הארות לחנוכה וחינוך

הארה לנר ראשון:

מצוות ההדלקה היא אמנם אקטיבית, אבל כולה פסיביות.
מדליקים רגע אחד והתוצאה נמשכת והולכת לה, כאילו מעצמה
מעין מנורת המקדש, שהכהן הדליק והשלהבת הייתה 'עולה מאליה'.
לכן, אם כבתה אין זקוק לה; די במעשה הראשוני ואין צורך להדליק ולחזור ולהדליק.
אולי משום שהחג הזה הוא חגו של החינוך.
גם בו, בחינוך, לא צריך כל פעם לעשות ולהסביר ולהראות ולאלף.
אולי די בעשייה אחת, כזו שמראה את עצמה, שמהווה דוגמה אישית.
אז, נר האדם יעלה מאליו 
וההרגלים הרעים - שבאו מן השוק - יכלו ויעלמו להם..

הארה לנר שני:

האדם הדתי חי בעולמנו במתח עצום, מלאכתו כפולה.
מחד, הוא מבקש לחיות בעולם החול כשאור התורה מאיר את דרכיו.
לקיים הלכות בבית ובחנות, לעצב את המידות ברחוב ובמשרד.
מאידך, הוא שרוי בעולמות רוחניים ובהם מכניס את צרכיו החומריים.
הוא לומד על שוורים ובורות שמזיקים ונושא תפילה על חולים ועניים.
קודש נכנס בחול וחול מתערב בקודש.
המשימה הראשונה היא נר חנוכה - המאיר בשווקים ובשעות הלילה את אור המקדש.
המטרה השניה היא נר השבת - המסייע לראות ולפעול ביום שבו נאסרת המלאכה.
את נר החנוכה הטילו חכמים על הגבר, איש וביתו. הוא אשר מחויב בלימוד ובקבלת מלכות השמים בשכבו ובקומו, בשינון לילדיו וקביעות עיתיו לתורה.
את נר השבת נתנו לאישה, היא מבקשת להזכיר לנו כי בימי הקודש לא זונחים את המאכל והמשקה ואת התורה לא משאירים בבית המדרש אליו שלחה אותנו בבוקר.
התפישה המקובלת היא שהמלאכה הראשונה קשה יותר וחשובה מאוד.
הרי יותר חשוב הוא לקדש את החול מאשר לתבלן את הקודש בתבלין של חולין.
אבל כנראה שחכמינו לא חשבו כך.
כי נר שבת קודם לנר חנוכה ואת לימוד האב כינה שלמה רק 'מוסר' בעוד הוראת האם היא תורה, 'תורת אמך'.

הארה לנר שלישי:

את נר ההבדלה אנו מדליקים כאבוקה, להבה גדולה המורכבת מפתילות רבות.
את נר החנוכה אנו מדליקים בלהבה קטנה, כי אבוקה פסולה למצוה זו.
כי חינוך איננו דבר טוטאלי, לא שורפים את המועדון ולא מדליקים את כל הגיזרה.
החינוך הוא איטי ומתמשך, עדין ומתהלך בזהירות, כלהבה רועדת העולה ויורדת.
גם אי אפשר לחנך את כל הפתילות יחד, להלהיב את כולם באותה השיטה.
הנרות מופרדים הם וכל אחד מצטרף בתורו, היום תורו של האחד, מחר יבוא הנוסף.
ואולי, אולי הכל מקופל בשורה אחת של ביאליק בשירו: "ושמש לו אבוקה", כי אולי השמש הוא אבוקה, אבל הנרות, נשמות האדם, ממש אבל ממש לא.

