לאור העשיה - למהותה של מנורת המקדש

1.      תורה אור

2.      שני המאורות

3.      כתית למאור

4.      המנורה הטהורה

5.      המנורה ועץ הדעת

6.      אור החיים

7.      אור וצל

8.      האור הגנוז

תורה אור

מבין כל כלי המשכן והמקדש תפסה המנורה מקום של חשיבות וייחודיות והפכה לאחד הסמלים הבולטים לעניינו של המקדש במישור ההלכתי והמחשבתי. הציווי על הדלקת הנרות ותיאור המנורה מופיע בתורה שלוש פעמים[1], דבר שאינו מצוי בשום כלי אחר ומעיד על מעלתה המיוחדת. ואכן, במשך כל שנות הגלות דווקא המנורה הייתה הסמל לזכר המקדש ולכמיהה לשוב ולראותו, כשהיא מופיעה בציורים במטבעות ובסמלים, החל מימי מרד בר כוכבא ועד לעצמאות ישראל ותקומתו.

כידוע, כל ענייני המקדש וכליו הינם רמזים לעניינים רוחניים עליונים ומרוממים שזכו לביאור והרחבה בעולם הסוד הקבלה והחסידות; נדמה, כי גם כאן זכתה המנורה להתייחסות מעמיקה. בדברים הבאים ננסה על ידי עיון במדרשים ובפרשני המקרא על דרך המחשבה הדרש והרמז להראות היבט נוסף בעניינה של המנורה, בעיקר בתור סמל ללימוד תורה. לאור דברינו, תקבל המנורה צביון ייחודי נוסף בתור סמל ללימוד תורה מיוחד ונפלא המצריך מאמץ גדול ומזכה את העוסק בו במעלות רוחניות נשגבות. לרעיונות והמסרים העולים מעיון פנימי זה ננסה להביא סימוכין ורמזים מהצורה והמבנה שבו הייתה עשויה המנורה ומההלכות הקשורות להדלקת נרותיה.

שני המאורות

המדרש ובעלי המחשבה ייחסו לכל אחד מכלי המקדש עניין רוחני מסוים - תכונה, מידה או תחום - אותו הוא מבטא בצורה המושלמת והמקודשת ביותר. המעניין הוא שלדבריהם גם המנורה וגם ארון הברית מסמלים את עניין התורה בתוך עולם המקדש והקודש ומיד עולה השאלה אם כן, מהו ההבדל בין התורה המשתקפת בארון לעומת זו המרומזת במנורה?. נביא שנים מפרשני התורה ש'נתנבאו בסגנון אחד'[2] ועל פיהם מבואר ההבדל בין משמעותו של כל כלי[3].

הנצי"ב[4] מבאר מהי תכלית המשכן ומה מקומם של המנורה והארון במימוש תכלית זו:

"דְיש לדעת דְאור (=שאור) התורה, שהוא תכלית המשכן ועיקר המשרה שכינה בישראל, בא בשפע על ידי שני כלי מקדש היינו: הארון והמנורה. ונשתנו פעולותיהם: הארון - בא לייעוד הדברות שבכתב וגם לציווי בקבלה בעל פה. . ועדיין אין בזה כֹּח הפלפול והחידוש שיהא אדם יכול לחדש מעצמו דבר הלכה שאינו מקובל (= נמסר בקבלה). ולזה הכֹּח הנפלא שנקרא 'תלמוד', ניתן כֹּח המנורה".

דברים דומים כתב גם מלבי"ם[5]:

"וכבר כתבתי שהארון היה מורה על חכמת התורה והנבואה שהיא החכמה הבאה רק על ידי הופעת אלוקים בנבואה. והמנורה היה מורה על מה שישכיל האדם מדעתו להבין בכֹּח התבונה".

מדברים אלו עולה ההבדל המובהק בין שני הכלים - בניגוד לארון שהוא הסמל לעניינה של התורה שבכתב ולמסורת שעל ידה הועברה מדור לדור, בהיותו הכלי שבו הונחו הלוחות, המנורה הינה סמל לעניינם של חידושי התורה הנובעים מלימודו העצמי של האדם. לימוד זה שבעניינו נעסוק בדברים הבאים איננו לימוד פשוט, שינון או ידיעה כללית. מדובר במהפך נפשי עצום שחווה הלומד בדרך להפיכתו למקור לימוד בפני עצמו עד כדי שיש בו את היכולת להוסיף ולפתח את התכנים הנלמדים וליצור תורה מקורית ומחודשת.

למעשה, את היחס בין המנורה והארון אנו מוצאים כבר בפסוקי התורה, שמהם עולה כי קיים מכנה משותף ובד בבד הבדלים מהותיים בין שני הכלים. התורה מדגישה כי את המנורה יש להדליק "באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות"[6]. ציווי שלא מצוי בשום כלי או הקרבת קורבן וממחיש את הקשר בין המנורה לארון המכונה בתורה "ארון העדות"[7]. אבן עזרא ורמב"ן ביארו[8] שהארון נקרא בשם זה משום שמונחות בו לוחות הברית, שהם העדות למתן תורה. לפי זה, הציווי על כך שהמנורה אמורה להאיר לעבר הארון, נועד על מנת לבטא את הקשר בין המסורת והתורה שבכתב, לבין חידושיו של האדם. הנר האמצעי הוא החלק במנורה המקשר בינה ובין הארון בכך שהוא מאיר לעברו של קודש הקודשים. בתורה נקרא נר זה "נר התמיד"⁵², ללמדנו שהקשר בין המנורה והארון מוכרח להיות תמידי ובלתי פוסק. ברגע שבו ינתק הקשר יגבר הסיכון ליצירת תורה מוטעית ואינטרסנטית. בדומה לכך ביאר בעל ה'שפת אמת'[9], כי ששת קני המנורה הינם סמל לששה סדרי משנה, המהווים את מכלול התורה שבעל פה וכולם צריכים להאיר אל עבר הקנה האמצעי המכוון מעלה, לרמז על התורה שבכתב.

התורה שבעל פה מיוחסת לאדם עצמו עד שהיא הופכת לחלק טבעי ממנו ולכן עוצמתה כל כך גדולה. למרות זאת, ואולי דווקא בגלל, היא מסוכנת כל כך. הלומד איננו רק אדם העוסק בתכנים אלו או אחרים, אלא אישיות המסוגלת לחדש תכנים בכוחות עצמה. כאן טמונה הסכנה שמא יתכחש האדם למקור הדברים שעל גביהם הוא בונה את רעיונותיו ומתוך כך יחשוב שאיננו מחויב למסורת ורשאי לחדש בתורה ככל העולה על רוחו. הכוח הניתן לאדם להוסיף על מה שלמד מרבותיו או להרחיב את הכתוב בספרים בהם הוא הוגה, עלול לגרום לו להתייחס אליהם בזלזול ולסבור שהם מיותרים. הפתרון לסכנה זו מצוי בשמירה על הקשר בין המנורה והארון. קשר זה מלמד, כי גם כאשר האדם מחדש ומפתח תורה עצמאית, עליו לזכור כי הוא מחויב לתורה ולציווי ה' ואין הוא רשאי לשנות או לעוות את הדברים כאוות נפשו.

עניין זה מתומצת בפסוק אחד שהוזכר בנבואתו של זכריה[10], בה מתוארת מנורת זהב מיוחדת. בנבואה זו מוזכרים פסוקים קשים וסתומים שרבים מהפרשנים התלבטו בהבנתם וניסו למצוא להם פרשנויות רבות ומגוונות. לצורך ענייננו נביא פרשנות אחרת, על דרך המוסר והמחשבה, על פי הרעיון הרואה במנורה סמל לחידושי התורה של האדם. לאחר ראיית המנורה אומר הנביא את הפסוק המיוחד והתמוה - "לא בחיל ולא בכֹח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות"[11]. הפרשנים כולם מתלבטים מדוע דווקא כאן הוזכר פסוק זה ומהי משמעותו המילולית והתוכנית. הפרשנות הרווחת היא שפסוק זה מכוון לאומות העולם בזמן תחילת בניית בית המקדש השני והוא בא לומר לכל אלו המנסים להפסיק את בנייתו של בית המקדש או להילחם בעם ישראל, כי הכוח שיש בידם ועליו הם נשענים ניתן להם מהקב"ה ולכן אין להם לנצלו כנגדו או עם ישראל. בקשר לנידון דידן אפשר לפרש את כוונת הפסוק כמסר לכל אדם הבא לעסוק בתורה שבעל פה. אמנם, ניתנה בידו היכולת לפרש, לפתח, להרחיב ולממש את התורה האלוקית, אולם עליו לזכור כל העת כי יכולת זו ניתנה לו מנותן התורה ולכן אסור לו לנצלה למטרות שאינן ראויות.

רבנו בחיי[12] מבאר ש-כ"ב הגביעים המצויים במנורה, מסמלים את כ"ב אותיות התורה. ניתן בהחלט לומר על פי סימבוליקה זו, שהלהבות העולות מנרות המנורה מסמלים בעצם את התגים המצויים מעל האותיות. בעולם המחשבה, העובדה שהתגים הינם המשך של האות מצד אחד, אך מצד שני דבר חיצוני העומד מחוץ לאות עצמה, מסמלת את עולם החידוש הנובע מהתורה הכתובה, אך בהחלט מתרחב מעבר לה. כך למשל רבי עקיבא, אבי התורה שבעל פה, מתואר[13] כאדם ה"דורש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות". כל זאת משום שה'קוצין' - התגים, הם אלו המסמלים את תכונתה של התורה המתחדשת בכל דור, הנשענת על התורה שקדמה לה ויחד עם זאת מרחיבה אופקים לתחומים שלא היו לפניה. תקנות חז"ל, המדרשים, השו"תים והחידושים הרבים הנובעים מהגותם של הלומדים במהלך השנים, מתרחבים בהיקפם ובתוכנם מעבר למה שמצוי בפסוקי התורה המצומצמים והמעטים. באופן זה מבטאות להבות הנרות את התגים שהם הסמל לתורה המתחדשת, אותה באה המנורה לסמל בהשוואה לתורה המתבטאת בארון. בדרך זו ניתן לקשור את העובדה שמשה התקשה בעשיית המנורה[14] עם הקושי בו נתקל בהבנת דבריו של רבי עקיבא¹³ ולהסבירם על פי יסוד אחד. משה הינו אבי תורה שבכתב, "אין משה אומר כלום מליבו אלא מפי הגבורה"[15] ועל כן הוא אינו מסוגל להפנים ולנקוט בדרכה של התורה שבעל פה שניחנת במקוריות וחדשנות מתוך רצון ליצירה עצמית בשונה מהקבלה המוחלטת וההקפדה על המסורת מדור לדור המאפיינת את התורה שבכתב. משה רבנו התקשה להבין כיצד יש לאדם זכות ויכולת להוסיף על מה שכבר ניתן מהקב"ה. וכי הבנתו של האדם עומדת בהשוואה מול השכל האלוקי המרומם והנשגב?. ובכלל, מדוע שהקב"ה יצטרך לתוספת או פרשנות של האדם? "וכי לאורה הוא צריך"?[16]. אולם התשובה מגיעה דווקא מהקב"ה עצמו -

"'נר ה' נשמת אדם', אמר הקב"ה: "יהא נרי בידך ונרך בידי". ואיזו נרו של הקב"ה? זו תורה, שנאמר 'כי נר מצווה ותורה אור'"[17].

