השליחות הכפולה של המחנך

הדברים נכתבים לע"נ רבי נסים נעים זצ"ל -

מלמד תלמידים שמילא את שליחותו נאמנה,

כשליח ציבור ושליח האלוקים

כשאנו באים לבחון את מהותו של המורה ועניינו, יש לנו לעיין למעשה במהותו של הכהן. שהרי הכהן הוא המורה הטיפוסי המופקד על הוראת התורה ותלמודה כמאמר הפסוק [מלאכי ב ז] - 'כִּֽי־שִׂפְתֵ֤י כֹהֵן֙ יִשְׁמְרוּ־דַ֔עַת וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ כִּ֛י מַלְאַ֥ךְ הֽ'־צְבָא֖וֹת הֽוּא'. לא פלא, שמצאנו בדברי הגמרא [מועד קטן יז א] דרשה המבקשת ללמוד מפסוק זה העוסק הכהן את ההנהגות הנוגעות אל הרב המלמד - 'אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו'.

שליחותם של הכוהנים כפולה היא - הם מכפרים על ישראל ומאידך מקיימים את ציווי האל. מהו אם כן הגדרת תפקידם של הכוהנים - האם הם שליחים של עם ישראל או שליחים של הבורא. בדבר זה למעשה, נסתפקה הגמרא [נדרים לה ב, יומט יט א-ב] - 'הני כהני, שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא?' (כוהנים אלו, שלוחים שלנו הם או שלוחי שמים). ספק זה לא נפשט בדברי הגמרא, ולא בכדי. כנראה, ששני הצדדים נכונים הם. הכוהנים הם גם שליחי העם המעלים את קורבנותיו אל על וגם שליחי האלוקים המורידים את שכינתו מטה.

כיון שכך, גם תפקידו של המורה כפול ומכופל הוא. המורה הוא שליח ההורים - הם שחויבו ללמד את הילד תורה ולשמור עליו ומינו את המלמד כאחראי לכך, אבל הוא גם שליח הקב"ה - משימתו להנחיל את התורה וללמדה בלבבות הדורות הצעירים. לפי זה, ניתן להסביר את מקומם הכפול של ההלכות העוסקות בדיני המלמדים והליכותיהם בשולחן ערוך. חובות המלמדים נמצאים בחלק 'חושן משפט' [סי' שלג-שלה] העוסקים בדינים בין אדם לחברו אך גם בחלק 'יורה דעה' [סי' רמה-רמו] העוסקים במצוות תלמוד תורה בין האדם למקום.

מלמד תינוקות הוא שלוחי דידן - שליחה של ההורים והחברה כולה, בתור שכזה יש לשליחות שלו גדרים ותנאים. כמו כל פועל, גם המורה יכול להפסיק ממלאכתו או לבקש עליה תמורה או תנאי עבודה כמוסכם. אבל מלמד תינוקות הוא גם שליח דרחמנא - שליח של נותן התורה המצווה עליה, שליחות זו אינה נגמרת והיא כוללת התמסרות אין סופית ומוחלטת. אם המורה אינו עושה את עבודתו במסירות אין קץ, לא בלבד שהוא יכול להיתבע מצד דיני הפועלים אלא שיש עליו חיוב משמים על כך שהתרשל בשליחותו הרוחנית. באופן זה ניתן להסביר את דין השו"ע [יו"ד רמה יז] -

מלמד תינוקות שמניח התינוקות ויוצא או שעושה מלאכה אחרת עימהם או שמתרשל בתלמודו - הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמייה, לפיכך אין להושיב מלמד אלא בעל יראה, מהיר לקרוא ולדקדק.

המורה אינו רק עושה מלאכת ההורים ומשרד החינוך, הוא עושה מלאכת ה'. בתור שכך, מוטלת עליו חובה להקדיש עצמו באופן מוחלט לשליחות עליונה זו. באופן הזה ניתן להבין מדוע מורה שאינו מקבל שכר מחויב עדיין ללמד את תלמידיו, השכר אינו נוגע לשליחות האלוקית שהיא מצווה שאינה תלויה בדבר, כפי שמצאנו בתשובת בעל 'אגרות משה' [יו"ד א קלח] -

מאחר שלומד בשעות אלו הוא מחוייב גם מדין התורה ללמד לא רק בשביל השכירות ולכן ברור שאף אם מנהלי הישיבה ששכרוהו ימחלו לו וירשוהו לבטל אינו רשאי ויש להחשיבו בכלל מתרשל בלמודו.. ולכן ודאי כל מורה בין תורה שבכתב בין תורה שבע"פ מחוייב שלא לבטל אפילו משהו ממה שא"צ לתינוקות בשעות שהוקבעו ללמוד עמהם.

