העוקץ של ברכת בלעם
כשהתלמוד (בבא בתרא יד ב) מונה את ספרי התנ"ך
ומחבריהם הוא מציין "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב". אמירה זו קשה מכמה
אנפין, אם ספרו של משה היינו התורה הרי שהיא נאמרה כולה מפי הגבורה ומה לנו שמשה
כתב אותה. כמו כן, אם משה כתב את כל התורה מדוע פרשת בלעם מוגדרת באופן נפרד
ככתיבה נוספת של משה. ביישוב השאלה השנייה מפרש רש"י שמשה כתב את פרשת בלעם
דהיינו "נבואתו ומשליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו'.
דברי רש"י גם הם מוקשים מאוד, כפי שכתב השל"ה
- "לא זכיתי להבין ... הלא כל הספורים שבתורה כמו הריגת קין להבל וכיוצא
בהן אינן לכאורה צורך התורה וסדר מעשיו של משה.., ומה שכתוב 'ותמנע היתה פלגש' הוא
תורת ה' כמו שמע ישראל?!". ולא זו בלבד, אלא שפרשת בלעם אינה כזו שאין בה צורך
לתורת משה אלא ההיפך - זו אחת הפרשות העשירות ביותר בענייני תורה ועם ישראל!. מה
אם כן מנסה לחדש לנו התלמוד בגילוי שמשה כתב ספרו יחד עם פרשת בלעם?.
לא מן הנמנע לומר, שספרו של משה היינו חומש דברים,
שהוא אכן חומש מחומשי התורה אבל נכתב מדבריו של משה בהשראה אלוקית. כך למשל אנו מוצאים
בדברי התלמוד (מגילה לא ב) - "קללות שבמשנה תורה בלשון יחיד אמורות ומשה מפי
עצמו אמרן". וביארו המפרשים שמשה אמר את הדברים בלשונו ובגוף ראשון כשהכל נאמר ברוח
הקודש (תוס' שם). וכן הביא רמב"ן (דברים א א) שהמצוות החוזרות ונשנות בחומש
דברים היו מיוזמתו של משה - ''הואיל משה" שרצה לבאר להם את התורה והזכיר כן
להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה''.
דברי התלמוד אם כן מקבילים בין חומש דברים, ספרו של
משה ובין פרשת בלעם. הקבלה כזו אנו מוצאים במדרש במקום אחר. כך כותב המדרש (קהלת רבה ז) - "טוב לשמוע גערת
חכם'', אלו תוכחות שהוכיח משה רבינו, ''מאיש שומע שיר כסילים'' אלו ברכות של בלעם
הרשע שבהן גבה לבן ונפלו בשטים''. ספר דברים מלא דברי תוכחה העומד בניגוד לפרשת בלעם
שהיא כולה דברי שבח. במדרש אחר אנו מוצאים רעיון דומה על פסוק אחר מכתבי שלמה (דברים רבה א ב) - "'מוכיח' זה משה 'חן
ימצא' 'ממחליק לשון' זה בלעם שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשיטים". גם במקומות שבהם מברך
משה את ישראל הוא מלווה את ברכתו בתוכחה (ילקוט שמעוני בלק תשעא) - "אף משה לא ברכן עד
שהוכיחן תחלה, אבל בלעם כשברכן היו ברכותיו שוות ואין בהם פגם לפיכך גבה דעתן של
ישראל ובאו לידי תקלה בעצת בלעם".
נמצאנו למדים, שפרשת בלעם יוצאת דופן מכל דברי התורה
ובפרט מחומש דברים. בניגוד לשאר הפסוקים שעניינם מוסר ותוכחה הרי שפרשת בלעם מלאה
דברי ברכה, שבח לישראל וחנופה מתקתקה בתיאור מעלתם וסגולתם. לאחר שלימדנו התלמוד
שמשה כתב את ספר דברים, הרי שהוא בא ללמדנו שאותו משה כתב גם את פרשת בלעם. למרות
שהיא שונה במהותה מכל המסר העולה מהתורה כולה נכתבה פרשה זו על ידי משה ונכללה
בחומשי התורה.
במקום אחר מוצא המדרש (דברים רבה ו) קשר בין שמו של חומש
דברים לדבורה ולדבש שהיא מפיקה - "אלה הדברים'' - מה הדבורה הזו דבשה מתוק ועוקצה
מר כך הן דברי תורה כל מי שעובר עליהן נוטל איפופסין (= גזר דין).. מה הדבורה הזו
דובשה לבעלה ועוקצה לאחרים כך הן דברי תורה סם חיים לישראל וסם המות לעובדי כוכבים..". התורה נמשלה לדבש
בדווקא, אין בה רק מתיקות אלא גם עוקץ השמור למי שאינו מקיים את דבריה. לעומתם,
כשבא בלעם לברך את ישראל הקב"ה מבקש למנוע אפילו את דובשניות דבריו. כך מבאר
רש"י (במדבר כב יב) - "אמר לו (בלעם) אם כן אברכם, אמר לו
(הקב"ה) אינם צריכים לברכתך "כי ברוך הוא". משל אומרים לדבורה לא
מדיבשך ולא מעוקצך!". ברכתו של בלעם פסולה משום שיש בה רק מתקתקות מזויפת
של שבח שגרמה לנזק אדיר.
