בגדיך לבנים
יום הכיפורים מלא בגדוש באיסורים ועינויים,
מתחילתו ועד סופו אופפות אותו מצוות לא תעשה שעונשן חמור. בין איסורים אלו מצויה
הנהגה מיוחדת המדגישה את קדושתו של היום
וייחודו. בתלמוד ובספרי הפוסקים מובא המנהג ללבוש בגדים נקיים מיוחדים בצבע לבן
במהלך יום הכיפורים. בדברינו הבאים, נבקש להתחקות אחר מנהג זה ולמצוא בו טעמים
מעשיים ופנימיים.
הגמרא (שבת קיט א) דורשת - 'מאי דכתיב ולקדוש ה' מכבד?.. אמר
ליה: זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה. אמרה תורה: כבדהו בכסות נקיה'. יום הכיפורים, היום הקדוש, הוא אחד מן המועדות הכתובים בתורה ויש
מצווה לכבדו ולענגו. לא ניתן לכבד את היום במאכל ושתיה מחמת האיסורים ולכן הדרך היחידה
לכבדו היא בכסות נקיה - 'וכיון
דאין בו לא אכילה ולא שתיה יש לכבדו בכל דבר שמצינו שנקרא כבוד' (ראש יומא ח).
נדגיש ונאמר, הבגד הנקי אינו מוכרח להיות לבן אלא נקי לכבוד היום. כמו כן, אין זו
מעלה מיוחדת ליום הכיפורים אלא אילוץ מחמת המניעה לכבד אותו בדרכים המקובלות. גם
בשאר הימים הטובים קיימת המצווה ללבוש כסות נקיה בנוסף לכיבודים האחרים - 'קדשהו בכסות נקיה ובתפלה, ובשאר
יו"ט במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה' (רש"י ויקרא כג לה).
אולם נראה, שלבישת בגדי לבן נקיים ביום
הכיפורים יש בה יותר מאשר אפשרות לכבד את היום מבלי לאכול ולשתות. מעלה מיוחדת זו
מובאת בלשונו של המאירי (שבת
קיט א) - 'ימים טובים אף הם ראוי לכבדם ולענגם במאכלים ולהדרם
במלבושים ויום הכפרים עולה על כלם במצות הדור מלבושים נכבדים ובגדים
מצויינים'. מהי אם כן משמעות הלבוש הלבן המכבד את יום
הכיפורים ומה המסר העולה ממנו.
קשה שלא למצוא מקור ללבישת בגדי לבן
במצוות התורה לכהן הגדול ביום הכיפורים להחליף את בגדי הזהב בבגדי לבן.[1]
אל קודש הקודשים נכנס הכהן הגדול כשהוא לבוש בגדי לבן ולכן הוא מחליף במהלך היום
כמה פעמים את בגדי הזהב לבגדי לבן. האיסור להיכנס בבגדי זהב לקודש הקודשים מנומק
על ידי רבותינו (ראש
השנה כו א) - 'מפני מה אין כהן גדול נכנס
בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה? לפי שאין קטיגור נעשה סניגור'. הזהב מזכיר את חטא עגל הזהב המקטרג על ישראל ולכן לא ניתן ללבוש
אותו כשבאים לסנגר על ישראל. באופן הזה יש שנימקו את המנהג להימנע מלבישת תכשיטי
זהב ביום כיפור - 'יש
מקומות דנוהגים שלא ללבוש בזהב מטעם 'לא יבא קטיגור'' (רעק"א או"ח תרי ד). לא מן הנמנע שטעם זה הוא שחלחל גם לשכבות העם שביקשו לחקות את הכהן
הגדול. עדות מעניינת מובאת בדברי מאירי (יומא סח ב),
לפיה הכהן הגדול עצמו היה לובש בגדים לבנים גם כשלא שירת בקודש הקודשים אלא קרא
בתורה - 'ואם רצה
לקרות באצטלית לבנה משלו - רוצה לומר שאינה מבגדי כהונה - קורא.. שדבר בהוה שמנהג
זקנים ואנשים של צורה להיות בגדיהם לבנים ביום הכפורים'.
