*תובנה לפרשת קדושים תשע"ז*

האיסור לתת מכשול בפני עיור ידוע ומפורסם, עד כדי שהתורה מצהירה - "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ!".

מדוע טורחת התורה לציין איסור משונה שכזה, ובכלל - מה המניע של אדם להכשיל את חברו העיור?

יתכן ומדובר פה למעשה בביטוי להשקפת עולם שאינה מתחשבת בתוצאות המעשים ובהשלכות שלהם.

האדם נהנה מרגע הנפילה המגוחכת או מהאדרנלין שהוא חש לפניה מבלי להבין את השלכותיה על הנופל.

תפישה כזו, הרואה רק את ה'כאן ועכשיו' היא אנטי תזה מובהקת למחשבת התורה ולכן התורה מציינת אותו לשלילה.

גם חכמינו ז"ל הבינו שאין כאן רק ציווי על מעשה טכני אלא צורת חשיבה. לכן, הם מצאו בפסוק הזה ציווי כללי שלא לתת עצה רעה או להכשיל את השני בהלכה.

אלו דוגמאות נוספות של מי שמביא את חברו לסיטואציה שבה ינזק - גשמית או רוחנית - רק בגלל שזלזל בדבריו ולא חשב צעד אחד קדימה..