הקב"ה, באופן מפתיע, מבקש מהאדם לשמור על נרו. מפקיד בידיו את תורתו ומניח לו לעשות בה כחפצו וזאת, על מנת לתת לו את היכולת להתחבר לחכמה האלוקית בצורה העמוקה והמלאה ביותר, עד כדי פיתוח והבנה אישית הנובעת מתוכו של האדם ומיוחדת רק לו. כשמשה רואה את פועלו של רבי עקיבא עולה בליבו החשש מניתוק בין התורות, דעתו נחלשת כי הוא פוחד שמא מעשיו יהפכו למיותרים והתורה שהנחיל תיעזב לטובת תורות חדשות שיצוצו בכל תקופה. אולם כשהוא שומע שמקורם של כל החידושים הוא 'הלכה למשה מסיני' הוא מבין שהתורה שבעל פה נשענת ומבוססת על זו שבכתב ואינה מתעתדת להחליף את מקומה או לשנותה. מכאן ילמד האדם שהקשר בין התורה שבכתב לעולם הפלפול, איננו מתמצה רק בקבלת המרות ושמירת רצף המסורת במהלך הלימוד. לבד מהשמירה על המחויבות לגדרי ההלכה והאמונה, על האדם לדעת שהמקור לכל החידושים שהוא מפיק, מצוי כבר בתורה הנמסרת דורי דורות. תפקידו אינו לייצר רעיונות חדשים שלא היו קיימים מעולם, אלא לגלות את הדברים הקיימים זה מכבר, אלא שלא נתגלו עד עתה.

בעל ה'שפת אמת'[18] רואה במנורה רמז לחג השבועות ואכן אין מתאים יותר מחג השבועות להמחשת עניינה של המנורה. תאריכו של החג לא מצוין בתורה והוא נקבע על ידינו כחלק מהיכולת שהפקיד הקב"ה בידי האדם הלומד את התורה ואכן, בחג זה אנו מציינים את נתינת התורה לבני האדם ומתן האפשרות ללימוד ולפרשנות. לא פלא שדווקא חג זה היה נתון במחלוקת בין חכמי ישראל לאלו שניסו לבטל את יכולת הפרשנות וההשפעה של לומדי התורה ולהישען אך ורק על הכתוב בתורה. אנשים אלו לא הכירו בעניינו של חג השבועות והדגישו מולו את עניינה של 'שבת בראשית' המבטאת את התחומים בהם אין לאדם יכולת פעולה ובה הוא מצווה להפסיק ממלאכה. הניצחון במחלוקת שבא לידי ביטוי בקצירת העומר בעסק גדול[19] מבטא יותר מכל את ניצחונה של התורה שבעל פה שהיא תמצית עניינו של מתן התורה ומסירתה לידי האדם, שנחגג בחג השבועות.

ואמנם, לא רק בעניין קביעתו של חג השבועות הייתה נתונה התורה המתחדשת במאבקים קשים, במהלך הדורות עברה התורה שבעל פה משברים ותהפוכות רבים שהשפיעו על צביונה וגם הם משתקפים באורה של המנורה. עיקר פריחתה של התורה שבעל פה הייתה בימי הבית השני - בזמן שבו ארון הברית, הכפורת והכרובים המגנים עליו וכל סממני השארת השכינה היו חסרים, אורה של המנורה היה נצרך ביותר ומילא את מקומם[20]. תקנות חז"ל, פועלם של אנשי כנסת הגדולה, ייסודם של המדרשים ותחילת סידורה של התורה שבעל פה מילאו את מקומם של הנביאים ושל הניסים שהיו בימי המקדש הראשון ומתוארים בספרי המקרא. אולם אז, חלה התדרדרות במדרגתה של התורה המתחדשת - חז"ל מציינים שלאחר מות שמעון הצדיק, משיירי הכנסת הגדולה[21], פסק נר המערבי לדלוק באופן תמידי[1] ו"מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה"[22]. השינוי שהתחולל באופן הדלקתו של הנר המערבי, המאיר אל עבר הארון כאשר אורם של כל הנרות מופנה אליו ובכך מקשר בין המנורה לארון - בין התורה הכתובה לזו הנאמרת על ידי בני האדם, מצביע על התנתקות התורה שבעל פה ממקורה. לא פלא שבאותם ימים החל להתגבר כוחם של הצדוקים שטענו כי אין שום שייכות בין החידושים של החכמים לתורה שנמסרה בכתב ובכך ביקשו להחליש את כוחם ולבטל את סמכותם של החכמים אנשי התורה שבעל פה[23]. גם בקרב לומדי התורה עצמה ניכר תהליך הדעיכה של התורה שבעל פה והחלו להיווצר לראשונה מחלוקות בין החכמים, דבר שלא היה בנמצא בימים עברו, בהם החיבור לתורה שבכתב הבטיח את העקביות שבלימוד התורה המתחדשת בבתי המדרש[24]. התורה שבעל פה נאלצה לגלות לבבל לאחר חורבן הבית ושם להתפתח בתור 'התלמוד הבבלי'. ראשיתו של הבית השני היה בימי זרובבל הוא נחמיה שכּנה בשם זה על שם 'שנזרע בבבל'[25] וסופה של התורה שהחלה להיווצר בימיו היה בחזרה לבבל. גם באותם ימים, המשיכה להתפתח התורה והתחדשה כל העת בבתי המדרש השונים. אולם עדיין, צמיחתה של התורה הייתה מנותקת לעיתים ממקבילתה - התורה שבכתב. חידושי התורה נעשו לעיתים מפולפלים יתר על המידה, לומדי התורה לא כוונו תמיד לאמיתה של תורה כאשר באו להוסיף את הרובד האישי שלהם בבניין התורה. וכך מתאר הרב קוק[26] את תהליך ההתדרדרות של התורה שבעל פה ואת תקומתה של תורה זו, כשבדבריו הוא חורז כל העת את עניינו של האור, אורהּ של המנורה -

"בגלות נפרדו התאומים, נתעלתה תורה שבכתב למרומי קדשה וירדה תורה שבעל פה בעומק תחתית, . . והיא יורדת ונופלת בכל יום ויום עד אשר יפוח היום ואור חיים יבוא מאוצר גאולת עולמים. . אז תחל תורה שבע"פ לצמוח מעומק שורשה. . ואור תורה שבכתב יזריח עליה קרני אורה מחדש,. . , ואור נשמת חי עולמים,. . , יאיר באור שבעת הימים של אור החמה ואור הלבנה גם יחד, והיה אורם ישר חודר ומושך מזה לזו. .".

כפי שהראנו ביחס בין הארון למנורה ובין האות לתג, התורה שבכתב היא שמשפיעה על התורה שבע"פ וזו מצידה פועלת במקומות שהשפעתה של התורה שבכתב אינה מגעת. אורה של הלבנה ממשיך לזרוח במקומות ובזמנים בהם אורה של החמה איננו זורח, התורה שבע"פ עוסקת בתחומים שהתורה שבכתב איננה מתייחסת אליהם כלל ובכך מסייעת לאדם בכל סיטואציה בה הוא נמצא. השפעתה של המנורה גם היא איננה מסתכמת בתחום בית המדרש, אלא יוצאת ומאירה אל מעבר לכותלי המקדש. שלא כמו הארון המכיל את הלוחות שניתנו מהאל עצמו וקדושתו מוצנעת בין כתלי קודש הקודשים[27]. לעתיד לבוא, תתאחדנה שתי הדרכים התורה שבכתב תחובר בקשר עמוק לזו שבעל פה, הנר המערבי שנגנז[28] ישוב להאיר ויחודש הקשר בין שני המאורות - המנורה והארון, הלבנה והחמה - "והיה אור-הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים"[29].

המנורה ועץ הדעת

מי שמתבונן בצורתהּ החיצונית של המנורה, מבחין בקלות כי היא מזכירה במראהּ ורכיביה מראה של עץ העולה ומיתמר למעלה. המנורה מורכבת משלושה חלקים: בסיס, קנה אמצעי וקנים מתפצלים המקבילים לשורשי העץ, הגזע והענפים. גם קישוטיה של המנורה הכוללים פרחים, גביעים וכפתורים העשויים בצורת פרי השקד, מזכירים את עניינו של העץ. בעולם המחשבה, דמיון זה איננו מקרי. המנורה הינה תיקון לחטאו הראשון של אדם הראשון שחטא בעץ הדעת ולכן היא הופעה של עץ הדעת בצורה המושלמת והמתוקנת שלו.

חטא אדם הראשון היה בכך ששגה וניצל את הבחירה החופשית שלו לרעה באכילה מהעץ האסור. לעומתו, לומד התורה שבעל פה המנסה להפיק ממנה חידושים, משתדל כל העת לבחור בסברות הנכונות, בדרכי החשיבה המתאימים, הישרים והנכונים ובכך פועל בבחירתו הטובה לתיקון החטא הקדמון. כך, בניגוד לעץ הדעת שכלל את הטוב והרע יחד והאדם שאכל ממנו גרם לפירוד ולהרחקה מקרבת ה', הרי שהמנורה הינה מקשה אחת[30] המבטאת את החזרה לשלמות ואת הטוב האבסולוטי. מלבד העובדה שהמנורה עשויה מקשה אחת, התורה חוזרת ומדגישה כי המנורה הינה מנורת זהב[31], המנורה הינה הכלי היחידי במשכן שהיה כולו זהב ללא עירוב חומרים אחרים. גם הזהב הינו ביטוי לטוב המוחלט - על הפסוק "וזהב הארץ ההוא טוב"[32] דורש הירושלמי ש"יש סוג זהב שנקרא טוב"[33] וזאת לעומת "עץ הדעת טוב ורע"[34] שבו היו מעורבבים הטוב והרע. הטוב שבזהב מצטרף כמובן לאורה של המנורה שהוא הביטוי העליון ביותר לטוב הקיים בעולם שכן הפעם הראשונה שהמילה טוב מופיעה בתורה הינה בסמיכות ליצירת האור[35].

כך, מואר באור חדש מדרשם של חז"ל[36] על אדם הראשון ששמח בתורתו של רבי עקיבא. שהרי רבי עקיבא, מייסד התורה שבעל פה, הוא האדם שבזכות פועלו יהיה ניתן לתקן את חטא עץ הדעת. התיקון המרומם ביותר לגזירת המיתה שנגזרה על בני האדם בעקבות החטא הקדמון, מושג רק על ידי לימוד מלא חיים שאינו קופא על שמריו ומניב חידושים רבים. זאת למעשה הסיבה לכך שמשה רבנו התקשה בעשיית המנורה. משה רבנו שתורתו והנהגתו לא הצריכה שום שאיפה או התקדמות, התקשה בידיעת מידת גובהה של המנורה[37] שהייתה ח"י טפחים[38] ואכן לא לשוא הגימטרייה של המילה "וזה", ממנה למדו חז"ל שהקב"ה הראה למשה את המנורה מפני שנתקשה בה, שקולה לגימטרייה של המילה 'חי'.

על פי ראשית דברינו, ניתן לומר שאם המנורה הינה סמל לעץ הדעת, הרי שהארון הוא הסמל לעץ החיים - "עץ חיים היא למחזיקים בה"[39]. האדם אמנם יכול לפעול ולעסוק בתורה שהוא מחדש ובה יש לו מקום לדעותיו ומחשבותיו, עם כל המגבלות הכרוכות בכך, אולם לגבי התורה שבכתב העניין שונה לחלוטין. אין רשות לאדם לגעת ולשנות את התורה הכתובה, במישור הפיזי ובמישור הרוחני. התורה שבכתב היא כולה מן השמים ובה אין לאדם אחיזה כפי שלא הייתה לאדם הראשון יכולת להתקרב לעץ החיים. התורה מספרת שעץ החיים נשמר לאחר סילוקו של האדם מגן עדן ע"י הכרובים[40]. נראה שיש בזה רמז וסימן לכרובים שחפפו על הארון ושמרו מכל נזק. הכרובים במקדש, שגם הם נעשו מקשה אחת[41], דבר המעיד על שלמות ואחדות, נועדו להבטיח כי לימוד התורה המתבטא במנורה לא ישַנֵה דבר בעצמותה של התורה. הכרובים הניצבים בפתחו של גן עדן נועדו להבטיח כי האדם ההולך בכוחו של עץ הדעת ומשתמש בשכלו על מנת להשיג ולהבין, לא יחשוב כי ביכולתו להשיג את התורה בשלמותה ולאכול גם מפריו של עץ החיים[42].