הארה לנר רביעי:

צורת המלה "יון" מעניינת, כל אות נמשכת למטה יותר מקודמתה.
כי מי שמתחיל ישר באידיאל ובחכמה, בניצוץ המחשבתי - 
עלול להתדרדר למטה.
העיסוק בשכל כשהלב אטום והמעשה עקום, מדרדר אותך לתהומות.
אנחנו מעדיפים את הסדר ההפוך - את ה"נוי".
כפיפת התאוה, שבירת החומריות והגבלה מוסרית על יכולת שכלית.
רק אז, עולים ומתעלים - 
מיישרים את הסברות ומשפרים את ההשקפה עד לי' הכמוסה.
כוס השמן הגדולה הולכת ומתנקזת לשמן מועט הספוג בפתיל, עד לניצוץ הקטן.

הארה לנר חמישי:

חודש טבת מתחדש עלינו בשעות אלו.
בחסידות מסבירים ששמו של החודש, הקשור במילה טוב, נובע מכך שהוא היחיד שיומו הראשון, ר"ח, חל בימים טובים - ימי החנוכה.
למעשה, זה מהותו של חודש טבת, נקודת ההתחלה.
כי גם האבל והתענית שבו הם על התחלה רעה, על תחילת המצור.
אנחנו בדורות של 'מבחן התוצאה' ו'השגת המטרה'.
אבל חנוכה, בו אין שאיפה להגיע לסוף וכל נר משמעותי בפני עצמו
וטבת, שמתחיל בהארה גדולה וטומן התבוננות על תחילתו של שבר
שניהם מלמדים אותנו שלא רק שכל ההתחלות קשות, אלא שקשה להתעלם מהן..

הארה לנר שישי:

הפוסקים נחלקו בנוסח ברכת ההדלקה, האם 'להדליק נר חנוכה' או 'נר של חנוכה'.

המקובלים נטו לנוסח הראשון, משום שהוא רומז בראשי התיבות שלו לשם קדוש - נחל.

את זרמי האור ניתן להמשיל לזרמי המים, לנחל ולנהר.

הנחל מפלס את דרכו בעדינות, נעלם לרגע וחוזר, מחלחל מעט וזורם לאיטו. לעומתו הנהר שוצף וקוצף,לא נח לרגע ועולה על גדותיו. האור בחנוכה הוא אור של נחל, עולה לאט ומאיר מעט ולא מנסה לסנוור או להציף את הרחוב באור יקרות.

אבל הנחל הוא גם ראשי תיבות של הפסוק 'נפשנו חכתה לה'', הוא מבטא צפייה וכמיהה. הנר לא מתחיל ונגמר לאחר שעה קלה אלא מבקש את ה' בתוכו, הנר רוצה להיות נהר.

הנחל אינו מסתפק במעט שבידו אלא שואף ליותר מזה, לאור גדול וחכמה עצומה.

החכמה הזו, שתהיה לעתיד לבוא וכונתה בספרי הקבלה - 'רחובות הנהר'. 'רחובות הנהר' הוא גם רמז למידת הבינה, מידתה של האישה.

כי גם האש שואפת להכניס בתוכה את ה- ה', היא לא רוצה לכלות ולהשמיד אלא לבנות ולהוליד. האש תהפוך בעתיד לאשה - ראשי התיבות של המילים אור שבעת הימים.

מילה על השמש:
השמש הוא רק אמצעי, נר שמדליק את הנרות ומאפשר הלכתית את ההנאה מהן.
אבל יש כמה סוגים של שמשים - בחנוכיה ובמציאות:
יש העומדים גבוה מעל כולם בהתנשאות
אחרים משפילים את עצמם נמוך מכל היתר
יש שעומדים במרכז בין כל הנרות הקדושים
אחרים עומדים מן הצד, מעט מדי מרוחקים
אבל לעתיד לבוא, במנורה המקורית, לא יהיה שמש וכולם יהנו מהנרות באופן ישיר.
בלי אמצעי, בלי עוזר ומסייע, ללא מישהו שיבלוט ויהיה שונה, כולם יפנו למרכז כאילו מעצמם והעולם כולו יואר באור יקרות - כי האמצעי והמטרה יתאחדו - ללהבה אחת.