אולם לפי ההסבר הזה, אין עניין מיוחד
בלבישת בגדי לבן אלא בהימנעות מלבישת כלי זהב. העיקר הוא שלא להכניס את המקטרג אל
קודש הקודשים, לבישת בגדי הלבן היא רק תוצר נלווה לכך. כך מבאר מהרח"ו (עץ הדעת טוב, אחרי מות) - 'והנה
לסיבה זו היה מספיק במה שלא היה של זהב. אמנם הוסיף עוד להיותם בגדי לבן
לרמז שלא די שלא יזכירו לו עוון העגל אלא אדרבה ירמוזו כי נתכפר ואם היה
עוונו אדום כשלג ילבינו'.
נבקש להציע הסברים אחרים לכניסתו של
הכהן הגדול לקודש הקודשים כשהוא לבוש בבגדי לבן. האברבנאל (ויקרא טז)
מונה ארבעה הסברים לבגדי הלבן של הכהן הגדול. הסיבה הראשונה אכן נוגעת רק לכהן
הגדול - '.. והיה
ראוי שיכנס בהכנעה ושפלות בבגדי לבן כאחד הכהנים ההדיוטי' ולא ילבש זהב ואבנים טובות
ומרגליות כי אין ראוי שיתגאה העבד לפני אדוניו'.
הכהן הגדול לובש למעשה את הבגדים של הכהנים ההדיוטות ובכך משווה את מעמדו לשאר
הכהנים מתוך ענווה לקראת הכניסה למקום הקדוש.
ממשיך האברבנאל ומבאר סיבה נוספת
השייכת גם לשאר העם: '..היה
ראוי שיכנס זך ונקי מעונותיו.. ולזה צוה יתברך שיכנס לבוש בגדים לבנים המורים על הטהרה
והנקיות.. לפי שהלובן מורה על הנקיות והטהרה'. הבגדים
הלבנים מסמלים את התנהגותו הטהורה של האדם ומעשיו הנעשים בנקיות. באופן הזה ביארו
רבותינו את ציווי הפסוק (קהלת ט ח) - 'בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן
עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר'. בדברי איוב (י יא) נאמר - 'עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי
וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי', כלומר כשם
שהמלבוש מכסה על הגוף כך הגוף מכסה על הנשמה ומשמש לה לבוש. כאשר לובש האדם בגדי
לבן, הוא מבקש להביע את רצונו להפוך את מלבושו הטבעי - את הגוף, לזך ונקי. 'והאמת כמו שהאדם מטהר עצמו
ומעביר החלודה ולכלוך עונות מנפשו, כמו כן מתגלה לו הקדושה הבאה מלמעלה בלי
חציצות והפסקות. ולכן צריכין לטהר קודם ערב שבת ולהחליף המלבושים..' (שפת
אמת כי תשא).
יתרה מזו, ההשוואה שעושה האדם בין בגדיו ובין
גופו משקפים תפישת עולם עמוקה יותר. האדם מבין שהגוף וצרכיו אינם חלק מהותי מחייו
אלא דברים משתנים לפי הזמן והמקום. האדם מחליט מה ללבוש כפי צורך הנסיבות, באופן
הזה הוא מחליט כיצד לנהוג בהתאם למציאות. 'כי כל הנהגה שיתנהג האדם בה נקראת בדרך מליצה
מלבוש או בגד,.., כי כמו שהמלבוש המכסה את הגוף בו יתראה לעיני אדם, כן תתראה
מדת הנפש מפעולה והנהגה חיצונית. כשיתנהג האדם למשל בפעולותיו במדת הכעס נאמר עליו
לבש מדת הכעס, כי יתראה לעיני אדם בלבוש זה, כשיתנהג במדת הנדיבות נאמר שלבש לבוש
נדיבות, וכן לבוש קנאה - 'ה' מלך גאות
לבש' וכדומה הרבה במקרא' (הכתב והקבלה בראשית לז).