כתית למאור

עד כֹּה הראנו, כי העיסוק בפלפול ובהרחבה בתורה המתחדשת, מותנה בקבלה מוחלטת של המסורת יחד עם רצון להוסיף ולפתח על גבי מסורת זו. אולם לא די בזה, התהליך למימוש הרצון לפתח את הלימוד הראשוני מוכרח להיעשות בדרך הדורשת מהאדם כוחות מיוחדים כפי שהגמרא[43] מורה לאדם הרוצה ללכת באורחותיו של רבי עקיבא ולדרוש את קוצי האותיות -

" 'קווצותיו תלתלים' אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. 'שחורות כעורב' במי אתה מוצאן? במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש ('שחורות' לשון שחרית 'כעורב' לשון ערבית. רש"י). רבה אמר: במי שמשחיר פניו עליהן כעורב. רבא אמר: במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב."

לימוד התורה הניחן בחדשנות והרחבה מקנה ללומד את האפשרות לבטא את האישיות וצורת החשיבה שלו ולהשתמש בהם, אולם היכולת ליצוק תכנים אישיים בפסוקי התורה או בהלכותיה, המעידה על כוח השפעתו העצום של האדם, הינה הרת סכנה ומועדת לטעויות. הסיבה לטעות או לסילוף נעוצה בכך שהתורה הרוחנית נלמדת למעשה על ידי אדם גשמי. האדם מושפע כל העת מנטיות חומריות, תאוות ואינטרסים המשפיעים עליו לרעה ומונעים ממנו להתעלות מבחינה מוסרית וממילא פוגעים גם באופי לימודו. בשל כך, בטרם בא האדם לעסוק בתורה יש להקדים הכנה נפשית ומוסרית ההכרחית לשם ביטול התאוות והמאבק ביצרים הקיימים בו על מנת לשמור על טהרתו ולהבטיח כי חידושיו לא ינבעו מגאווה אלא מרצון אמיתי להגדיל תורה. גם את העיקרון הזה אנו מוצאים בעניינה של המנורה באופן מפליא שיש בו מסר לכל אדם הרוצה לשוות ללימודו אופי מיוחד שכזה.

בתחילת פרשת 'תצווה' התורה מייחדת לציווי על הכנת השמן פרשה בפני עצמה, אף על פי שאין היא מתארת את אופן ההכנה של לחם הפנים למשל ולמרות שתיאור עשייתה של המנורה כבר נכתב לפני כן. כנראה, שלא בכדי בחרה התורה לכפול שוב את ציווי התורה על עשיית השמן ותיאור מראה המנורה שכן מדברים אלו על עשיית השמן אנו למדים רבות על חשיבות ביטול האינטרסים האישיים כתנאי ללימוד תורה. התורה מצווה את הכהן להדליק את הנרות דווקא משמן זך היינו ללא שמרים[44], המרמזים על יצר הרע - "השאור שבעיסה"[45]. בנוסף לכך חובה שהשמן למאור, בניגוד לשמן המנחות, יהיה כתית[46], לרמז על כבישת היצר והכנעתו. עוד לפני שהאדם מנסה לפתח ולהרחיב את התורה, הוא מוכרח לעסוק בהסרת כל המכשולים שעלולים להפריע לו בדרך החדשה שאותה מנסה לייצר בעולם התורה. כך, לא ינצל האדם את היכולת שניתנה לו מתוך כוונה להרע או יטעה בפרשנות ובלימוד מתוך שגגת תלמוד.

גם חז"ל מציינים את העובדה שפרי הזית מר מתחילתו וזאת ללמדנו מוסר השכל בבואנו לצייר את דמותו של האדם הראוי לחדש בתורה. אם רוצה האדם ללמוד תורה מתוך נחת ותענוג, או משום שהוא מעוניין בכבוד העתיד להגיע אליו בעקבות החידושים, הרי שבזאת הוא מנוגד לעניין אותו באה המנורה לבטא. האדם צריך לגשת ללימוד משום שהוא מכיר בערכו ובחשיבותו ומוכן להשקיע בו את כל כוחותיו[47] מבלי לנסות כל העת לומר את דעותיו האישיות ואת רעיונותיו כשהתורה היא רק האמצעי והכלי לשם הבאתם לידי ביטוי. לימוד זה הינו לימוד מר משום שהאדם עוסק בו ללא שום עזרה גלויה ומתוך קשיים פיזיים ואתגרים רוחניים כבירים.

"שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאווה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה.. שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול.. ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה.."[48]

כל לימוד מצריך מאמץ והקרבה בכל המישורים, אולם בלימוד מתוך מגמה לחדש תפישה אישית בתורה, הדברים נכונים פי כמה. לימוד תורה שבעל פה הוא קשה ומפרך - הלומד איננו יכול לוותר לעצמו, כיוון שכל התפתחותה של התורה הזו תלוי בכוחותיו, במגבלות הראויות ולכן הוא מוכרח לנצל אותם עד תום לשם השגת האמת הצרופה כזהב טהור.

לעיל, הבאנו את הקשר שבין המנורה לארון אולם בהקשרם של הדברים הללו ניתן דווקא לציין את הקשר בין המנורה למזבח. האש שממנה מדליקים את המנורה נלקחה מאש המערכה שדלקה על המזבח[49] וההגעה של הכהן אל שני הכלים על מנת לעבוד הייתה על ידי כבש או מדרגות. כמו כן, בשניהם אנו מוצאים ציווי על פעולה של האדם בעצמו, הבאת אש למזבח מן ההדיוט[50] וכמו כן הדלקת המנורה על ידי האדם עצמו. הדמיון בין שני הכלים הללו מצביע גם הוא על הקדמת ההקרבה של כוחות החומר וביטול כל הבהמיות לעיסוק בתורה חדשנית ומקורית. "אש התמיד"[51] הינה היסוד והבסיס לאורו של "נר התמיד"[52]. אולם הקשר בין המזבח למנורה אינו מסתכם בכך. כפי שראינו, המנורה הינה תיקון לחטאו של אדם הראשון והרי כבר לימדונו חז"ל שאדם הראשון נברא ממקום המזבח[53]. לפי זה המנורה והמזבח תלויים זה בזה עוד מימי הבריאה, האדמה הממלאת את המזבח היא המקור לחטא האדם והארץ, הזוכים לתיקון על ידי הארת אורהּ של המנורה.

המאבק נגד הצדדים השליליים בנפשו של האדם לא מסתכם בהתגברות על רצונותיו החומריים וכוחותיו הגשמיים. את תהליך הכבישה יש לעשות גם נגד המידות המושחתות ובראשם מידת הגאווה. איש הפלפול עלול לחשוב שהתורה שפיתח נבעה רק ממנו ובזכותו ומתוך כך עלול לבוא לידי גאווה ולהפוך את הלימוד לאמצעי שלילי שבו הוא משיג תוצאה הפוכה מזו שלשמה נועדו העיסוק בתורה וההתעמקות בה. על האדם לדעת שאסור לו לתלות את חידושיו ביכולותיו שלו ולזכור כל העת ש"אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני"[54]. כעת מתגלה עניין נוסף שבו מתבטא הקשר בין המנורה לארון. החיבור בין שני הכלים אינו בא רק על מנת לבטא את הגבלת הדברים לתורה שבכתב, אלא גם במטרה להמחיש את הידיעה שהדברים המתחדשים שורשם בתורה המסורה מהר סיני. כשמעיינים בטעמים המובאים למצוות הדלקת המנורה ניתן להבחין בקלות בכך שהמאבק במידת הגאווה הוא מהמסרים העיקריים שהמנורה באה ללמד את האדם המתבונן בה. כך מבאר הרמב"ם[55] וכן מובא בספר החינוך[56] הכותב שהטעם להדלקת המנורה הוא "כדי שיכניס האדם בלבו כשיראהו מורא וענווה".

הדברים נכונים על אחת כמה וכמה ובאים לידי מימוש באיש שראה מול עיניו את אור המנורה מדי יום - אהרון הכהן. כפי שציינו, קישוטיה של המנורה צריכים להיות 'משוקדים'¹⁰⁴ והציווי להדליק אותה התייחד לאהרן הכהן¹⁰⁸. יש מהפרשנים הרואים בכך קשר בין המנורה ובין מטה אהרן שפרח והוציא שקד[57]. כידוע, פריחתו של השקד במטה אהרן באה לאחר המחלוקת עם קורח שניסה לערער על הכהונה. קורח היה נגוע בחטא הגאווה, לא היה מוכן לבטל את עצמו אל הקדושה ואנשיה ורדף אחר הכבוד. כל ענינה של המנורה, כפי שביארנו כעת, היא ניגוד מוחלט להשקפתו של קורח. המנורה שבה מאירים ששת הנרות לעומתו של ה"נר המערבי", באה להמחיש את ההתבטלות של האדם עם כל החכמה והפעלתנות שבה ניחן, לכל הנוגע לקדושה - לשבת[58] ולתורה האלוקית. משום כך, גם המנורה נבנתה באופן המזכיר את המאבק בעדת קורח ובאלו המנסים לערער את מעמדו של הקודש ורוצים לפרש את עניני התורה ככל העולה על רוחם. המנורה נתייחדה לאהרן שמידתו עפ"י תורת הסוד היא מידת ה'הוד', המידה המייצגת את התורה שבעל פה[59]. מידת ההוד מקבילה למידת הגבורה בשלוש הספירות הראשונות (חג"ת - נה"י) וכידוע, מידת הגבורה מכונה גם מידת היראה המורכבת מאותיות המילה 'ראיה' ולא בִּכְדִי, האדם הירא רואה כל העת את הבורא מול עיניו ומשום כך נרתע ממנו. מול קורח ועדתו ניצב אהרן הכהן המשתמש באורה של המנורה ללא נגיעה אישית ולא מנסה לנצל אותה לטובתו או לסלף אותה - "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה"[60].

המנורה צריכה להיעשות מקשה אחת שכל כולה זהב טהור. בעלי החסידות ביארו שהמקשה שכולה זהב מבטאת את השלמות המאפיינת את דמותו של לומד התורה שבעל פה³⁰. לפי זה, המנורה שאיננה עשויה זהב מסמלת את האדם שאיננו שלם, שלא זכה לתקן את מעשיו ולשפר את הליכותיו באופן מוחלט. מעניין לראות, כי דינים מסוימים בבנייתה של המנורה משתנים כאשר המנורה איננה עשויה זהב[61]. בדרך זו מבאר ה'משך חכמה'[62] את הדין שאין לעשות את מ"ב קישוטי המנורה כאשר המנורה איננה עשויה מזהב. מנורה שאיננה מזהב מסמלת את האדם שאיננו שלם והעובדה שהיא אינה מקושטת מלמדת שאדם שכזה אינו ראוי להשגות גבוהות ונעלות. אדם זה שאין ללמדו את שם בעל מ"ב אותיות המרומז בקישוטי המנורה, מתואר במדרש כאדם שאי פעם נהנה ממישהו אחר. אדם כזה שאפילו פעם אחת גילה רצון למימוש הנאותיו האישיות, איננו זכאי להתעלות ואינו מיישם את ההדרכה העולה מהמנורה ולכן אינו זוכה להשגות גבוהות. הלכה נוספת בנוגע למנורה שאיננה עשויה מזהב טהור מלמדת שאפשר לעשותה ממספר חתיכות ואין חובה ליצור אותה כמקשה אחת. ממשנתו של ה'שפת אמת'[63] למדנו שמנורה  העשויה מחלקים ופרקים רבים מלמדת על העבודה האיטית והמורכבת שצריך האדם לעשות בדרך אל השלמות הנכספת. המנורה אמנם אמורה להיות מושלמת ואחידה, אולם עד שיגיע האדם למדרגה עליונה זו, עליו לעמול ולבנות את עצמו שלב אחר שלב.

