התגברות על מכשולי החיים באמצעות מחולות בכלי לבן

התגברות על מכשולי החיים באמצעות מחולות בכלי לבן.

עיון במשמעות ט"ו באב ואירועיו.

יום ט"ו באב ידוע כיום בעל סגולות רבות ועניינים רבים נקשרים סביבו. בייחוד מרבים לקשר אליו את עניני הזוגיות והשידוכים, בגלל המנהגים שנהגו בו בעבר. אולם ראוי לעמוד יותר על תוכנו כפי שהוא מוצג בגמ', ומשם נלמד מסר גדול לצורת ההתנהלות האמורה להנחות אותנו בחיינו בכלל ובבחירת בן הזוג בפרט.

המשנה בתענית[1] מספרת:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה (משלי ל"א) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל."

ועל דברי המשנה קיימות הרבה קושיות ידועות וידועות פחות, ואלה מקצתן:

   מה ראו בנות ירושלים לבחור להן את בעליהן דווקא בצורה כזו, שהרי דרך זו בעייתית הן מבחינה הגיונית שהרי אין לבחור חתן בצורה שטחית שכזו ובתוך ערבוביא של קהל רב, ובכלל הרי הגמ' קובעת שדרכו של האיש לחפש אחר בת זוגתו[2] ואילו כאן אנו רואים תהליך הפוך שבו הבנות הן אלו שנוקטות יוזמה[3]? מדוע היה צורך במעמד שכזה ולא הסתפקו בדרך היכרות רגילה ומקובלת?

   מדוע נבחרו דווקא ט"ו באב ויוה"כ לימים שבהם יוצאות הבנות, מה הקשר בין האירועים שקרו בהם לבין עניני מציאת הזיווג? ושאלתנו מתעצמת ביודענו את תוקף קדושת יוה"כ, וכי ביום שכזה יש לעסוק במחולות והצעות שידוכים?

   גם דברי הבנות , כל אחת על פי הקבוצה אליה היא משתייכת צורמים את האוזן – וכי נבחר אישה רק משום שהיא יפה או בעלת ייחוס טוב?. וגם תביעתן של המכוערות "ובלבד שתעטרונו בזהובים" נשמעת מוזרה כאשר היא יוצאת מפי הבנות שאינן מבוקשות כלל ועיקר, מי זה שיהיה מוכן להתחתן עם אישה שמלבד כיעורה החיצונית בפיה תביעות חצופות?    

    גם העניינים הטכניים לא כל כך ברורים כאן - מדוע יש הקפדה רבה כל כך שלא לבייש את מי שאין לה בגדים?, מדוע דווקא בגדי לבן?, מה ענינו של המחול והיציאה אל הכרמים?.

המחסומים והסרתם בט"ו באב[4].

לאחר תמיהתנו נפנה לעיין באירועי ט"ו באב במשך הדורות מימי המדבר ועד לבית המקדש, ובהבחנת הקו המשותף לכולם נבין את יסוד העניין והשאלות תיפתרנה.

לפני שנתבונן באירועים עצמם נקדים יסוד חשוב. לאדם  במהלך חייו שאיפות ורצונות רבים את חלקן הוא מגשים וחלקן נמנעות ממנו. רבותינו לימדונו כי הסיבה העיקרית שהדברים לא באים לידי מימוש איננה בעיה באידיאל עצמו או חסרון ברעיון אלא דווקא מניעות והפרעות חיצוניות, אפילו צדדיות ביותר, שחוסמות את הדרך אל המטרה המרכזית. מעטים הרצונות המתבטלים בגלל שלאדם כבר אין חשק לבצעם או שהוא מתחרט וחוזר בו מרצונו הראשון, רובם של המניעות הוא בגלל הפרעות חיצוניות ושוליות, לעיתים אפילו טכניות בלבד, המרפות את ידי האדם וגורמות לו להתייאש ולהפסיק לרצות במימושם של רצונותיו.[5]

אחת הדוגמאות לסיבות הללו היא שהאדם מתמלא בחששות לגבי מעשיו – הוא חושש שמא יזיקו לו, הוא ספקן לגבי העתיד, אין לו בטחון עצמי בנכונות מעשיו ובצדקת דרכו. אדם כזה יכול להיות בעל הרצונות והשאיפות הגבוהות והנשגבות ביותר אולם ספקנותו והחששות המציפים את ליבו יגרמו לו לפספס הזדמנויות ולנחול כשלון חרוץ. ובמשפט אחד "רק המעז - יצליח!!".[6]

ביום ט"ו באב יש את הסגוליות והמזור לבעיות אלו, ביום זה סרות כל המניעות, מוסרים כל המכשולים ולאדם ניתנת ההזדמנות להגשים את מטרתו מבלי להיכשל בסיבות חיצוניות .