או אז ישכיל האדם להבין שענייני החומר ומעשיו
לא תופסים אצלו מקום של קביעות אלא אמצעים המתחלפים בהתאם לנטייה הפנימית. מה
שמכתיב את התנהלותו של האדם הם לא השיקולים המעשיים, התחושה הפנימית היא שמנווטת
את המעשים שהאדם לובש באותה שעה. בבחירה של האדם ללבוש בגדים לבנים חסרי עיטורים
וגוונים הוא מראה כי הוא לא נזקק לקישוטים חיצוניים מעבר לנשמתו הפנימית. 'גם יועילו מאד הלמודים האלה
להכרת עצמו ולדעת צורך גופו ומה טיבו. אשר לא יעשה עקר מעצמו ובשרו, ולדרוש
תמיד מה יפיו ומה טובו, כי ידע כי אינו אצלו רק במדרגת הלבוש. אשר עקר הטוב
והבריאות לא ידרוש כי אם לפנימיותו. גם לא ירע בעיניו בשלחו אותו חפשי מעצמו' (עקידת
יצחק ויקרא סג).
עד כה, ביאר האברבנאל כי לבישת הבגדים הלבנים
מנסה להמעיט בכוחות של האדם. היא מנסה לנטוע בו תחושות של הכנעה וביטול המעשים
האנושיים. בשני הסבריו הבאים מבקש האברבנאל להציג תפישה אחרת, פנימית יותר וחיובית
יותר, המבקשת לראות באדם כמי שמסוגל במעשיו להגיע לגבהים.
ההסבר השלישי רואה בכהן אדם ההופך למלאך - 'שהכ"ג בהכנסו במקו' המקודש
ההוא היה מתדבק בבוראו ומתדמה כל מה שאפשר לאלהיו ולמלאכיו בהיותו ביום ההוא כאחד
מצבא המרום..'. כאן
הכהן וגופו אינם דברים שפלים שיש להכניעם אלא עניינים נעלים 'ולהורות קדושת הכ"ג ביום ההוא
בהכנסו בקדש הקדשים היה הוא גם כן לבוש הבדים ומפני זה בשבח הנביא כהן גדול אמר 'כי
מלאך ה' צבאות הוא' בהיותו לבוש הבדי' ביום המקודש..'.
כדברים אלו מצאנו בירושלמי (יומא ז ב) -
'ולמה בבגדי
לבן? א"ר חייה בר בא כשירות של מעלן כך שירות של מטן מה למעלן
'ואיש אחד בתוכם לבוש בדים' אף למטן 'כתנת בד קדש ילבש''.
הדברים הללו לא נוגעים רק לכהן המשרת את אלוהיו כמלאך משרה, אלא לכל ישראל. ביום
הכיפורים, ישראל מתנהגים כמלאכים שאינם אוכלים ושותים ומתענגים בעינוגי הגוף ולכן
הם דומים למלאכים גם במראה החיצוני שלהם. 'הגיע יום כפור כל ישראל מתענין האנשים והנשים ולובשים
לבנים כמלאכי השרת ועומדים יחפים כמלאכי השרת' (מרדכי יומא תשכג).
התפיסה הזו לא רואה בגוף ומעשיו מלבוש חיצוני
המחליף גוונים, אלא יצירה אלוקית מלאת אור. בהקשר זה, ניתן לבאר דברים מופלאים
שמביא המדרש (בבלי
שבת קנב ב) - 'משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות
לעבדיו. פקחין שבהן קיפלום והניחום בקופסא, טפשים שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה. לימים
ביקש המלך את כליו, פקחין שבהן החזירום לו כשהן מגוהצין, טפשין שבהן
החזירום לו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פקחין, וכעס לקראת טפשין. על
פקחין אמר: ינתנו כלי לאוצר, והם ילכו לבתיהם לשלום. ועל טפשין אמר: כלי ינתנו
לכובס, והן יתחבשו בבית האסורים. אף הקדוש ברוך הוא, על גופן של צדיקים אומר 'יבוא
שלום ינוחו על משכבותם' ועל נשמתן הוא אומר 'והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים'.