לעיל הוזכר שעניינו של חג השבועות זהה לזה של המנורה, כעת נבאר את הסיבה להקדמתם של ימי הספירה לפני חג השבועות. לחג השבועות קודמים חמישים ימים [כנגד מ"ב הקישוטים, שבעת הקנים וגוף המנורה שעולים לסך המספר חמישים] שבהם האדם מתקן את דרכיו בכל שבע המידות שלו [המכוונים למספר הקנים] על מנת להכשיר את עצמו לקבלת התורה ולמימוש היכולת שלו לחדש בה ולתת לה את הנופך האישי שלו. הקדמה זו הכרחית לכל מי שרוצה לחגוג באמת את חג השבועות.

נשוב וניזכר בנבואת זכריה. פרט נוסף המצריך עיון בפסוקי נבואה זו הוא תיאור האופן שבו מגיע השמן אל המנורה. הנביא מתאר שני עצי זית שמהם מגיע שמן ישירות אל נרות המנורה. בנבואה לא מתואר כל תהליך של כתישת הזיתים או הפקת השמן ואכן רש"י[64] מסביר שבמנורה זו "הזיתים היו נחבטים מאליהם והשמן היה ממילא יוצא מהם". במנורה זו, הרומזת לעתיד לבא, לא יהיה צורך בכתיתתם של הזיתים או בטעמם המר וזאת כמשל להמחשת העתיד שבו לא יהיה צורך יותר באיזושהי הכנה מוסרית משום שיצר הרע יתבטל, העולם יהיה מתוקן מאליו וכולם ירצו מאליהם לדעת את דבר ה' ולא יתעניינו במילוי צרכיהם החומריים - "הנה ימים באים נאֹם ה' אלוקים והִשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה'"[65].

המנורה הטהורה

תלמיד חכם הרוצה לייצר תורה מחודשת משלו לאור התורה האלוקית אמנם אמור לבטל את עצמו לקב"ה ולכלל ישראל ובכך להתגבר על התאווה ועל רדיפת הכבוד, אולם עליו לדעת שעדיין טמונה סכנה גדולה להשפעות שליליות על אופי לימודו. על מנת לבטל כל סיכוי לסטייה או לעיוות של החידושים וההתפתחות האישית של האדם, עליו בנוסף לכל להיבדל ולהתרחק מכל דבר שעלול לטמא אותו או לפגום בו, כפי שהשמן צף מעל כל משקה ואינו מתערבב בו. החכמה הקיימת בתורה שבעל פה נובעת מהאדם עצמו - משכלו האישי והבנתו הסובייקטיבית והיא נראית כעוד תחום דעת הקיים בעולם ההשכלה הכללי ויש כאלו אשר התורה שבעל פה נדמית להם כעוד מחקר משפטי או מדע תיאולוגי גרידא. עניין זה גרם לרבים לחשוב כי אין הבדל בין החכמה האלוקית המסומלת במנורה לשאר התפישות האנושיות הקיימות בעולם החיצוני שגם הם פרי פיתוחיו של השכל האנושי. מכוח רושם זה ניסו כל העת רבים מהגויים לטשטש את ההבדלים העמוקים בין הדברים ולנסות להסיר את כל ההגבלות הנוגעות ללימוד התורה שבעל פה מתוך רצון להשפיע על התורה.

הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא התפישה היוונית. היוונים שתרגמו את התורה ליוונית[66] ופרצו פרצות בהיכל[67], טענו למעשה כי החכמה האלוקית איננה שונה משאר החכמות ולכן יש להסיר את כל המחיצות המבדילות. מתוך ההשוואה למדעים הקיימים בעולם לא ראו היוונים צורך בהכשרה מוסרית ובתיקון המידות ולא הבינו שזהו תנאי בסיסי לשם עיסוק בתורה שבעל פה שלא בדומה לעניינים האחרים שבהם עוסק שכלו של האדם. הגמרא מספרת, כי בעת כניסתם של היוונים להיכל בעטה אחת מנשותיהן במזבח והביעה זלזול בקורבנות המוקרבים עליו[68]. בכך הביאה אותה רשעה את טענתם של היוונים לידי ביטוי בצורה העמוקה ביותר. פעולה זו המחישה את הכפירה בצורך לכבוש את הכוחות החומריים לפני הדלקת אור המנורה וניתקה את הקשר בין אש המזבח לאור המנורה. הרגל היחפה של הכהן ההולך בכבש ומתגבר על כוחות גופו פינתה את מקומה לסנדל בזוי הבועט במזבח. בכך, החטיאו היוונים את המטרה של הפלפול בתורה ולא רק שהפיצו את אורה של המנורה אלא גרמו בדיוק להפך המוחלט ו"החשיכו את עיניהם של ישראל"[69]. מול היוונים ניצבו החשמונאים, מצאצאיו של אהרן איש המנורה, שלחמו נגד ההשוואה בין התורה לחכמה ובמעשיהם חיזקו את התורה שבעל פה והיוו את הסמל לניצחונה של תורה זו למשך כל הדורות.

שורש המחלוקת בין שתי הגישות נעוץ בהבדל במקורה של החכמה האישית - באומות העולם מקורה של החכמה הוא בשכל הקר, אולם בעולמה של התורה נובעים החידושים מלבו החם של האדם[70]. לא פלא שהתנאי הראשון ליצירת תורה אמיתית ונכונה היא ההקפדה על טהרתו של הלב, בניגוד לשאר החכמות בהם העיקר נתון אך ורק לרמת המשכל וההשגות האינטלקטואליות. המנורה המצויה בצד ימין היא הסמל ללב האדם - "לב חכם לימינו"[71] ולכן לא לשווא, רק במנורה מקפידה התורה להדגיש את מעלתה של הטהרה - "את המנורה הטהורה"[72] ומצווה להדליקה דווקא בשמן זית ה"מפקח את הלב"[73]. לעיל ציינו שמידתה של התורה שבעל פה היא מידת ההוד ואכן המידה היחידה שבה יש לאומות העולם שליטה בישראל היא ההוד. החכמה מצויה גם בגויים ועל כן הם יכולים באמצעותה להשפיע על ישראל[2]. אז הופכת מידת ההוד ל'דוה' ולכן מקונן הנביא "על זה היה דוה לבנו"[74] שהרי הקלקול במידת ההוד ראשיתו בטומאת הלב ועל כן הלב הוא זה שחש בפגם הנוצר בלימוד התורה בעקבות השפעתה של חכמת יוון ובטומאתם של הגויים המכבה את אור המנורה. המוח הוא אכן מקור החכמה האנושית, אך בלב טמונה תכונת התבונה, יכולת הבניה והפיתוח האישי של החכמה האלוקית. לא לשווא מכונה התבונה בעולם הספירות בשם 'בינה' - "בינה ליבא ובה הלב מבין"[75] - שהיא המידה האמצעית במישור החכמה (חב"ד) המקבילה למידות הגבורה וההוד האמצעיות במישור המידות. יכולת התבוננות גדולה המלווה בתחושת יראה עמוקה מובילה לצמיחה של תורה חדשה הנובעת משכלו ותכונותיו של האדם. חכמה שכזו הייתה מצויה בקרב בוני המשכן - "חכמי לב"[76] - שחכמתם נבעה מליבם הטהור ושאיפתם הנעלה ולא מידיעות שרכשו או להבדיל בזכות עזרה חיצונית, "כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא כן בטבעו שידע לעשות כן"[77]. זאת גם הדרך שבה התנהלו כל לומדי התורה כאשר באו לחדש ולפתח תורה משלהם, בפרט ביצירתו של המפעל הגדול של התורה שבעל פה התלמוד הבבלי - "רק כל ההלכות של חכמי התלמוד לא היה אלא מדברים המושגים בהתגלות ליבם ולא מן השכל לבד"[78].

עד כה, הבאנו ביטויים שונים המרמזים על מהותה של התורה שבעל פה ומצויים למכביר בפרשיות העוסקות במנורה ועניינה, ביטוי נוסף בו נעסוק כעת טומן בחובו מסר דומה לדברים האמורים לעיל. על הפסוק "יערֹף כמטר לִקחי תִזל כטל אִמרתי"[79] כתב 'אור החיים'[80] הקדוש -

"כנגד תורה שבעל פה אמר 'אִמרתי' שהם דברים שנמסרו במאמר פה אל פה. וכינה לתורה שבכתב 'מטר' ולתורה שבעל פה 'טל', לפי שהתורה שבכתב היא העיקר ויסוד כל דבר ותורה שבעל פה הם תיקונים ודקדוקים שאינם מפורשים בה אלא נרמזים. והוא עניין שלקח הכתוב בדמיונה שדימה תורה שבכתב למטר שהוא יסוד ועיקר הכול, ותורה שבעל פה לטל שהוא תיקון והעמדה מה שעשה המטר כמו שהיא תושב"ע לתורה שבכתב." [3]

על פי דבריו למדנו כי התייחדה האמירה לתורה שבעל פה, מול הדיבור המיוחס לתורה שבכתב. אכן, במקומות רבים מצינו כי מקורו של הדיבור הוא אמנם מתוך גרונו של האדם, אולם האמירה היא דווקא מתוך ליבו - "ואמרת בלבבך"[81], "בליבי צפנתי אמרתך"[82]. משום כך, תוכן האמירה ומעלתה תלויה בהכרח בטהרתו של הלב ממנו היא יוצאת. כעת, מובן מדוע ציווי הדלקת המנורה כתוב בתורה בלשון כפולה - "דבר אל אהרן ואמרת אליו" - הדלקת המנורה מיוחדת לאהרן שליבו טהור[83] ועל כן יש הפעם צורך לייחד לו לשון ציווי מיוחדת - אמירה. כידוע, לדעת רמב"ן[84] הקב"ה מנחם את אהרן הכהן בהדלקת נרות החנוכה, שאורם מאיר לעולם לעומת הקרבנות שהשפעתם פגה לאחר חורבן המקדשות. רבים מהפרשנים הקשו על פירושו שהרי גם אורה של המנורה כבה לאחר חורבן המקדש ואם כן מה משמעותה של נחמה זו?. לפי ביאור עניינה של המנורה כסמל לטהרת הלב הרי שהדלקתה היא הביטוי הנעלה ביותר לתבונה המצויה בלב מול הכפירה הטמאה. חנוכה, שכל כולו בא להזכיר את הניצחון התמידי והבלתי פוסק של המנורה הטהורה על שאר חכמות הגויים, הוא הנחמה הגדולה ביותר לאהרן הכהן. התורה המתחדשת כל יום איננה תלויה בקיומו של המקדש ולכן היא נצחית ומהוה מקור עידוד גם בזמנים הקשים בהם השכינה לא שורה בישראל.

רבים מהפרשנים התחבטו במשמעותו והבנתו של ציווי התורה על כך שהנרות צריכים להאיר "אל מול פני המנורה"[85]. ביישוב דברי הפסוק מקובל לומר כי הציווי אליו מתכוונת התורה הוא לכך שנרות המנורה צריכים להאיר אל עבר הנר האמצעי[86]. אופן הדלקה זה מצריך עיון, שהרי מטבע הדברים אמורים הנרות לעלות בקו ישר ומדוע ראתה התורה להצריך את הכהן להדליקם באופן שיופנו כלפי האמצע?. לשם הבנת עניין זה נבאר בתחילה את מהותו של הקנה האמצעי לעומת הקנים המצויים בשני צדדיו ומה עומד מאחורי היחס בין הקנה היחיד לששת הקנים. כשמעיינים בדברים רואים כי בציווי זה קיימת הטענה המרכזית כנגד ההשקפה היוונית אודות ההשוואה בין מדעי החול לחכמת הקודש.