אם המורה הוא שליח כפול - של האב המחויב בהוראת בנו ושל האלוקים המחייב בלימוד תורתו - הרי שגם העניין שאותו המלמד מעניק לתלמיד הוא כפול. האב הוא המחויב ללמד את בנו את התורה וידיעותיה אלא שהוא מינה את המלמד כשליחו, לעשות זאת במקומו. נמצא שהמלמד מעניק לתלמיד ידיעות, בשליחותו של האב ובמצוותו. אולם, מה מעניק המלמד לתלמיד בשליחותו של האלוקים?. זאת, מגלה לנו הגמרא [סנהדרין יט ב] בדרשתה המופלאה -

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר ואלה תולדת אהרן ומשה, וכתיב ואלה שמות בני אהרן, לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו.

המלמד אם כן מעניק חיים רוחניים לתלמידו, המצטרפים לחיים הגשמיים אותם קיבל מאביו. לא רק מצבור ידיעות מועבר מן הרב אל התלמיד אלא שפע של חיים המגיע אליו במהלך הלימוד. אין זו דרשה על דרך המליצה או גוזמא בעלמא, לעניינים אלו ישנה השלכה הלכתית ונפקא מינה מעשית. כך אנו מוצאים בהלכות כיבוד אב ואם מול הלכות כבוד רבו [בבא מציעא ב יא] -

אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא..; היה אביו ורבו נושאין משאוי - מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו; היה אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו..

חיי עולם הבא אלו אינם אלא התוצאה מהשליחות האלוקית שעליה נצטווה הרב המלמד את התלמידים. חיים אלו, אינם רק שפע רוחני המתממש בעולם הבא אלא מקור חיות המסייעת גם בעולם הזה. זהו הטעם לדין המבקש להגלות את הרב שתלמידו בורח לעיר מקלט, על מנת שתהיה לו שם אפשרות של חיים, כפי שעולה מלשונו הנפעמת של הרמב"ם [רוצח ושמירת הנפש ז א] -

תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר 'וחי', עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין, וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו.

על פי הגדרה זו, נוכל לבאר מעשה המובא בגמרא וזוקק ביאור גדול. בדיון על עדיפות בבחירת מלמדי תינוקות, מספרת הגמרא [בבא בתרא כא א-ב] על המפגש בין יואב שר הצבא לדוד המלך. מפגש המתרחש בתום המלחמה עם עמלק, בה הרג יואב רק את הזכרים ולא את כל העם כפי שמצווה התורה:

כי אתא לקמיה דדוד, אמר ליה: מאי טעמא עבדת הכי? אמר ליה, דכתיב: תמחה את זָכָר עמלק. אמר ליה: והא אנן זֵכֶר קרינן! א"ל: אנא זָכָר אקריון. אזל שייליה לרביה, אמר ליה: היאך אקריתן? אמר ליה: זָכָר. שקל ספסירא למיקטליה, אמר ליה: אמאי? א"ל, דכתיב: ארור עושה מלאכת ה' רמיה. א"ל: שבקיה לההוא גברא דליקום בארור! א"ל, כתיב: וארור מונע חרבו מדם! איכא דאמרי: קטליה, ואיכא דאמרי: לא קטליה.

יואב הרג את הזכרים כיון שבילדותו למד ממלמד התינוקות את הפסוק בנוסח הגורס - "זָכָר עמלק" ולכן חשב יואב שהמצווה למחות רק את הזכרים. כעת, מגלה לו דוד שגרסת הפסוק היא - "זֵכֶר עמלק" דהיינו כל דבר המזכיר את עמלק, כולל הנשים והרכוש. יואב, הנדהם מהגילוי ומהטעות החמורה שבעקבותיו, מבקש להרוג את המורה שלו.