על גופן של רשעים הוא אומר 'אין שלום אמר ה' לרשעים' ועל נשמתן הוא אומר 'ואת נפש
אויביך יקלענה בתוך כף הקלע'. תפקידו של האדם לפי דברי המדרש הוא
תפקיד מדוקדק ביותר. עליו לשמור על בגדי הלבן בדיוק כפי שקיבלם, להניחם בקופסא
ולהימנע מלעשות בהם מלאכה של חול. גופן של הצדיקים נשמר מבלי שיתלכלך מעסקי החול
ותאוות העולם הזה ובכך הוא חוזר לאוצר הגנוז. דבר זה מזכיר לנו את הדין שלפיו בגדי
הכהן הגדול נגנזים - 'ובגדי
לבן שעובד בהם ביום הצום אינו עובד בהם פעם שניה לעולם אלא נגנזין במקום שיפשוט
אותם שם שנאמר והניחם שם והם אסורין בהנאה.' (רמב"ם כלי המקדש ח ה).
בספר סידורו של שבת (ב ה א) מתואר הבגד המלכותי
שמקבל כל אדם בלידתו כבגד של אור - 'כי
בעת שהילד הקטן נכנס בברית המילה עושין לו מלבוש אורה על נשמתו ולבוש הזה
הוא חופף עליו להצילו מכל רע וכל זמן שלבוש הזה הוא על נשמת האדם רחוק הוא שיבא
לידי חטא'. לובן הבגד אינו רק צבע, הוא למעשה אור המתלבש
בגוון המלבוש. בגדי הלבן שאנו לובשים ביום הכיפורים הם התעטפות באור הנשמה עצמו - 'ובגין דבשבת ויומין טבין
מתלבשין נשמתין בכתנות אור אמר הנביא על כן 'באורים כבדו ה'' ואוקמוהו רבנן
כבדוהו בכסות נקיה' (תיקוני זוהר הקדמה יא א). את הביטוי המובא בדברי הזוהר - 'כותנות אור' אנו מכירים מבגדיו של
אדם הראשון. כך מצאנו בדברי המדרש (בראשית רבה בראשית כ), המתאר את בגדי אדם הראשון - 'בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כותנות
אור אילו בגדי אדם הראשון שדומין לפנס, רחבים מלמטן וצרים מלמעלן, יצחק
רבייה אמר חלקים כציפורן ונאים כמרגלית, אמר ר' יוחנן ככלי פשתן הדקים
הבאין מבית שאן'. בגדי הפשתן הלבנים מקבילים בדברי
המדרש לאור האלוקי, צורתם דומה לפנס ולובנם מבהיק. גם כאן, עולה בעינינו דמותו של
הכהן הגדול שבגדיו נלבשו על ידי אדם הראשון (במדבר רבה, במדבר ד ח) - 'אדם
הראשון היה בכורו של עולם וכיון שקירב קרבנו.. לבש בגדי כהונה גדולה
שנא' 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם'. בגדי שבח [י"ג שבת] היו'.
לבישת הבגדים מחזירה אותנו אל גן עדן ומשמשת דרך נוספת לקבלת ברכת שמיים, כפי שאנו
מוצאים בביאורו של רבי אברהם סבע בעל צרור המור (תולדות) - ''וירח את ריח בגדיו'
שיש להם כסות נקיה ביום הכיפורים. ובזה זוכים לריח גן עדן שהוא ריח 'שדה אשר ברכו
ה'' ונותן להם ברכות 'מטל השמים ומשמני הארץ' ונחתמים לחיים'.