רבים מהפירושים על דרך החסידות[87] ממשילים את הנר האמצעי לשבת קודש לעומת ששת ימי החול. לדבריהם עניין הפניית הלהבות לעבר הקנה האמצעי הוא המחשת הקשר בין השבת לימי השבוע. המנורה מלמדת אותנו כי שלושת ימי השבוע הקודמים לשבת ושלושת הימים הבאים לאחריה מושפעים מהשבת וכל פעולתם הינה לכבוד השבת. פירושים אחרים[88] רואים בששת הקנים סמל לחכמות החול ולהשגות השכליות, בהשוואה לנר האמצעי שהוא הסמל לתורה. לפי הפרשנות הזאת, ניתן לומר כי המנורה ממחישה את ההתבטלות של כל החכמות וההשגות האנושיות מול התורה האלוקית הנצחית, המסומלת באור הנר המערבי שאיננו כבה לעולם. כפי שהראנו, הקנה האמצעי משול לגזע העץ שממנו מתפצלים הענפים שהם למעשה ששת הקנים האחרים של המנורה, ממנו הם מתחילים ובזכותו הם יכולים להחזיק מעמד. אם נוסיף לכך את ציווי התורה לכוון את אור הנרות לאורו של הנר האמצעי, הרי שאז הדלקת המנורה יוצרת מעין מעגל - הקנים מתחילים מהקנה האמצעי וסופם מכוון כלפיו. בצורה זו מבטאת המנורה את הקשר הראוי והמושלם שבין חכמות החול וימי העשייה ובין חכמת הקודש ושביתת השבת. הנר המערבי הוא זה המכוון לעבר קודש הקודשים, הוא המקשר את כל עולמה העשיר של המנורה לקדושה הכבירה המצויה במקום נשגב זה. העשייה העשירה והרחבה של המנורה מקבלת משמעות ותוכן רק בזכות ההפניה התמידית למקור הברכה - לשבת, לתורה ולאלוקים.

עולם החול הינו בעל זכות קיום רק אם הוא נובע מהקודש, אך גם זה איננו מספיק - לעיתים למרות שהכוונה הראשונית והמקורית היא חיובית, כשהדברים באים לכלל עשייה הם מסולפים ומשתנים מכורח הנסיבות. הכוונת אור הנרות אל עבר המרכז בנוסף לכך שהקנים יוצאים ממרכזה של המנורה משקפת את ההכנעה אל האידיאל לאורך כל שלבי הדרך, מתוך הבנה של האדם שכל מעשיו אינם עומדים בזכות עצמם ואסור שיתנגדו או יתרחקו מהקדושה. לעיל נתבאר שמשמעותה של המנורה היא ההליכה במידת היראה, מידה זו היא הבסיס והסיום לכל עשייה רוחנית - "ראשית חכמה יראת ה'"[89] אך גם "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא"[90] - ממש כפי שהקנה האמצעי הוא המקור ההתחלתי של הקנים ובד בבד גם מגמתם הסופית. משום כך אנו מוצאים כי השם 'מנורה' איננו מתייחד לשם כינוי הכלי כולו, אלא למעשה רק לציון הקנה האמצעי. לא לשווא גם תהליך ההדלקה היה בנוי כך שיבטא עניין זה - הנר המערבי היה הנר שממנו נלקחה האש להדלקת שאר הנרות, אך הוא עצמו הודלק אחרון - "ממנה היה מדליק ובה היה מסיים"[91]. כנגד טענתם של היוונים לגבי הניתוק בין העיסוק האינטלקטואלי בסוגיות העולות ומתחדשות בבתי המדרש ובין התורה הנמסרת מדורי דורות הכוללת בתוכה הנהגות והליכות הנוגעים להתנהגותו של האדם ולאו דווקא ליכולותיו השכליות, באה המנורה ומדגישה את המשותף שבין השניים. המנורה צריכה להיות מקשה³⁰ על מנת להמחיש שהכוחות הטמונים בה, הן במישור החכמה התיאורטית והן במישור המעשי, אינם נפרדים מהקודש אלא מתאחדים בו בצורה המושלמת. הזהב הטהור, מתכת יקרה שאינה מעורבת בשום מתכת אחרת, ממנו עשויה המנורה, מבטא את האמת האבסולוטית. אמת זו קיימת בכל שלבי הצמיחה, החל מבסיס הלימוד ועד להפצתו החוצה[92]. אמנם אורה של המנורה מופץ כלפי חוץ, אך הוא כולו מכוון "אל פני המנורה"⁸⁵ - אל פנימיות המנורה[93].

אור החיים

ההתבטלות לדעת תורה, ביטול כל הרצונות האישיים לטובתה או ההימנעות מהיסחפות וניתוק בין התורות, הם רק בחינת "סור מרע". אולם על מנת להאיר את אור המנורה שכל עניינה הוא עשייה והגברת הטוב, יש לעסוק בעיקר ב-"עשה טוב"[94]. תכונה בסיסית שצריך הלומד לאמץ לעצמו, היא החיוּת הפנימית והרצון להתעלות ללא הפסקה. לא ניתן לחדש בתורה, להרחיב בענייניה בעמקות ובבקיאות, כאשר התחושה האופפת את הלומד היא רצון להישאר באותה מדרגה מתוך עצלות ופסיביות. לימוד התורה הבא לידי ביטוי במנורה הינו השגת מעלה רוחנית עליונה ומרוממת, הבאה בעקבות מאמץ כביר ובלתי פוסק ומצריכה אופי ותכונות נפש ייחודיות ההכרחיות לאדם החפץ להגות בתורתו שלו - "תורה דיליה"[95] ולהוסיף בפלפול וחדשנות ולא להסתפק בידיעה גרידא.

כבר במבט הפשוט ביותר ניתן לראות את העשייה וההתקדמות כמוטיבים מרכזיים בעניינה של המנורה והאור המופץ ממנה. חז"ל ראו באור רמז לעשייה חיובית "'ויהי אור' זהו מעשיהם של צדיקים"[96] ואין לך אור המסמל יותר מכל את העשייה המקורית של האדם כמו האש שהוא עצמו מדליק, בניגוד לאור הטבעי שמייצרים מאורות השמים. האור הבא מן האש הינו ביטוי מובהק לאור המבטא את האקטיביות המתמדת. האש הולכת מאליה ותנועתה איננה פוסקת, עד כדי כך שהמוציא שלהבת בשבת לרשות הרבים אינו חייב משום הוצאה, שכן בכל רגע מדובר בלהבה אחרת וחדשה שלא הייתה בעבר ואם כן "מה שעקר לא הניח"[97]. החידוש המתמיד שנוצר כל העת בלהבה הבוערת, נגרם מכך שהאש מאופיינת בחוסר מנוחה ורצון לעלות מעלה ולהתפשט לכל הכיוונים - "שהשלהבת אינה שוהה אלא זאת הולכת וזאת באה"[98]. מיותר לבאר כיצד האש המודלקת על ידי אדם מראה בצורה השלמה ביותר את מהותו של עניין זה ואם כן נרות המנורה המודלקים על ידי האדם הם הביטוי המובהק לתכונת ההתעלות והשאיפה התמידית להתקדמות.

למעשה, כל מצוות ההדלקה מותנית בכך "שתהא שלהבת עולה מאליה"[99] דבר המבטא יותר מכל את השאיפה להתעלות המרומזת בהדלקת המנורה וצריכה לאפיין גם את אופיו של הלימוד שאותו מסמלת המנורה. בכל הפרשיות המתארות את עשיית המנורה והדלקתה חוזר ונשנה השורש ע.ל.ה ולא בכדי, אין מדובר בסתם הדלקה או הבערה. עיקר עניין ההדלקה הוא עליית להבות המנורה כלפי מעלה כשהן מכוונים לתורה המצויה בקודש הקודשים ולעבר השמים אליהם שואף העוסק בתורה זו. אגב, גם כאן העובדה שהאש עולה מאליה, מעידה על כך שלמרות כל מאמצי האדם, הרי שהסיבה האמיתית להתעלותו של האדם היא ההארה שהוא זוכה לקבל משמים. פועלו של האדם למעשה כמעט ואינו נחשב, שכן הלהבה הרי עולה מאליה וללא שום סיוע. באופן זה ניתן לבאר מדוע נאמרה הפרשה העוסקת במנורה ובשמן ההדלקה דווקא בלשון ציווי - "ואתה תצוה"[100], שהרי כל מהותו של הציווי הוא לשון זירוז[101], שהוא המאפיין הבולט של כל עניינה של המנורה.

גם בצורתה החיצונית של המנורה אנו מוצאים רמזים רבים לעניין זה. היא ממוקמת בצד ימין של בית המקדש, המסמל את ההתרוממות התמידית - "ימין ה' רוממה"[102]. הכהן המדליק את נרותיה צריך לעלות אל שלוש מדרגות על מנת לקיים את מצוות ההדלקה[103] והקישוטים המעטרים את המנורה צריכים להיות משוקדים[104] (מילה המזכירה את תכונת השקדנות[105], מאמץ תמידי בלתי פוסק הנובע משאפתנות) דהיינו להיראות בצורת שקד, הפרי המופיע לפני כל הפירות[106] ובכך גם מרמזים את האקטיביות המאפיינת כל כך את האדם המחדש בתורה. בנוסף לכך, במנורה ישנם גביעים, כפתורים ופרחים המונים בסך הכול ארבעים ושניים עיטורים "וכולן מעכבין זה את זה ואפילו חסר אחד מן השנים וארבעים מעכב את כולן"[107]. גם עניינו של מספר זה מבטא את ההתחדשות המתמדת ואת ההתקדמות האינסופית. ישנו שם של הקב"ה המונה מ"ב אותיות והוא מרומז בראשי התיבות של המזמור 'אנא בכֹּח' (המורכב משבעה משפטים כנגד שבעת קני המנורה) שנאמר לפני אמירת 'לכה דודי' שבו האדם הולך ומתעלה מהחולין אל קדושת השבת ולאחר ספירת העומר שבמהלכה האדם מתקדם אל עבר חג השבועות וקבלת התורה. זאת הסיבה לכך שמספר זה הינו גם מספר המסעות של בני ישראל במדבר, בהם התעלה העם כולו החל מהיציאה ממצרים ועד לכניסה לארץ[108].

אגב, עניינם של המסעות קשור בקשר הדוק בעניינה של המנורה בשל העובדה ששניהם מבטאים את ההתקדמות האינסופית בעולמה של התורה שבעל פה. אהרן הכהן שהדלקת המנורה מיוחסת לו[109] היה האיש שבגללו זכה העם לענני הכבוד[110] שלאורם הלך העם במסעות ובזכותם ניצל מכל סכנות המדבר. האות לתחילת מסע היה תקיעה בחצוצרות[111] שגם הם כמו המנורה היו עשויים מקשה אחת[112] והקול הנשמע מהם היה מתוכו של האדם "מאן דנפח מדיליה נפח", דוגמת החידושים של האדם הנובעים מתוכו. כמובן שכמו בלימוד התורה גם כאן ההתקדמות מותנית בכך שתעשה לאור הציווי האלוקי ובהתאם לו. המסעות נעשו כאשר העם הולך לאורם של עמוד האש והענן ולאחר שמיעת תקיעות החצוצרות - "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו"[113].