וזאת נראה על פי הגמ' בתענית[7] המפרטת אירועים שונים שהתרחשו ביום ט"ו באב:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.

אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל

רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. 

עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים,

שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו.

רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה.

רבה ורב יוסף דאמרו תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה."

v     בשנת הארבעים, דור המדבר היה ראוי להיכנס לארץ, המנהיגים החדשים - יהושע ואלעזר - כבר הוסמכו, אולם גזירת המרגלים עמדה בדרכו של העם ומנעה ממנו את הגשמת האידיאל הגדול אליו שאף. בט"ו באב הוסרה הסיבה שגרמה לעם להסתובב במדבר שנים ארוכות ומעתה יכול העם להגשים את האידיאל אליו נכסף. חטא המרגלים שהיה עניין חיצוני גרידא, אולם הצליח למנוע את מימוש הרעיון הגדול סר ביום ט"ו באב. הדבר בא לידי ביטוי בעניין נוסף - כפי שכבר אמרנו החששנות והספקות הם הדוגמה העיקרית למניעות קטנות המפריעות להגשים את האידיאל הגדול. כך גם מצינו אצל דור המדבר שלא האמין בכך שחטאו נמחל והעונש פסק, כפי שרש"י על פי המדרש[8] מתאר:      "כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר: צאו לחפור, והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור, ולמחר הכרוז יוצא וקורא: יבדלו חיים מן המתים, וכל שהיה בו נפש חיים - היה עומד ויוצא, וכל שנה היו עושין כן, ובשנת ארבעים שנה עשו, ולמחר עמדו כולן חיים, וכיון שראו כך תמהו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר, ולא מת אחד מהם - ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו, קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב." אם כן גם הבעיה הנוספת של הספקנות והחששות באה על יישובה דווקא בט"ו באב, שהרי בעצם הפסקת המיתה הייתה בט' באב באותה שנה, אולם עדיין נשארו החששות שמנעו מהעם להאמין שהכניסה לארץ קרובה, וביום ט"ו באב סרו גם חששות אלו והשאיפה הפכה להיות ברת מימוש[9].

העניין נכון בצורה לאומית והוא קיים גם במישור הפרטי. גם משה רבינו זוכה שהמניעות הטכניות, שלא היו קשורות בו, סרות מדרכו בט"ו באב וכעת הדיבור בינו לבין הקב"ה שוב ללא הפרעה ואין עוד בעיה שתמנע ממשה מלהגיע למדרגתו העליונה – "פה אל פה אדבר בו"[10].      

v     גם לאחר הכניסה לארץ אנו רואים שכל מיני הפרעות לא מהותיות וסיבות חיצוניות שהפריעו עד כה לאחדות העם ושיוון בין השבטים מוסרות בט"ו באב. מעתה הותרו שבטים להתקשר זה עם זה ולבוא זה בזה ללא בעיות של מעבר נחלות, שעד כה גרמו לפירוד ולחילוק העם לשבטים ומחנות. בנוסף לכך מעתה לא תהיה סיבה להפרדת שבט בנימין, או למניעת נישואים בין שבטיים. גם במקרה זה את האידיאל הגדול של האחדות וההרמוניה בעם  ישראל מנעה בעיה טכנית וכמעט שולית שסרה דווקא בט"ו באב.  

v     הדוגמה הפשוטה לרעיון שהבאנו – של רעיון שלא מתממש בגלל מכשולים חיצוניים דווקא והסרתם ביום ט"ו באב – מתגלה בהסרת המשמרות שהציב הושע שמנעו מעם ישראל לעלות לביהמ"ק. אין כמו נקודה זו להבליט את הסגוליות של היום הזה בהסרת המשמרות שמנעו מהעם למלא את רצונו לעלות לביהמ"ק, למרות שהיה רצון מצד העם ובית המקדש היה קיים, רק בגלל רצון של אדם אחד.