סוגיה זו קשה מכל צדדיה, כיצד טעות קלה של דקדוק מובילה את שר הצבא של דוד לטעות גורלית במצווה חמורה מהתורה ואת רבו לחיוב מיתה בידי אדם. האם יואב לא ידע שהניקוד הנכון הוא "זֵכֶר", האם לא שמע זאת מילדותו ועד בגרותו?. גם אם נאמר, שטעות זו השתרשה בראשו, האם היא מצדיקה את מותו של רבו בחרב? איזה איסור עבר המלמד שבגינו התחייב מיתה שכזו?.

אין אלא לומר שלא מדובר באיסור או לאו המחייב מיתה, בסיפור זה טמונה אמירה עמוקה יותר. הרב המלמד את תלמידו מעניק לו חיים רוחניים, אולם כל זאת כאשר הלימוד הוא על פי דבר ה' ובשליחותו הנאמנה. במקרה שהרב המלמד טועה בתלמודו והשליח לא רוצה כרצון המשלח, הוא לא מעניק לתלמידו חיים אלא מוות רוחני. התורה שהתלמיד מקבל היא סם מוות והחכמה אינה מחיה את בעליה. אכן ראיה וזכר לדבר, ניתן למצוא בדברי המשנה [אבות א יא] המזהירה את המלמדים -

אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל:

המורה של יואב מעל בשליחותו. כאשר הוא לימד את יואב מהי מהות מצוות מחיית עמלק, הוא עשה זאת באופן שאינו מדויק. את הטעות הלימודית אפשר לתקן, את התקלה הפדגוגית יוכל התלמיד להשלים באמצעות מורים אחרים או בזכות עצמו. את השליחות של המלמד כלפי אביו של יואב יהיה אפשר לבצע באמצעות שליחים אחרים. אבל מה בדבר השליחות של המלמד כלפי אלוקיו? דבר ה' אל עם ישראל המועבר לכל ילד וילד על ידי מלמדיו, עבר במקרה הזה בדרך עקלקלה. דבר זה לא ניתן לתיקון, החיים הרוחניים שאותם היה צריך לקבל יואב כבר לא ינתנו לו. אין כאן טעות מקומית גרידא, אלא עיוות חמור בהעברת המקל בשליחות מהשמיים לארץ. לא בגלל מלאכת האב נענש המורה אלא בגלל מלאכת ה' שנעשתה ברמייה. הדברים באים לידי ביטוי בפירוש המהר"ל  [חידושי אגדות, שם] -

וקשה דלמה יהיה חייב מיתה בשביל שלא למדו כראוי, ויש לומר שדבר זה נחשב כמו מינות שלא חש לתורה, והוי מין, ובדבר קל שפוקר בתורה נחשב מין גמור, אבל עיקר פירוש זה, כי מלאכת הקודש ראוי שתהיה הברכה בפרט במעשה ידיו, וכאשר הוא עושה מלאכת ה' עונשו הוא בהיפך, שיהיה ארור לגמרי עד שיש לו העדר גמור, והיא המיתה הגמורה.

במבט ראשוני, השליחות של המלמד כלפי האב נתפסת כעיקרית יותר מאשר השליחות האלוקית. האב הוא זה שממנה את המלמד, הוא זה המשלם את שכרו והמלמד נכנס בנעליו שלו במצוות תלמוד תורה. אולם, סיפור מעשה יואב ועמלק מלמד אותנו שהשליחות העיקרית היא שלוחא דרחמנא. למעשה, קיום דבר ה' לא נעשה לפי התכנים והצדדים המעשיים של הלימוד אלא לפי החיים הרוחניים שקיבל התלמיד מרבו ושהועברו לו באופן נסתר ותת מודע. אופן כזה, שכל לימוד שבא אחריו לא יצליח לשנות ולתקן בתפישת התלמיד ובקבלתו.

לכן, המורה האידיאלי אינו זה שיש לו יכולת פדגוגית מעולה, רטוריקה משכנעת או יצירתיות בהעברת תכנים. המורה האידיאלי דומה למלאך ה' צבאות - שליח נאמן של אלוקים ושל דברו.