לא רק במראה החיצוני של מנורת המקדש מרומזת תכונה ייחודית זו. דבר זה בא לידי ביטוי גם במנורה נוספת - מנורתו של זכריה. הנבואה מתחילה בתיאור יהושע הכהן הגדול הלבוש בגדים צואים, והגמרא מבארת מהו החטא שבשלו נענש יהושע - "שהיו בניו נושאין נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהן"[114]. רבים מהפרשנים מתחבטים בשאלה מדוע דווקא חטא זה מצוין בסמיכות למראה מנורת הזהב ולפי דברינו הדברים מבוארים. התכונה ההפוכה לתכונת ההתעלות והשאיפה לגדלות שהמנורה היא מסמליה, היא האדישות הבאה לידי ביטוי בחוסר יוזמה ואי רצון להשפיע. יהושע היה חייב לתקן את חטאו ולשוב בתשובה על כך שלא השפיע, יזם ופעל כדי שיהיה ראוי לראות את מראה המנורה שאורם של נרותיה עולה מעלה בשאיפה מעלה. אגב, נבואה זו מסיימת בעידוד זרובבל[115] להמשיך לבנות את בניין הבית השני וביטול כוחם של כל המתנגדים אליו. גם בנקודה זו מתלבטים המפרשים אודות שייכותה של נבואת העידוד למראה המנורה וגם כאן יכולים אנו להוסיף ביאור. המנורה הינה הסמל המתאים ביותר לאדם השואף להתעלות ולהוסיף קדושה ולא חודל משאיפה זו גם כשהוא נתקל בקשיים המעכבים אותו ומשום כך בראייתה ובהפנמת הרעיון הטמון בה, מתעודד האדם ומבין כי רצונו החזק יכול לעמוד מול כל הקשיים הנקרים בדרכו. ראיית המנורה מול חטאו של יהושע הכהן, ממחישה את האיסור להישאר אדיש ולהיכנע מול הרוע בעולם ובכך היא מעודדת את בוני המקדש מול אלו המנסים להפסיק את בנייתו.

כבר הזכרנו שהמנורה דומה מאוד במראהּ החיצוני לעץ. דמיון זה קשור גם הוא להדגשת תכונת ההתעלות והאקטיביות, המובילה את האדם ליצירה עצמית ולמקוריות. הרב קוק[116] מבאר את חטאה של הארץ כביטוי לחוסר בתכונה חשובה זו. הארץ פחדה להוציא את כל כוחותיה מתוך עצלות ועל כן לא היה טעם העץ כטעם הפרי[117], החיוניות שבמעשיה של הארץ נפגמה ולכן היא נענשה. לעומת זאת, המנורה כוללת בתוכה את הפרח לצד הכפתור המבטא את הפרי, כשלפרח עצמו יש חשיבות כמו הפרי היוצא ממנו, ובכך מהוה את התיקון לחטא הארץ. התיקון לחטא הארץ הוא בכך שהמנורה, בניגוד לארץ, מאופיינת בפעלתנות ותנועה בלתי פוסקת ולא בחשש או עצלות המונעת את ניצולם של כל הכוחות ופיתוחם. לעיל ביארנו, כי המנורה הינה תיקון לעץ הדעת ולחטא אדם הראשון באכילה ממנו. בהקשר זה ראוי לציין כי רמב"ן[118] כותב על עץ הדעת שפריו "היה מוליד הרצון והחפץ" ואם כן המנורה עניינה תיקון וניצול רצון זה להתקדמות בעולמה של תורה.

הנביעה העצמית, ההתחדשות הבלתי פוסקת וההליכה המתמדת, הינם בעצם פועל יוצא של מידת ההוד, מידתה של התורה המתחדשת, הבאה כל העת לידי ביטוי בהקשר לאור. אונקלוס מתרגם את המילה הוד בפסוק "ונתתה מהודך עליו"[119] בתור המילה 'זיו' וכבר ביאר רש"י שהכוונה היא לקירון אור הפנים שלו זכה משה רבנו. נמצאנו למדים שההוד הוא זיו מיוחד המאיר מפניו של כל אדם בעודו בחיים וניטל ממנו כאשר נלקחת ממנו הנשמה[120]. בכך ממחיש זיו הפנים את קיומה של הנשמה ומעיד על בעליו כי הוא מלא חיוּת. האור המאיר את פניו של האדם הוא ביטוי חיצוני לכוחות רוחניים אדירים הקיימים בו, לאישיות מופלאה השוכנת בו[121]. לכן, כאשר האדם הינו בעל נשמה גדולה ומלאת כוחות, דוגמת משה רבנו, הרי שזיו פניו הוא גדול לאין שיעור, עד כי הוא מבהיק בעוצמה גדולה.

במידת ההוד אנו נפגשים כבר בויכוח שניהל משה עם המלאכים בזמן שעלה להוריד את הלוחות[122]. מול משה שרצה להוריד את התורה על מנת להעניקה לבני האדם, ביקשו המלאכים "תנה הודך על השמים". כתגובה סייע הקב"ה למשה ו"פרש מזיו שכינתו" על מנת שיוכל להשיב למלאכים ולומר להם שאין ביכולתם לפתח את התורה ולהתאימה למציאות הסבוכה של העולם הזה, כפי שעושה כל מי שלומד תורה בדרכה של המנורה.

אם מבקשים אנו הוכחה נוספת לכך שמידת ההוד הינה נחלתו הבלעדית של האדם השואף ומתעלה, הרי שהגמרא[123] מייחסת את הנס שאירעה במלחמת נחלי ארנון להנהגת מידת ההוד. כפי שרש"י[124] מלמדנו הרי שהבאר, המסמלת את הנביעה המתמדת והמחודשת, היא זו שבישרה לישראל על הנס הזה - שוב מתחברת מידת ההוד לתכונתו של לומד התורה שבעל פה. הרי לנו שקיומם של כוחות הנפש אותם תיארנו לעיל, הינם תנאי הכרחי על מנת ליצור תורה מחודשת באופן הנעלה ביותר וכל רפיון בהם - בין בהתבטלות לחכמה האלוקית, בין בטהרת המידות ובראש ובראשונה בשאיפת מיצוי החיים, הוא פגם מהותי במידתה של התורה המגיעה מהאדם עצמו ובאור העולה מנרות המנורה אותן הוא מעלה.

אור וצל

הגמרא¹²² מלמדת כי מידת ההוד הינה בעצם היסוד להקמתו של בית המקדש כולו ומכוחה הוא נבנה. לכן, בטרם נחתום את דברינו נבוא לעסוק באופי בנייתו של המשכן ובאנשים שעסקו בו על מנת לנסות ולהתחקות אחר מידת ההוד וליהנות מזיו אורה של המנורה. עד עתה הוצגה דמותו של תלמיד חכם ההוגה בתורתו בדבקות ובהעמקה, עד כי נפשו מתחברת ללימוד והתוכן הנלמד הופך לחלק מנפשו של האדם הלומד אותו. כך, בהזדהות מלאה של הלומד והלימוד, קונה האדם את היכולת להפוך את יעד הלימוד משינון לשינוי. האדם כובש את תאוותיו, נלחם ביצריו השפלים ואז הוא בא לגבש את תפישתו שלו ביחס לתורה בצורה אמיתית וחיובית. במהלך הדברים בלטה לעין דמותו של האדם מעבר לתכנים והתוצרים שהוא מפיק מהלימוד, זאת משום שבעניינה של התורה שבעל פה לדמותו של האדם יש משקל מכריע בעיצוב הלימוד בניגוד לשאר החכמות בהם 'המורה למתמטיקה אינו חייב להיות משולש' כדברי אחד הפילוסופיים היוונים. דוגמה לאחת הדמויות הללו היא דמותו של רבי עקיבא כפי שהובא לעיל בהיבטים שונים בהם עסקנו. כעת נבוא לעסוק בדמות אחרת, שגם היא עומדת בהשוואה למשה רבנו וממחישה את החידוש שיש במנורה אל מול הארון - דמותו של בצלאל.

מרים הנביאה הייתה בדומה לאהרן, סמל לכוחות הרוחניים המגיעים מהאדם עצמו ובזכות יוזמתו ורצונו לפעול, ללא השפעה ממתנת שמיים. מרים מצטיירת בתורה ובמדרשים כטיפוס יוזם ופעיל - היא אינה נכנעת לפרעה ומסרבת להרוג את ילדי ישראל[125]. משכנעת את אביה שלא להתגרש ובכך מסייעת ללידת משה[126], גורמת לכך שמשה חוזר ליוכבד לאחר שבת פרעה מוצאת אותו[127] ופורצת בשיר ובמחולות לאחר קריעת ים סוף וסוחפת אחריה את כל הנשים[128]. כל אלו מצביעים על קיומם של כוחות פנימיים שאינם נרתעים לשום תכתיב חיצוני בקרבה. לא פלא שהנס שזכו לו עם ישראל בזכות מרים הייתה הבאר שכולה נביעה עצמית כלפי חוץ[129], שהרי עניינה של הבאר ושל מרים אחד הוא. אגב, רבי עקיבא גם הוא החל את דרכו כאשר עמד על פי הבאר[130] וראה את כוחם של מימיה, ראיה שהשפיעה על כל עולמו ועיצבה את אופיו של הלימוד שחידש בניגוד למקובל עד ימיו. דמותה של מרים השפיעה גם על חור בנה[131], כפי שהמדרש[132] מתאר את עמידתו האיתנה מול כל עם ישראל בשעה שמשה איחר לטענתם לרדת מההר, תוך שהוא מתנגד בחריפות לעשיית העגל כתחליף למשה ולתורתו. חור הבין כי גם ללא משה ניתן להמשיך להאמין בנותן התורה באמצעות הכוחות האישיים המצויים בכל אחד ומכֹּח הבנה זו התנגד לכל אלו שהתייאשו ונשברו, התנגדות שעלתה לו בחייו. גם בעלה של מרים - כלב[133] התאפיין באופי דומה. הוא בחר שלא להיסחף אחרי השפעות חיצוניות והתפישה המקובלת אצל הסובבים אותו והחליט לדבוק באמת הפנימית שלו ומכוחה התנגד לכל חבריו המרגלים והצהיר בריש גלי את דעתו האישית. בדמויות אלו אנו נפגשים במימוש חי של כל הרעיונות המתבטאים במנורה - ההתעלות התמידית וההקפדה על הטהרה, כאשר כל ההתנהלות נובעת מהאדם עצמו ללא סיוע חיצוני.

לא פלא שהדור הבא למשפחה זו שכל אבותיה הצטיינו בתכונת היוזמה והאמת הפנימית היה בצלאל בן אורי. המדרש מתאר את יחסיו של משה ובצלאל במהלך בניית המשכן ומגלה מערכת יחסים מיוחדת, המשקפת את פגישתם של שני הטיפוסים המייצגים את שתי הגישות לגבי לימוד התורה. מול משה שהתקשה בעשיית המנורה, הרי שבצלאל בונה את המשכן בחכמה גדולה הנובעת מלבו הטהור, למרות שרבים מדיני המשכן כלל לא נמסרו לו.

גם בסדר הבנייה אנו נתקלים בשוני העצום בין תפישתו של משה ותפישתו של בצלאל -

"בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים", הלך משה והפך ואמר לו: "עשה ארון וכלים ומשכן". אמר לו: "משה רבנו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: "עשה משכן ארון וכלים"". אמר לו: "שמא בצל אל היית וידעת""[134].

הקירות הסגורים התוחמים את המשכן ומונעים את כל ההשפעות החיצוניות, אינם נצרכים ביותר למי שהוגה בתורה הכתובה והמקובלת. הוא רואה את האמת הצרופה מול עיניו ולכן איננו עשוי להתקלקל, אולם זהו לא היעד הסופי. לא בכדי הקדים הקב"ה את עשיית המשכן לעשיית הכלים, לאחר מתן תורה שבכתב הגיעה העת לתחילת היצירה של התורה שבעל פה, פרי חידושיו של כל אדם המקדיש לה את כוחותיו ומכניע למענה את נטיית ליבו. דבר זה מיושם בפועל על ידי בנייתו של המשכן שהוא מעשה ידיו של האדם, המשקף את יכולתו המעשית להוות כלי לקדושה. בצלאל הבין שהתורה שהקב"ה בא ליצור מצריכה בראש ובראשונה הסתגרות והבדלות מכל ההשפעות החיצוניות המזיקות לה. על מנת להאיר את אור המנורה ולשכן את הארון [המוזכר במדרש בנפרד משאר הכלים] באופן הראוי, יש קודם כל לתקן את כל הפרצות וזאת בניגוד להשקפת יוון שניסו לפרוץ את החומות.