v     הדבר ממשיך ומתבלט ביתר שאת בהבאתם של מתי ביתר לקבורה, זו הדוגמה הקלאסית לעניין שמתעכב לא בגלל חסרון עצמי אלא בגלל נתונים טכניים המונעים את הגשמתו. ביום ט"ו באב שבו יש עניין של העלמת ההפרעות החיצוניות, ניתנה האפשרות לחכמי ישראל להגשים את רצונם הגדול ולהביא את מתי ישראל לקבורה.

v     נקודה זו של ההתגברות על מכשולים חיצונים מתבלטת בהפסקת כריתת העצים למערכה בכמה פנים. עצם העובדה שלא צריך לדאוג לאמצעים בשביל העבודה בבית המקדש ומעתה מפסיקים לדאוג לפרטים הללו וניתן להקדיש את מירב הכוחות בשביל לימוד התורה, מסמלת את העניין שעליו אנו מדברים. כמו כן העובדה שכעת יש יותר אפשרות ויכולת לעסוק בתורה, כיון שהלילות מתארכים, גם כן מבליטה את הרעיון שמעתה יש יותר יכולת טכנית ללמוד והמגבלה של הזמן כבר אינה רלוונטית.

עניין זה מתבטא בצורה מאלפת במשמרות ששירתו בחמישה עשר באב, כפי שאומרת המשנה (תענית פ"ד משנה ה') וכפי שמספרת הגמ' (תענית כח.), משמרות אלו התגברו על מחסומים כדי להביא עצים למערכה[11]. אנשים אלו שהתגברו על הבעיות החיצוניות הללו כדי להגשים את רצונם, אין ראוי מהם לשרת בבית המקדש דווקא בט"ו באב. 

גם ביוה"כ קיים הרעיון שהזכרנו, שכן בו נמחלים ונסלחים כל עוונות האדם שהבדילו בינו לבין בוראו[12]. פעמים רבות רוצה האדם להתעלות, להתקרב לבורא בכוונה יתירה ולקיים מצוות בדבקות, אולם הכוחות השליליים שנוצרו בעקבות מעשיו הרעים מונעים ממנו להצליח ולהגשים את רצונו[13]. הכל משתנה ביוה"כ, שבו נמחלים חטאיו, מעתה יכול האדם  שוב לממש את כמיהתו ורצונו להידבק בבורא, ללא מחסומים הנקרים בדרכו, מחסומים שנוצרו בגלל שחטא וסר מדרך ה'. שוב, אין כאן חסרון ברצון האדם או ה' אלא עניינים חיצוניים הכובלים את האדם מלהצליח.  

כאן מתבררת סגוליות יום ט"ו באב וחברו יום הכיפורים – מעתה שוב ניתנת לאדם ההזדמנות להגשים את יעדיו, מעתה הוא לא יכול לטעון שהפרעות חיצוניות הם שהרפו את ידיו וחסמו בפניו את הדרך, מעכשיו הכל שוב אפשרי. כמה טובה גנוזה בימים נעלים אלו וכל מי שיתפוס את ההזדמנות יעלה מעלה מעלה, אולם משום כך התביעה גדולה - אוי לו לאדם שיפספס את ההזדמנות החד פעמית – " מכאן ואילך, דמוסיף - יוסיף ודלא מוסיף  - יסיף".

עכשיו גם ברור למה מפריזה המשנה בשבח ט"ו באב ויוה"כ עד כדי שהיא אומרת "לא היו ימים טובים לישראל" כמותם, וכי עד כדי כך הטובה שבהם גדולה?. אולם על פי מה שהסברנו הרעיון ברור – וכי דבר פשוט הוא שכל המניעות המונעות את האדם ואת העם מלעלות ולהתפתח סרים בבת אחת ומעתה הכל הופך לאפשרי ובר השגה. ההכרה הזו שהמניעות הן דווקא משהו חיצוני  וההתגברות עליהן היא בהחלט חשובה, והסגוליות שבה נחשבת לטובה גדולה לישראל.

הלקח מבנות ירושלים.

המקום שבו הרעיון שבו אנו עוסקים מופיע בצורה הבולטת ביותר היא כאשר מחפש האדם את בת זוגו[14]. לעיתים שידוכים מתבטלים לאו דווקא בגלל חוסר התאמה אלא בגלל התייחסות לעניינים חיצוניים או חששנות וספקנות. הכל מותאם ונראה מושלם, אולם נתונים חיצוניים[15], פרטים טכניים, הרגשות מסופקות יכולות למנוע את השידוך המתאים ביותר.

