. אם רצה לקרות בבגדי בוץ - קורא, ואם לא - קורא באצטלית לבן משלו'. קריאת התורה נעשית בבגדי לבן, אבל באופן יוצא דופן הבגדים אינם מוכרחים להיות בגדי הלבן אלא בגדי חול משל הכהן. טעם הדבר התבאר בדברי רמב"ם (עבודת יום הכיפורים ג ט) - 'קריאה זו אינה עבודה, לפיכך אם רצה לקרות בבגדי חול לבנים משלו קורא'. באמצע היום, תוך המתנה לכפרת השעיר המשתלח, הכהן לובש בגדים רגילים ועוסק בתורה. הבגדים הביתיים של הכהן מצטרפים לספרי התורה שכל אחד מן העם הביא מביתו - 'ואח"כ כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים..' (יומא ע א). ללמדך, שהדרך המקבילה לעבודה ויכולה להיעשות בבגדי עצמו היא לימוד התורה, קריאת התורה והאזנה לדבר ה'. היכולת להמשיך את הקדושה העצומה של היום מתאפשרת רק כשיש קשר הדוק עם התורה ולימודה. את זאת ניתן לעשות רק כשקובעים עתים לתורה ומחברים את התורה להתנהלות הביתית שלנו. בשלהי יום הכיפור, האדם מביא את ספר התורה שבו למד בבית ומראה את חזותו לרבים.

הד לדברים אלו ניתן למצוא בהקדמתו של ש"י עגנון לספרו 'ימים נוראים', בהקדמה זו הוא מתאר חווית ילדות. חוויה שהיא שגרמה לו לעסוק בליקוט דברי תורה ומדרש בעניינו של יום הכיפורים. גם הוא הכיר בעובדה, שרק לימוד התורה יכול לשמור על תחושת ההתעלות גם לאחר הסרת בגדי הלבן:

השמים היו טהורים והארץ היתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים, ורוח חדשה היתה מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי, ומלובש הייתי בגדי מועד, ואיש אחד מקרובי הוליכני אצל אבי ואצל זקני לבית התפילה.

ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות. ואיש זקן עומד מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו. ואני עומד בחלון בית התפילה מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות נרות השעוה. ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה.

עדיין לא הייתי יודע להגות במושגים עיוניים ואת המושג הדרת קודש לא הכרתי. אבל אין ספק בלבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת המקום ובקדושת היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים. ואף על פי שעד לאותה השעה לא ראיתי דבר כזה לא עלה על דעתי שיש הפסק לדבר. וכך הייתי עומד ומביט על הבית ועל האנשים שעמדו בבית, ולא הבחנתי בין אדם לאדם, שכולם כאחד עם כל הבית כולו דומים היו עלי כחטיבה אחת. ושמחה גדולה היתה בלבי ולבי נדבק באהבה לבית זה ולאנשים אלו ולניגונים אלו.

על יד על יד פסקו הניגונים, ועדיין בת קול היתה מנהמת עד שפסקה אף היא. נתקמטה נפשי פתאום וגעיתי בבכייה גדולה. אבי וזקני נתחלחלו ושאר כל העם עמדו עלי לפייסני. ואני דמעותי מתגלגלות והולכות מתוך הבכייה. אלו לאלו שואלים, מי גרם לתינוק שיבכה? ואלו לאלו משיבים, מי יודע.

עתה אספר מי גרם לי שאבכה. אותה שעה שנפסקה התפילה נפסקה פתאום אותה חטיבה נאה. מקצת מן האנשים הורידו טליתותיהם מעל ראשיהם ומקצתם התחילו מסיחים זה עם זה. אותם שאהבתי נדבקה בהם החליפו פניהם פתאום והשחיתו את דמותם הנאה ודמות הבית ודמות היום. ועל זה היה דוה לבי ועל זה געיתי בבכייה.

כמה שנים יצאו ועדיין אותה השתוממות מופקדת בלבי. וכשם שהיא מופקדת בלבי כך שמור בלבי אותו הצער. וכל שנה ושנה ביום הכיפורים כשאני רואה אנשים מישראל "כולם צגים לובן מוצעפים, לאדרך בשרפים עפים", מחליפים פנים של חילוי בפנים של חולין נפשי מתקמטת כבאותו היום.

פעמים הרבה שאלתי את עצמי, כלום על ידי התפילות והפיוטים בלבד ישראל קשורים באביהם שבשמים. והיאך אפשר לנוי קדוש בימים הקדושים לבטל מקדושת הימים בדברים בטלים ובשיחות הדיוטות. ימים שאינם חוזרים ושעות שאינן חוזרות היאך מורידים את עדיים מעליהם. יש אנשי דעת שאינם מסיחים דעתם אפילו שעה אחת מסגולת הימים, אבל מה יעשה האדם הפשוט שאין בו כח לעמוד תמיד באותה המעלה שעומד עליה בשעה שהוא מתייחד עם קונו. והלוא חדות ה' מעוזנו, וצריך אדם לחשוב תמיד היאך למצוא דרך אליו יתברך, כל שכן בעשרת הימים שהקדוש ברוך הוא ממציא עצמו לדורשיו, ולא יתן האדם לשעות הגדולות שניתנו לקורת רוח לישראל שיצאו בלא כלום.

וכשנתתי דבר זה על לבי עלה בדעתי לחבר שיר עלילה על חיבת הימים הנוראים, שיהא אדם קורא בספר בשעת ההפסקות כלומר בין תפילה לתפילה ומעורר את לבו..

נקבל על עצמנו בשעה הזו, שבסיומה נחליף ל'בגדי עצמנו' את קידוש הידיים והרגלים - קידוש מעשי היומיום והשגרה ואת ההקשבה הבלתי פוסקת לדבר ה' ולתורתו. רק כך, ההחלפה הזו לא תהיה אובדן טהרת הבגדים אלא המשך טבעי של היום. את קדושתנו בשעה שאנו עטופים בלבן יש להמשיך גם לימים בהם נהיה לבושים בחליפות שרד או בגדי עבודה מאובקים.