הסיבה האחרונה המובאת באברבנאל מבקשת
לראות בלבוש הלבן ביטוי ממשי להתנתקות מענייני העולם הזה. לא רק דמיון למלאכי השרת,
אלא ממש המתת כוחות הגוף ודבקות אלוהית. 'שהכהן הגדול בהכנסו לפני לפנים היה כאיש הנעתק מהעולם הזה
לעולם הבא, מבלי מאכל ומשתה, מתודה ומתחרט ומתכפר מעונותיו. ולכן היה לובש בגדי
לבן כמו האיש המת ונפטר לבית עולמו.. יען מכל נכסיו ועשרו אשר קנה לא ידבק בידו
בצאתו מעולמו, כי אם בגדי השש אשר ילבש. ומן הטעם הזה היו בגדי לבן ששרת בהם כהן
גדול ביום הכיפורים אסורים בהנאה כבגדי המת שהלבישוהו במותו'.
האברבנאל משווה בין בגדי הלבן לתכריכי המתים,
אולם התיאור שלו מסרב למצוא בהם אבלות ועצב. המוות אינו דבר טראגי אלא הזדמנות
לדבקות בין האדם לאלוקיו. בגדי הלבן של הכהן הראו כי הוא נעתק מן העולם הזה על שלל
נכסיו לעולם של קודש ורוח. כמותו כל אדם מישראל מתנתק מעולם החומרי - מהאכילה
והשתייה, מתענוגות הגוף ומתשמיש המיטה - ועובר לעולם אחר.
דבקות כזו אנו מוצאים גם כאשר בני זוג מתחתנים,
עוזבים את אביהם ואמם ודבקים זה בזה. לא לשווא יש הקבלות רבות בין דיני ומנהגי
האבלות ובין דיני ומנהגי יום החופה, בשניהם יש עזיבה של עולם אחד לטובת עולם אחר
ודבקות בו. כך מצאנו בדברי הזוהר (רעיא מהימנא משפטים קיח א), הרואה בבגדי יום
הכיפורים בגדים של חתן וכלה - 'וארבע
בגדי לבן דבהון הות מטרוניתא מתקשטא קדם מלכא'. דברים
אלו הורחבו בדברי ה'מגיד' מקוזניץ' (עבודת ישראל דברים ליום הכפורים) - 'ומה שנכנס הכהן גדול לפני
ולפנים רק בבגדי לבן, כי שם נכנס ליחוד, ובשעת היחוד הכלה פושטת תכשיטיה,.., רק
נכנס בשאר עבודות בשמונה בגדים לקשט הכלה ויכנסו הקישוטין לעורר אהבה בלב דודה כדי
שיתיחד עמה אחר כך והיו לאחדים'.
בגדי הלבן של בני הזוג באים לידי ביטוי בבגדי
בנות ירושלים המבקשות את זיווגן ביום הכיפורים כמובא בתיאור המפורסם [משנה תענית
ד] - 'אמר רבן
שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל.. וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם
יוצאות בכלי לבן'. הבחירה ביום הכיפורים נובעת מהעובדה
שזהו יום החתונה בין הקב"ה ובין כנסת ישראל
- ''ביום
חתונתו' זו מתן תורה'. נתינת הלוחות השניים ביום הכיפורים
ממחישה את החתונה בין הרעיה לדוד באופן הלאומי והפרטי. גם במתן תורה היו ישראל
עסוקים בהכנת הלבוש המתאים לדבקות בה'. 'וכבסו שמלותם הוא המלבוש. שהגוף מלבוש הנשמה הוא.
וע"י שבמתן תורה יורד נשמה וחיות חדש לאיש ישראל צריכין מקודם לכבס
ולטהר הגוף' (שפת אמת במדבר שבועות).
עד כה עסקנו, בבגדי הלבן שלובשים ישראל
- מהכהן הגדול ועד אחרון שבעם. מנינו ארבע סיבות בדברי אברבנאל שמובאים בתמצית
בדברי הרמ"א (או"ח
תרי ד): 'יש שכתבו שנהגו ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום כפור, דוגמת מלאכי
השרת; וכן נוהגין ללבוש הקיטל שהוא לבן ונקי, גם הוא בגד מתים
ועל ידי זה לב האדם נכנע ונשבר'. בטעם האחרון,
הראנו כי כנסת ישראל - מהכהן הגדול ועד לבנות ירושלים - לובשים לבן ככלה המבקשת
להדבק בבעלה. אולם, כבר לימדנו הכלבו (עה) שבחתונה גם החתן לובש לבן - 'ומנעלים
אלו מנעלים לבנים ומעטפין אותו בטלית לבנה'. כלומר, אם אנו רואים את בגדי הלבן של
האומה הישראלית, יכולים אנו לראות כיצד גם ריבונו של עולם מתעטף בבגדי לבן משלו.