זו ההיכרות הראשונה בין בני ירושלים לבנות זוגם לעתיד וחשוב שהם ידעו שיצר הספק והנתונים הקטנים הם אלו שימנעו מהם להגיע למנוחה ולנחלה. כיון שבכל אחת יש חסרון ועניין לא מושלם, הוא יכול להפוך למחסום והפרעה בדרך לחיבור ולשלמות. ממש כפי שהצגנו בתחילת דברינו – מה שימנע את מימוש הנישואין לא יהיה חסרון בעצם העניין אלא נקודות שוליות וחיצוניות שמונעות את האדם מלהגיע לטובה הגדולה. האדם צריך לדעת שעליו להתמקד בתכונה שחשובה לו וכל חסרון  בדברים אחרים הם דברים שוליים שאסור שיפריעו לו בבחירת בת הזוג.

וכאן באות בנות ירושלים ומלמדות את המסר הטמון ביום ט"ו באב, והן עושות זאת בצורה כל כך מתוחכמת וחכמה. הן בוחרות להופיע בפעם הראשונה בעיני הבנים במחול לכן הם חולות במעגלים לרמז כי אין גבולות ואין מקום להפרעות חיצוניות להפריע מלהגיע לשלמות. כמו כן עצם המחול מרמז התנתקות מהקרקע והתעלות וזה עצם פנימיות הרעיון של ט"ו באב - להתעלות מהדברים המכבידים וכובלים את האדם מלהגיע לגבוהות. והן עושות זאת דווקא בחוץ, בכרמים במקום לא מוגבל ומחולק, לא מגודר ומוגדר, פתוח מכל מחסום ומכשול שעלולים למנוע מאדם מלהיכנס.  

באות הבנות ואומרות "בחרו לעצמכם מה העיקר בעיניכם ועל פיו תלכו, כל דבר אחר הוא עניין לא קשור שמפריע ובולם ". זאת הטענה הנאמרת בפיהן של הבנות היפות - אם חשוב לאדם עניין היופי והאסתיטיות והוא חושב שזה עניין מהותי ועקרוני אסור לו למנוע את עצמו מדבר זה רק בגלל נקודות שאינן קשורות לעצם העניין.

וכך טוענות גם הבנות המיוחסות - העיקר היא התכלית, הבנים, ואין להתייחס לדברים קטנים ולהפוך אותם לסיבה שתמנע את הקשר. וכך נבין מדוע דווקא דברי המיוחסות מובאים במשנה בגלל שהן מדגישות את הרעיון הזה שבדרך להגשמת רעיון גדול – בנים מיוחסים – תהיינה הפרעות , לא בעצם העניין אלא דווקא בדברים חיצוניים שלעיתים אפילו אינם קשורים ויש להתעלם מהם.

והמכוערות מבליטות את העניין בהבלטה יתירה – היופי הוא רק עניין שולי בדרך לחיבור נפשי ואהבה, אסור לאדם למנוע עצמו מלהגיע לחיבור שכזה "לשם שמיים" רק בגלל בעיה פעוטה. הבעיה היא כל כך שולית שמספיק שהאדם ייתן לאישתו זהובים ואז ממילא תעלם ה 'בעיה' שהרי "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן[16]", הרי יופי הוא עניין כל כך זמני ושולי שאסור שימנע מהאדם מלהגיע לטובה. האדם צריך לפתור את עניין הכיעור ולא להיבהל ממנו. רק מי שיבין זאת ויעטר את אישתו בזהובים במקום להתייאש מהעניין יהיה באמת ראוי להיות מכונה - לוקח מקחו "לשם שמיים".     

השכילו בנות ירושלים להבין את המסר הטמון בט"ו באב, וכך נהגו גם במעשיהן לקראת המחולות – לבישת בגדי לבן המסמל את הפנימיות ואת ההימנעות מהתייחסות לבעיות חיצוניות, את העיקר המנחה את האדם, את העצמיות שלו מבלי להתייחס למחסומים שוליים ולא מהותיים, לכן דווקא בבגדי לבן נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים  ודווקא בהן מעבירות בנות ירושלים את המסר של ט"ו באב.