שמו של בצלאל גם הוא מעיד על אופיו כאיש המייצג את תפישתה של התורה שבעל פה. לימוד התורה בצורה המובילה לחדשנות ולפריחת התורה שבכתב מצריכה מאמץ גדול. מלבד העבודה המתמדת על המידות כפי שהתבאר לעיל, גם במהלך הלימוד עצמו נתקל הלומד בקשיים רבים העלולים לייאש אותו בדרך. בניגוד ללומד התורה שבכתב, הבטוח כל העת בנכונות הדברים שהוא משנן, איש התורה שבעל פה שואל את עצמו האם הדברים שהוא אומר או התפישות שעליהן הוא נשען בבואו לבנות תורה מחודשת משל עצמו הם אכן נכונים ומבוססים. הספק מכרסם בו ומעמיד אותו כל העת במבחן אישי ומלא כנות אודות נכונות הדרך שבה הוא מנסה ללכת, ספק זה לא מרשה לו להסתפק במה שיש לפניו ותובע ממנו לבסס ולהרחיב את הדברים שחידש מעצמו. עניינה של המנורה מובאת בפרשת 'תצווה' שהיא הפרשה שבה לא מוזכר שמו של משה, ללמד על ההסתרה הקיימת בקשר בין התורה שבכתב והקב"ה לתורה המתחדשת מכוחו של האדם עצמו[135]. מול לומד התורה שבכתב המצוי כל הזמן מול האור הגדול, עומד הלומד המנסה לא רק לשנן את הידוע לו, אלא גם להוסיף עליו, באפלה גדולה. הספקות הרבים, החשש מפני הטעות וחוסר הודאות, מסתירים ממנו את האור הגדול של האמת. לא לשווא דימו את התלמוד בבבל, הדוגמה המובהקת לתורה שבעל פה, לחושך ואפלה. "במחשכים הושיבני כמתי עולם - זה תלמודה של בבל"[136]. מובן כעת, כי האדם המייצג את התורה שבעל פה נקרא דווקא בשם המזכיר את החושך והצל. מול משה שזכה לראות את אורו של הקב"ה ישירות ובזכות כך קרן אור פניו, הרי שבצלאל לא זכה להארה ישירה מה' והיה רק בצלו של האלוקים - "בצל אל היית"[137].

בשמו של בצלאל בן אורי משמשים בערבוביה הצל והאור. הדרך רצופה מכשולים, אולם האור המגיע בסוף מגלה על דרכו כדרך האמיתית וכאמצעי להשגת האמת הנכספת. בצלאל הוא האדם האידיאלי לעיסוק בתורה שבעל פה ולכן הוא מצליח לכוון לאמיתה של תורה והקב"ה בעצמו, נותן התורה, מודה לדבריו ומסכים לדעתו[138] - מה שמעיד על נכונותה על אף שלא נאמרה במפורש מהשמים אלא צמחה מתוכו של האדם. במהלך כל הדורות מנסים לומדי התורה להבין, לחדש ולהעמיק בתורה האלוקית ובדרכם הם זוכים לסיעתא דשמיא; המהלך האינסופי מגיע ליעדו כאשר כל העת הקב"ה, באופן סמוי ובלתי מורגש, מלווה את הלומד ועוזר לו לגלות את המאור שבתורה. דבר זה למדנו מדרשת חז"ל⁴⁸ על הפסוק "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול"[139] - אלו בעלי התלמוד. . שהקב"ה מאיר עיניהם". בעלי התלמוד השרויים בחשכה מאיימת ובלתי צפויה ואף על פי כן ממשיכים במהלך מתמיד מתוך רצון להתקדם ללא הפסקה יבואו על שכרם. ההליכה בסבך הקשיים ובהסתר הפנים תשתלם לבסוף, כאשר תגיע השראה אלוקית המשרה אור על הלומד.

דמות נוספת הקשורה למשה רבנו וגם היא מסמלת את דמותו של איש החידוש והמקוריות, היא דמותו של עתניאל בן קנז. עתניאל שבא גם הוא ממשפחתו של בצלאל כאחיו החורג של כלב[140] [4], הלך בדרכו של בצלאל והצליח להשתמש בכוחו העצמי להשבה מחדש של התורה האלוקית -

"במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. . . אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו."[141]

משה רבנו גם הוא נתקל בקושי של שכחת התורה אולם בחר לנקוט בדרך אחרת, התואמת את דרכו ואישיותו, על מנת להתמודד עם קושי זה - "בתחילה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה"[142]. איש התורה מסוגו של משה רבנו מקושר לתורה, אולם קשר זה אינו מוטבע בנפשו. התורה ממלאת אותו ממש כפי שהלוחות מילאו את חללו של הארון; היא אמנם נמצאת בתוכו, אבל עדיין אינה חלק ממנו[143]. בתורה שכזו ניכרת השפעתה של השכחה. העוצמה האדירה שחווה הלומד הולכת ומתרופפת, כך שבזמן שבו נחלש הקשר בין הלומד לנותן התורה, ממילא גם נפגמת ידיעת התורה והפנמתה. הדרך היחידה לשמור על המעלה המרוממת ולזכור את התורה במלואה, היא באמצעות מתנה וסיעתא דשמיא. התורה שבכתב נדונה לשכחה משום שהיא תלויה בהשראה חיצונית. זאת הסיבה לכך שמשה רבנו שכח את התורה וכן את אופן עשיית המשכן[144], זאת גם הסיבה ששאיפתם של היוונים מתוארת במילים "לשכחם תורתך"[145], שהרי התוצאה הישירה לביטול כוחו של לימוד התורה שבעל פה היא שכחת התורה.

לעומת משה, בוחר עתניאל מול מצוקה אדירה שהעם כולו נתון בה, להשתמש בכוחו שלו ולא במתנת שמיים, על מנת להזכיר את ההלכות שנשכחו ולהחזיר עטרה ליושנה. נתינת התורה במתנה לא מקנה יכולת חידוש והיא מועילה רק בתחום שימור הקיים וזכירת הידוע - "לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא"[146]. משום כך בוחר עתניאל לשחזר את ההלכות שנשכחו בדרך פלפול וסברה ובכך הוא מוותר למעשה על העזרה האלוקית שאיננה מועילה בתחום זה ומבטיח ששוב לא תשכח התורה מישראל. את השיטה הלימודית הזו הוא מנחיל לתלמידיו שהיו מבני בניו של יתרו. יתרו שפרשה שלמה בתורה נוספה בזכות רעיון שנבע מדעתו, שלא נרתע לברוח ולא לשתף פעולה עם פרעה ובכך הפגין את השמירה על דעתו האישית[147] - תכונות יסוד בנפשו של איש הפלפול.

התנ"ך מספר על אדם בשם יַעְבֵּץ שנקרא כך על ידי אמו, על שם לידתו הקשה והעצובה[148]. כתגובה לאירוע קשה זה, התפלל יעבץ לה' וביקש להתגדל בעבודת ה' ולזכות לחיים שמחים ואכן הקב"ה נעתר לבקשתו והוא זכה למעלות רבות ומרוממות. הגמרא¹⁴⁰ מתארת את התפילה שנשא יעבץ ומגלה כי יעבץ ביקש למות אם לא תתמלא משאלתו ושאיפתו ובזכות זאת נתקבלה תפילתו והוא זכה למילוי בקשתו. אם נתבונן נראה, כי בתיאור דמות זו הרי שמתוארת לנו אישיותו של לומד התורה המנסה להדבק בלימוד ולהוסיף מעצמו על לימוד זה. יעבץ מוכן לבטל את עצמו עד כדי מסירת נפשו ובכך מבטא את רצונו להתעלות ואת כיבוש כוחותיו הגופניים כפי שצריך לעשות האדם המבקש ללכת לאורה של המנורה[5]. מעניין, אם כן, לגלות שחז"ל¹⁴⁰ מזהים את יעבץ בתור עתניאל, שנקרא כך לפי הכתוב בשל האופן המצער שבו התחילו חייו ולפי דרכנו נוסיף ונאמר בעיקר בשל המטרה הנעלה שלמענה נועדו. תורתו של יעבץ-עתניאל היא תיקון החטא הקדמון שהוביל לגזירה שנגזרה על אם כל האנושות - "בעצב תלדי בנים"[149]. הוא זה שנפגע מחטאו של האדם הראשון יותר מכולם ונולד בעצב גדול ועל כן עליו לפעול במשך חייו לביטול גזירה זו על ידי עיסוק בתורה מתחדשת.

אם מבקשים אנו להבין את הקשר בין דמותו של יעבץ-עתניאל לעניינה של המנורה שבה אנו עוסקים, הרי שהמפרשים[150] מגלים לנו שבמשלו של יותם, נמשל עתניאל ללא אחר מאשר עץ הזית. אותו עץ שדבריו אל העצים "אשר-בי יכבדו אלֹקים ואנשים" מכוונים על אור המנורה. עתניאל הולך למעשה בדרכו של אהרן מול קורח ומסרב למלוך על ישראל על מנת שלא לנצל את לימודו לשם רכישת כבוד גשמי, אלא לטובת התעלות רוחנית שבאמצעותה יוסיף ויחדש בתורה. כגמול לויתור על המעמד והשררה, זכה עתניאל לכבוד רב ולמעלה עליונה בזכות מאמציו הכבירים, כמו אהרן הכהן שזכה גם הוא לכבוד גדול על עבודתו המרוממת בהדלקת המנורה[151]. רובד נוסף מתגלה לעינינו בנוגע למשותף בין דמותו של עתניאל לאורה של המנורה, כאשר אנו קוראים במדרש[152] על כך שיעבץ חי בדור השלושים ושש לבריאתו של האדם, מניין דורות המכוון למניין השעות שבהם האיר האור הגנוז עד שנעלם מעינינו[153], למספר המסכתות בתלמוד הבבלי המייצג את התורה שבע"פ ולסכום נרות החנוכה.

האור הגנוז

פתחנו בהשוואה בין המנורה והארון ובכך גם נחתום, כמסר ללומד התורה ולמנסה לתהות על קנקנה המלא של המנורה. חז"ל מלמדים, כי לאחר החורבן היה גורלו של ארון הברית בגניזה מתחת לפני הקרקע וכך גם הנר המערבי, שהיה ביטוי של הארון במסגרת כלי המקדש המצויים בקודש, נגנז גם הוא²⁸. לאחר שהתבוננו בעניינו של הארון, הרי שסופו של הארון תואם להפליא את תוכנו ומהותו. הארון שעניינו כלי קיבול ואחסון, מסמל את כֹּח השימור וההתכנסות. לכן, גורלו הוא להיות ספון ומוחבא כפי שהיה בזמן המקדש, כדי שימשיך לשמור על התורה העליונה והמרוממת כפי שנשמר עץ החיים בתוככי גן עדן. אורה של המנורה לעומת זאת, לא הוצפן או הוחבא והוא ממשיך להאיר כל העת בבתי המדרשות בעולם כולו ומכוחו זוכים תלמידי החכמים לחדש ולפתח את תורתם האישית המצטרפת לכלל התורה שבעל פה. את הקישוטים שעיטרו את המנורה שבמקדש מחליפים חידושיהם הנאים של רבבות תלמידי חכמים הנאבקים בחומר ומנסים להאיר את אורה העליון של התורה המאירה. מפליא אכן לגלות, כי חידושים אלו מכונים בשמם של קישוטי המנורה - "כפתור ופרח"[154]. "שיהיה זכות ההדלקה פועל להשוקדים על התורה, להשיג האור הגנוז בה וגם להשרות את השכינה בשפע הגלוי"[155]. מול אלו שמסרו את נפשם על מנת להזריח את אורה של הלבנה בלילה הארוך של הגלות, שנאלצו להילחם במי שניסה לטמא את התורה החיה ולהמית אותה, ששברו את יצרם ובד בבד שאפו לשלמות נפשם, עומד הנביא ומנחם: "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם ואלקיך לתפארתך: לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ה' יהיה-לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך"[156]. אור הלבנה והחמה יאירו באור יקרות ובכך יבואו על שכרם כל לומדי התורה שנאלצו לחסות בצל ולהיאבק במתנגדים מבית ומבחוץ. אור זה שבזכותו התנחם אהרן בעת בניין המשכן הוא זה שבהארתו ינחם את כל לומדי התורה בעת בניין הבית השלישי והתגלות האור הגנוז, אורו של משיח.