דברים אלו אנו למדים מתיאורו של שמעון
הצדיק שנכנס להיכל בעיצומו של יום (ירושלמי יומא ה ב) - 'ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל
בכהונה גדולה ובשנה האחרונה אמר להן: 'בשנה הזאת אני מת'. אמרו לו: 'מאיכן אתה
יודע?' אמר להן: 'כל שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד לבוש
לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי'. בעון
קומי ר' אבהו והא כתיב 'וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו' אפי'
אותן שכתוב בהן 'ודמות פניהם פני אדם לא יהיו באהל מועד'? אמר לון מה אמר לי דהוה בר
נש? אני אומר הקדוש ברוך הוא היה!'. שמעון הצדיק
רואה כביכול את דמותו של הקב"ה שאף הוא לבוש לבנים ועטוף לבנים. נמצא אם כן,
שלא רק הכהן לבש לבן ביום הכיפורים אלא גם דמותו של האל נתעטפה בלבן.
אודות משמעות הבגד הלבן של האלוהים
נוכל ללמוד מדברי מהרש"א (ראש השנה יז ב) - 'ובספר ישן
מחכמת המקובלים מצאתי וז"ל נתעטף הקדוש ברוך הוא באותו טלית לבנה
שנתעטף בברייתו של עולם שעליו נאמר עוטה אור כשלמה שמבהיק מסוף עולם ועד סופו'. הלבוש הלבן הוא למעשה חזרה של
האלוהים לאור הגנוז שאתו ברא את העולם, לנקודה הראשונית ממנה הכול התחיל. זאת
תוצאתה של התשובה שמבקשת להשיב את ההוויה לראשיתה, בטרם נעשה החטא. האור הלבן מבטל את כל הגוונים האדומים שנוצרו בעקבות חטאי בני האדם -
'שנאמר
'אם יהיו חטאיכם כשנים', מצד האדום הזה, 'כשלג ילבינו' מצד השלג העליון, סוד
טלית לבנה שנתעטף בה הקדוש ברוך הוא וברא את העולם' (של"ה יומא תורה אור). זוהי בחינה גדולה של רחמים, שבה
הקב"ה מתמלא במידת החסד. אם הלבוש מבטא את תחושות האדם והתנהגותו, הרי שהטלית
הלבנה של האלוהים ממחישה את השפעתו הרחומה על העולם כולו 'דטלית
לבנה איהו לימינא מסטרא דחסד ואתמר אל מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג
בחסידות' (זוהר - רעיא מהימנא פנחס רכח א).
דומה אם כן, שהלבוש הלבן של הכהן הגדול ובגדיהם הלבנים של ישראל יש
בהם משום 'הציווי שנצטווינו להידמות לו יתברך
כפי יכולתנו, והוא אומרו: 'והלכת בדרכיו'
(דברים כח, ט)' (ספר המצוות לרמב"ם, מצוות
עשה ח).
כשם שהקב"ה מתעטף בלבן ומחזיר את הבריאה לאורה הראשוני, כך אנחנו מבקשים
לחולל תהליך של תשובה שיחזיר את כל חיינו לנקודת המוצא שלהם. או אז, יצטרפו כל
הטעמים שמנינו לביסוס התשובה ולהרגשתה. מהאור הלבן הפשוט יצאו גוונים רבים של טהרה ונקיות.
[1]
חלק מן הדברים בעניין בגדי הכהן הגדול מקורם בספר 'מבית לפרוכת: פשט,
עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים' מאת הרב אברהם סתיו שליט"א.
תגובות
הוסף רשומת תגובה