ולכן דאגו בנות ירושלים לכל העניינים הטכניים שהיו עלולים להוות מכשול, ולו השולי ביותר, מבנות ירושלים להשתתף במחולות. כל הכלים היו טבולים כדי להימנע מכל בעיה קטנה וטכנית שעלולה להפריע בדרך למעמד המיוחד של בחירת בני זוגן.

השאלת הבגדים מונעת את הבושה, שגם היא כמו החששנות והסקפטיות[17], נתון חיצוני שאינו קשור למהות הדברים אלא רק משהו של התייחסות חיצונית של הסובבים, ולכן ביום שכזה היא מוכרחת להעלם, ואסור ששום בת תהיה בתחושה כזו ביום שהוא כולו נגד עניין זה.

ולכן גם נוזפות בנות ירושלים ומאיצות בבנים – חדלו לחיות חיי אדישות וייאוש רק בגלל קשיים פעוטים וזאת הן מבטאות באמירתן הנוקבת – "בחור, שא נא עיניך ! ! !". כפיפות הקומה והשפלת המבט היא תוצאת הכניעה לקושי והאתגר החיצוני ואת התפישה המוטעית הזו בא ט"ו באב לבער, ובנות ירושלים לעקור מבני זוגן לעתיד.  

ואם נשאל מדוע דווקא הבנות הן היוזמות, בניגוד לנהוג בענייני שידוכים אזי התשובה ברורה. כאשר למדים אנו על אופיים של הנשים בחטא העגל[18], שבו "מותו של משה" לא הסיט אותן מהאמונה ומהרצון העיקרי לקבל את התורה או מהשעבוד במצריים שבו הנשים הצליחו להתגבר על כל מכשול והצליחו לשמור על חיים נורמאלים[19] אנו מבינים כי רק הנשים מסוגלות שלא להיכנע לתכתיבים חיצוניים ולחתור למטרה מבלי להתייחס לנקודות קטנוניות שעלולות לסכן את השגת המטרה כולה. הנשים כפי שמעידה הגמ' מבינות כי "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו [=טוב לשבת יחד מלשבת לבד]"[20] ולכן הן לא מוותרות על טובה גדולה זו בגלל עניינים לא חיוניים, לעומתם באותן תקופות הגברים הם אלו שנבהלו מהבעיות הקטנות וזנחו את המטרה החשובה בגלל עניינים שוליים, הגברים אינם יכולים ללמד את המסר של ט"ו באב ולכן הם יוצאים אל הכרמים ולמדים מבנות ירושלים.

וזה מדויק מאוד מלשון המשנה שציינו לעיל האומרת "תנו לה מפרי ידיה", המשנה בחרה דווקא את הפס' הזה כי הוא ממחיש את הרעיון שמי שלא נכנע למצוקות זמניות וארעיות לבסוף יזכה לאכול מפרי ידיו ולראות ברכה בעמלו, מי שיתייאש בהיפגשו עם קושי ויהיה הקל ביותר אינו לו סיכוי להשיג את המטרה, למרות רצונו העז ושאיפתו הגדולה.

המסר לדורות.

המסר של ט"ו באב, ובייחוד כפי שהוא משתקף במעגל השנה, חשוב בכל עת ומצב. ההכרה של ט"ו באב חייבת להיות חדורה בתוכנו אם אנו רוצים להשיג את המטרות אשר אנו מציבים לנגד עיננו. צריכים אנו לדעת כי לא קשיים בגוף הרעיון או תמיהות גדולות הם דווקא אלו שימנעו בעדנו. דווקא הדברים הפעוטים ביותר, הנתונים הטכניים, העניינים החיצוניים הבאים לידי ביטוי במידות של ספקנות ובושה פסולה הם אלו שיגרמו לנו להתרחק מהמטרה שהצבנו לעצמנו. יום ט"ו באב הממוקם בפתח ימי התשובה חייב להוות לנו נקודת מוצא בבואנו אל ימי התשובה שלעיתים נמנעת בגלל קשיים פעוטים או בגלל ספקנות וחששות הבאות לידי ביטוי בחוסר אמונה בקלותה של התשובה[21]. ואז נזכה כולנו, ממש כמו בנות ירושלים בהבנה הנעלה הזו לאותו מחול שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים[22], אותם צדיקים ידעו כי מה שמפריע להם בהתקדמות בעבודת ה' הן לא תמיהות גדולות אלא דווקא ההפרעות מבחוץ, המונעים הלא מהותיים ולכן הצליחו לגבור עליהם. וזה פשט הגמ' בסוכה[23] שאומרת:" לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. . .ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה!".  ואכן לרשעים בעולם הזה נראה יצר הרע כדבר גדול מהותי שמפריע בדרך להתעלות, אולם בעולם האמת הם נוכחים במה שהצדיקים כבר הספיקו להבין בעוה"ז – כל מה שמפריע ומונע בעליה הוא דבר קטן, טכני ושולי "כחוט השערה" ודווקא בו יש ללחום. באותו מחול שבו ישתתפו הצדיקים כל אחד יראה את האלוקים שאותו עבד ואז ממילא יסורו כל אותן בעיות קטנות שנראו אז מעכבות כל כך ומעתה לא יהיה מה שימנע ממנו מהגשמת מטרתו – "נגילה ונשמחה בישועתו". 

