זכות תקיעות בציבור

כשמעיינים בדברי הפוסקים אנו מוצאים שתי תקיעות שופר עם מטרה זהה - לערבב השטן. הראשונה היא תקיעות השופר במעומד המתקיימות לאחר התקיעות במיושב. כך הביאה הגמרא (ראש השנה טז א - טז ב) - 'למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן'. והשניה היא תקיעות השופר הנהוגות בחודש אלול  כדברי הטור (תקפא) - 'לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש.. וכדי לערבב השטן'.

מדוע דווקא שתי תקיעות אלו, המתווספות על שלושים הקולות המחויבות, מסוגלות לערבב את השטן?. אם נתבונן בפרטי ההלכות שלהן, נמצא שתכונתן של תקיעות אלו היא שהן נעשות דווקא בציבור.

התקיעות במעומד צריכות להיעשות על סדר ברכות תפילת מוסף בציבור, 'כשהוא שומען - שומען על הסדר, ועל סדר ברכות, במה דברים אמורים - בחבר עיר, אבל שלא בחבר עיר - שומען על הסדר, ושלא על סדר ברכות' (ראש השנה לד ב).

גם התקיעות בחודש אלול מתבצעות דווקא כשיש ציבור מתפללים ולא בתפילת יחיד. כך למדנו מדברי שו"ת ציץ אליעזר (יב מח) - 'הנה מעולם לא שמענו בכזאת שמי שהוא אפילו מהמדקדקים ביותר יהדר בחדש אלול כשמתפלל לעת הצורך ביחידות שיביאו שופר לתקוע לפניו כדי לקיים התקנה לתקוע בחדש אלול, וישראל אם אינם נביאים הם וכו' ותמיד כשדבר מסופק לנו אמרינן פוק חזי מאי עמא דבר. על כן נראה לי ברור לאידך גיסא שתקנת התקיעה היתה רק בציבור ולא ביחיד ומטעמא דכל דתיקנו מעין המאורע תיקנו, ותקנת התקיעה הרי היתה מפני שככה התנהגו בשעה שעלה משה להר בר"ח אלול, ושמה כתוב מפורש שהעבירו שופר במחנה משה עלה להר, ובמחנה פירשו בציבור, ולא ביחיד'.

כלומר, סגולתן של התקיעות הללו הנעשות בציבור, ברוב עם ולא ליחיד בביתו היא זו שמסוגלת לערבב את השטן ולמנוע ממנו לקטרג על ישראל. כשאנו תוקעים בציבור, אנחנו מראים שאיננו דואגים לעצמנו ותוקעים תקיעה שיש בה את כל רבדי הקהל. התפילה בציבור והאחדות העולה מתוכה הם הזכות שבכוחה התקיעה מכניעה את כוחו של השטן 'ולכן תקנו סדר התקיעות על הברכות האלו אמנם עניין כזה הוא רק לרבים, דזכות הרבים גדול מאד ולא ביחיד, ולכן היחיד אינו תוקע על סדר הברכות' (ערוך השולחן או"ח תקצב). זכות זו מאפשרת ליחיד להתפלל ולבקש באופן שבו יצא זכאי בדין גם אם באופן אישי הוא עלול להיות דחוי בשל מעשיו הרעים. השטן בציבור מעורבב ולכן הוא אינו יכול לקטרג על היחידים מהם הציבור מורכב - 'אמר רב יוסף: לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד, דלמא כיון דמפקיד דינא, דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי. אי הכי, דצבור נמי! דצבור נפישא זכותיה' (עבודה זרה ד ב).

אולם יש בציבור מדרגה נוספת, מלבד ההגנה על יחידים והזכות הגדולה בהתכנסות הכלל כולו. הציבור מבטא תנועה כללית של חרדה שהיחיד מתקשה לחוש אותה בכוחות עצמו. בכל המקומות שבהם אנו מוצאים את קול השופר ואת החרדה הבאה בעקבותיו, אנו מוצאים את הציבור - 'אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ' (עמוס ג ו). העם החרד את החרדה הציבורית בעיר ההומה הוא אותו עם שהתמלא ביראה מרוחקת במתן תורה - 'וְכָל הָעָם רֹאִים.. וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר.. וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.. וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק..' (שמות פרק כ טו,יח).

בטרם קרבים לתקיעות השופר עלינו להכיל בתוכנו את התחושה הציבורית. להתאמץ כמה שניתן לשכוח מעצמנו ולהתמסר אל השני - אל החבר המתקשה ואל הכלל השרוי במצוקה. 'שבראשונה התקיעות דמיושב מעוררין הלבבות שכל איש ואיש הפרטי יכון את לבבו כנ"ל למען יתאחד בכלל ישראל ואח"כ באין התקיעות דמעומד שהן מפאת הכלל, וזה לערבב את השטן. שהתאחדות ישראל גירא בעיני דשטנא..' (שם משמואל נצבים). התקיעות במיושב הן בעודנו יושבים בנינוחות, כל אחד בכיסאו האישי והמרופד, אולם בהן נתכונן אל העמידה המאוחדת יחד. עמידה שבה כל אחד קרוב יותר אל חברו - 'עומדים צפופים' היא תחושת הזכות הציבורית שתגן עליו. בתקיעות דמיושב נתפלל על עצמנו, אבל לפניהן - בחודש אלול ולאחריהן - בתקיעות דמעומד אנו תוקעים תקיעת ציבור. באופן הזה, היחיד מקבל את כוחו מן הכלל ומעניק את כוחו אל הכלל בחזרה.