מראי מקומות:

---

[1] הגמרא מציינת שבאותה תקופה חל שינוי גם באש המערכה שהפסיק להתגבר, עובדה המצביעה על היחלשות ההתגברות על התאוות וקשורה בקשר ישיר לאור המנורה כפי שנבאר לעיל אודות הקשר בין אש המזבח לאור המנורה.

[2] יתכן שזו הסיבה הפנימית לכך שהרומאים בחרו לצייר דווקא את המנורה (ואת החצוצרות, שעניינם זהה לעניינה של המנורה, כפי שיתבאר) על שער הניצחון. ההשתלטות על המנורה הייתה העניין היחידי שבו הייתה לגויים תפישה ויכולת לכבוש ולבטא את ניצחונם.

[3] על פסוק זה דרשה הגמרא (תענית ז א) את החובה ללמוד רק מתלמיד חכם הגון, שהרי בתורה שבעל פה ישנה חשיבות לאישיותו של הלומד ולכך שכבש את כל יצריו השליליים. מדרש אחר (בבא בתרא כה א) דורש את הפסוק על הרוח הצפונית הגורמת לזהב להיות זול, מפליא לראות את הקשר בין הפסוק המלמד על התורה שבעל פה ובין עניינו של הזהב שממנו עשויה המנורה, כפי שביארנו לעיל. [בשולי הדברים נציין, כי הגמרא מוכיחה את עניין הרוח הצפונית מפסוק באיוב (לז, כב) שבו מתוארת מידת ה'הוד' מידתה של התורה שבעל פה, כפי שיתבאר].

[4] אגב, גם אשתו של עתניאל הצטיינה בתכונת היוזמה והשאיפה להשגות גבוהות כמו מרים כפי שעולה מהסיפור המקראי על בקשתה לגולות מים (שופטים א, יד - טו).

[5] בקשה כגון זו מצינו גם אצל בוני בית המקדש השני, מקימי עולה של התורה שבעל פה כפי שמגלים חז"ל (פרקי היכלות פרק כ"ז, מובא ברסיסי לילה לר' צדוק מלובלין): "עיקר התורה זיוה [אודות עניין ה'זיו' ראה מה שביארנו במידת ההוד ושייכותה לתושב"ע] והדרה לא היה אלא בבית שני, שלא רצו לבנות עד שהבטיחם הקב"ה לגלות להם רזי תורה".

---

[1] שמות כה, לב - מ. שמות כז, כ- כא. במדבר ח, א - ד.

[2] על פי סנהדרין פט א.

[3] הסבר זה מצוי גם בכתבי ר' צדוק (פרי צדיק, תצווה) והחתם סופר (תורת משה, תצווה).

[4] שמות כה, לא. שמות כז, כ.

[5] שמות כז, כ.

[6] שמות כז, כא.

[7] שמות כו, לג. שמות מ, ג. שמות מ, כא. יהושע ד, טז.

[8] אבן עזרא, שמות טז, לד. רמב"ן, שמות מ, ב.

[9] שפת אמת תרומה, תרנ"ג.

[10] זכריה ד.

[11] זכריה ד, ו.

[12] שמות כה, לא.

[13] מנחות כט ב.

[14] רש"י שמות כה, מ.

[15] רש"י במדבר יז, יג.

[16] במדבר רבה טו, ז. תנחומא תצוה, ז. תנחומא בהעלותך, ב.

[17] שמות רבה לו, ג.

[18] שפת אמת אמור, תרמ"ה.

[19] מנחות י, ג.

[20] יומא כא ב.

[21] אבות א, ב.

[22] יומא לט א.

[23] העמק דבר שמות כה, לא. תורת משה, תצווה.

[24] שם משמואל תצווה, תר"ב.

[25] סנהדרין לח א.

[26] אורות התורה א, ג / אורות התחיה נ.

[27] ויעש לבית חלוני שקופים אטומים (מל"א ו, ד).תנא: שקופין מבפנים ואטומים מבחוץ שקופים (מנחות פו ב). מבפנים - שהמשקופין של חלונות היינו צר שבחלון היו מבפנים והרוחב שבחלון מוחזר כלפי חוץ להוציא אורה לעולם (רש"י, שם). ועיין במדבר רבה טו, ב. תנחומא תצווה, ו. תנחומא בהעלותך ב, ה.

[28] שפת אמת בהעלותך, תרל"א.

[29] ישעיה ל, כו.

[30] שמות כה, לא. שמות כה, לו. שמות לז, יז. שמות לז, כב. במדבר ח, ד.

[31] שמות כה, לא. שמות כה, לו. שמות כה, לח - לט.

[32] בראשית ב, יב.

[33] תלמוד ירושלמי, יומא פרק ד, הלכה ד. ועיין יומא מד ב.

[34] בראשית ב, ט. בראשית ב, יז. בראשית ג, ה. בראשית ג, כב.

[35] בראשית א, ד.

[36] סנהדרין לח ב.

[37] חזקוני שמות כה, לא.

[38] רמב"ם, הלכות בית הבחירה פרק ג, י.

[39] משלי ג, יח.

[40] בראשית ג, כד.

[41] שמות כה, יח. שמות לז, ז.

[42] רש"ר הירש שמות כז, כא. תורת משה, תצווה.

[43] עירובין כא ב - כב א.

[44] רש"י שמות כז, כ.

[45] ברכות יז א.

[46] שמות כז, כ. ויקרא כד, ב. ועיין מנחות פו א.

[47] עיין דרשות חזל בעניין זה במסכת ברכות סג ב.

[48] תנחומא נח, ג.

[49] יומא מה ב.

[50] יומא כא ב.

[51] ויקרא ו, ו.

[52] שמות כז, כ. ויקרא כד, ב.

[53] רש"י בראשית ב, ז.

[54] ירושלמי פאה פרק ב, הלכה ד.

[55] מורה נבוכים, חלק שלישי פרק מה.

[56] מצווה צח.

[57] במדבר יז, כג.

[58] על פי עקרון זה מתבארים דברי שפת אמת לפרשת קרח שכתב כי קרח רצה לחלוק על השבת.

[59] תומר דבורה, פרק ח.

[60] רש"י במדבר ח, ג.

[61] רמב"ם, הלכות בית הבחירה פרק ג, ד.

[62] שמות כה, לא.

[63] להרחבה בעניין זה ראה שפת אמת, פרשת עקב.

[64] זכריה ד, ג.

[65] עמוס ח, יא.

[66] מגילה ט א.

[67] רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג, הלכה א.

[68] סוכה נו ב.

[69] בראשית רבה ב, ד. שו"ע או"ח תקפ, ב.

[70] מלבי"ם שמות כז, כ. פרי צדיק, תצוה.

[71] קהלת י, ב.

[72] שמות לט, לז.

[73] רש"י מנחות פה ב.

[74] איכה ה יז.

[75] פתיחת אליהו.

[76] שמות כח, ג.

[77] רמב"ן שמות לה, כא.

[78] רסיסי לילה, יג.

[79] דברים לב, ב.

[80] שם.

[81] דברים ח, יז. ישעיה מט, כא. וראה עוד דברים ז, יז. שם ט, ד. שם יח, כא.

[82] תהילים קיט, ז.

[83] רש"י שמות ד, יד.

[84] במדבר ח, ב. ועיין כלי יקר שם. ראה העמק דבר שמות לט, לז.

[85] במדבר ח, ב - ג.

[86] כך פירשו רש"י, רבנו בחיי וספורנו. פירושים אחרים מצויים ברשב"ם, כלי יקר והעמק דבר.

[87] שפת אמת, עקב. פרי צדיק, תצוה.

[88] העמק דבר שמות כז, כ ו-במדבר ח, ב.

[89] תהלים קיא, י.

[90] קהלת יב, יג.

[91] שבת כב ב. מנחות פו ב.

[92] רש"ר הירש שמות כה, לט.

[93] שפת אמת בהעלותך, תרלח.

[94] תהילים לד, טו. שם לז, כז.

[95] קידושין לב ב.

[96] בראשית רבה ב, ה.

[97] ברכות נג א.

[98] שיטה מקובצת, שם.

[99] שבת כא א.

[100] שמות כז, כ.

[101] קידושין כט א.

[102] תהילים קיח, טז.

[103] רמב"ם, הלכות בית הבחירה פרק ג, יא.

[104] שמות כה, לג - לד. שמות לז, יט - כ.

[105] הוי שקוד ללמוד תורה - אבות ב, יד. עיין אבן עזרא שמות כה, לג. ראה רש"ר הירש, תרומה.

[106] ירמיה א, יא. עי רש"י ו-רד"ק, שם.

[107] רמב"ם, הלכות בית הבחירה פרק ג, ג.

[108] עי' נתיבות שלום, שיחות לימי שובבי"ם עמ' עג.

[109] במדבר ח, ב ורש"י (שם).

[110] ראש השנה ג א. תענית ט א.

[111] במדבר י, ה - ו.

[112] במדבר י, ב.

[113] במדבר ט, כ.

[114] סנהדרין צג א.

[115] זכריה ד, ו - ז.

[116] אורות התשובה פרק ו, ז.

[117] רש"י בראשית א, יא.

[118] בראשית ב, ט.

 [119]במדבר כז, כ.

[120] דעת תבונות סימן פו.

[121] מלבי"ם דבה"י א כט, כה.

[122] שבת פח ב - פט א.

[123] ברכות נח א.

[124] במדבר כא, טז.

[125] רש"י שמות א, טו.

[126] סוטה יב א.

[127] שמות ב, ז.

[128] שמות טו, כ - כא.

[129] תענית ט א.

[130] אבות דרבי נתן פ, ו.

[131] רש"י שמות יז, י. רש"י שמות כד, יד.

[132] סנהדרין ז א. שמות רבה, מח.

[133] סוטה יא ב.

[134] ברכות נה א.

[135] פרי צדיק, תצוה.

[136] סנהדרין כד א.

[137] ברכות נה א.

[138] בראשית רבה, א.

[139] ישעיה ט, א.

[140] סוטה יא ב.

[141] תמורה טז א וראה עוד יומא פ א.

[142] נדרים לח א.

[143] תפארת ישראל, פרק נ.

[144] גור אריה שמות לח, ה.

[145] 'על הניסים'.

[146] מגילה ו ב.

[147] סוטה יא א.

[148] דבה"י א ד, ט.

[149] בראשית ג, טז.

[150] שופטים ט, ח.

[151] שמות רבה, לח.

[152] תנחומא, תצוה ט.

[153] בראשית רבה, יא.

[154] בראשית רבה, צא.

[155] העמק דבר, בהעלותך ח, ד.

[156] ישעיה ס, יט - כ.