מי שיקבל את המסר הזה ויכיר בהבנה כי המכשול טמון בחיצוניות, בשוליים ובזוטות יזכה להגיע למעלת בנות ירושלים בעבר וכבנות ציון בעתיד אשר כהבטחת הפסו' שיר השירים יצאו ויראו ב

"יום שמחת ליבו – זה  בניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן".

---

[1]  פרק ד' , משנה ח'.

[2]  עי' קידושין ב:, והמשל למחפש אבדה.

[3]  והתמיהה מתעצמת ביודענו שאין זו דרך ישראל סבא שכן "כל כבודה בת מלך פנימה" ומה מצאו להן הבנות עניין לצאת בצורה ראוותנית שכזו?

[4]  בכל מקום בו מופיע רעיון הקשור לט"ו באב, הוא קיים גם ביוה"כ שהרי שניהם מופיעים במשנה בכפיפה אחת.

[5]  ר' נחמן מברסלב המשיל זאת לאביר חזק שבא לכבוש טירה אולם הוא עומד בפתח השער כולו רועד כשאיבריו קופאים והוא מסרב להיכנס לתוכה וכל זה בגלל . . . קורי עכביש שנטוו על הדלת.

[6]  נרחיב בזה בהקשר למחול בנות ירושלים בט"ו באב וביוה"כ.

[7]  דף ל: - לא., בהשמטות.

[8]  תענית ל:, ד"ה "שכלו מתי מדבר".

[9]  ואולי את זה מסמל הירח המלא באמצע החודש (ט"ו בחודש) – את הראיה הברורה, ללא ערפל וחושך.

[10]  ועי' ברש"י (תענית ל:, ד"ה "לא היה הדיבור עם משה") שדווקא המדרגה המיוחדת של משה – "פה אל פה" היא זו שסרה בגלל מתי המדבר, ולפי דברינו זה מובן – המעלה הגדולה לא מתגשמת בגלל הפרעות חיצוניות וקטנות.

[11]  ואכן הגמ' מקשרת שם בין משמרות הושע לעצי המערכה ששניהם סרו בט"ו באב.

[12]  עי' תענית ל:

[13]  אורות התשובה, פרק ז', פיסקה ה'.

[14]  מעין זה מצאנו בשידוך הראשון בתורה ליצחק אבינו, בו כל הקשיים שמערים אליעזר הם עניינים חיצוניים וטכניים.

[15]  באומרנו נתונים חיצוניים כוונתנו גם למראה האישה וגם לתכונות נפשה כאשר אלו תכונות שהאדם לא מציב ברשימת רצונותיו לגבי בת זוגתו, כל דבר שאינו ברצונו הפנימי והעיקרי של האדם מוגדר הו א כדבר חיצוני.

[16]  נדרים סו.

[17]  דומה כי שניהם נובעים ממקור אחד, לעיתים האדם חושש שמא יתבייש.

[18]  השווה ל"עגל ומחולות" (שמות ל"ב ,י"ח).

[19]  כפי שדרשו רבותינו על הפסוק "תחת התפוח עוררתיך" לגבי הפעולות שעשו הנשים לעידוד הבעלים בזמן השעבוד.

[20]  קידושין מא.

[21]  אורות התשובה, פרק י"ד, פיסקה ד'.

[22]  וכך מובנת סמיכות העניינים בסוף מסכת תענית.

[23]  דף נב., בהשמטות.