באופן הזה ניתן להסביר את הפער המתואר בפרשה בין
הברכות המרוממות של בלעם ובין ההתנהגות השפלה של ישראל שמחריד את הדעת. קשה לקרוא
על מעשיהם הנלוזים והפרוצים של ישראל מעט אחרי שקראנו עליהם מילים נעלות המתארות
את שבחיהם. אבל לפי דברינו הרי שדווקא השבח הגדול של בלעם הוא שגרם לגנאי הגדול של
ישראל. "בלעם היה אומר אל תיראו, בניו אתם, עשו כל מה שאתם מבקשים, ואינו מקפיד
עליכם, לכל האומות עושה כל מה שגוזר עליכם.." (תנחומא דברים הוספה ב). דברי השבח הם שגרמו לעם
ישראל להתגאות ולהרגיש מושלמים ומעתה הנפילה הייתה צפויה מתמיד כמאמר רבותינו (סוטה ד ב) - "כל המתגאה נכשל
באשת איש" (ראה תורה תמימה קהלת ז הערה לא).
דבר זה בא לידי ביטוי בהשפעה האלוקית בזמן הברכות
עצמן. בשם האר"י ז"ל מבארים שהעובדה שה' נמנע מלכעוס ולא רגע אחד בכל
הימים שבהם בלעם רצה לקלל גמרה שמידת הדין והיראה לא שרתה בעולם. מיד כשהולך בלעם
לקלל נאמר "וַיִּחַר אַף אלוקים כִּי הוֹלֵךְ הוּא", דהיינו שחרה
להקב"ה שמידת הדין והאף הולך מעם ישראל. משום כך, חטאו ישראל בשיטים לאחר
שאיבדו את יראת החטא ואת החשש מהדין. שוב נמצאנו למדים שדווקא האהבה הגדולה והברכה
המרובה היא שהכשירה את הקרקע לנפילה המוחלטת.
כל הברכות שבתורה, של יעקב ומשה בסוף ימיהם ושל התורה
בהבטחותיה, מלוות כל הזמן בדברי אזהרה. בהערות לחלקים בעם ישראל שסטו מן הדרך,
בהתרעה מפי הגאווה שעלולה להגיע, בתזכורת על מקור הברכה. בכך הברכה הופכת למחייבת,
עם ישראל נצרך לעיין בהם ולהרהר על משמעותם. באופן הזה אפשר להסביר מדוע בפרשיית
הברכות של בלעם אין פרשות פתוחות וסתומות. הרווח בין הפרשיות נועד כדי לעמוד על
משמעותם. "ומה היו הפסקות משמשות? לתת רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין
עניין לעניין". אולם בפרשת בלעם אין שום צורך להתבונן, אין בה
תביעה מוסרית או אזהרה מרתיעה. כשהכול דבש נוטף, אין שום אפשרות לעיון וחשיבה
ותחושת הגאווה מעוורת את העיניים.
כיון שכך, נוכל לעיין מחדש באחת ההלכות התמוהות
הנוגעות לפרשת בלעם. הגמרא (ברכות יב ב) אומרת
שחכמינו רצו לקבוע את פרשת בלעם בקריאת שמע אולם נמנעו מכך בשל טורח ציבור. רבים
מהמפרשים מבקשים לדון מהו טורח הציבור שיש בעניין זה עד כי דחה קריאתה של פרשה
מופלאה שכזו. אולם כעת הדברים מיושבים, פרשת בלעם היא מסוכנת - היא ממלאת את הלב
בתחושת סיפוק וגבהות רוח. הצבה שלה במסגרת קריאת שמע שכל כולה קבלת עול מלכות שמים
מצריכה עיון מעמיק. עיון שכזה היה מטריח את הציבור ולכן נמנעו חכמים לקבעו ביום
יום השוטף. דבר זה מצאנו בספר חידושי תורה לרב יואל טייטלבוים - "שאם היו קובעים גם
פרשת בלק בק"ש ואפשר שיבא אחד לכווין רק בדברי בלעם ''לא הביט און ביעקב'' ולא
יכוון בדברי משה ''השמרו לכם'' וגו'. ואם כן יעשה ממש כמו שעשה בלעם שלא אמר רק
דברים רכים ולא האזהרות.. וזהו כוונת הגמרא.. כי אם היו קובעים אותה בק"ש היו
צריכין לכוון בשניהם ויש בזה טרחא דציבורא".
לשלב בין שבחי בלעם ובין תביעות משה היא מלאכה לא
פשוטה. לא לשווא מצווה הנביא (מיכה ו ה) - "עַמִּי זְכָר נָא
מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן
הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'''. רק מי שייעין היטב
בהשלכות ההרסניות של בלעם שהחמיא לישראל והביא לכשלונם מן השיטים יוכל להבין את
צדקות ה'. רק הוא יוכל להצדיק עליו את הגזירות הקשות ולומר בלב שלם את צידוק הדין.
כשמבינים מה התוצאות של חסד ללא גבול ואהבה ללא מיצרים, יכולים להעריך ולדעת את
מקומו של הרע.
בעולם של פינוקים בלי גבול, 'הורות
צמודה' ורתיעה מביקורת ובחינת הישגים נוקבת, כדאי לזכור את דברי המדרש. מי שילעיט
את ישראל בדבש עלול בהמשך להכאיב להם בעוקצו הארסי. שומה עלינו להתבונן מחדש
בחיינו ובצדדיהם המורכבים ולמצוא בהם ברכה עמוקה ומשמעותית.
תגובות
הוסף רשומת תגובה