על צמיג וצמיד

בשעה קדושה וטהורה זו, שבה השערים ננעלים והלבבות נפתחים, איני מבקש לדרוש. איני רוצה ללמוד אתכם פסוקים או לעיין עמכם בקטע תלמוד. אני רוצה לספר לכם מעשה של חולין שאירע עמי. את סליחתכם אני מבקש אבל חושבני, שאף על פי שסיפור זה הוא מעשה חולין, רוח של קודש יש בו.

לפני כחודשיים נולדה לנו בת. מוצאי שבת הייתה ושעת חצות הייתה ולידה קשה ולחוצה הייתה. אחרי שלוש שעות, יצאתי מבית החולים, מותיר מאחור את אשתי הישנה ובתי הקטנה. לחניון המרוחק הלכתי, שם המתינה לי מכוניתי שרכשתי שבוע לפני כן. התנעתי את המכונית, שעה רביעית אחרי חצות הוצגה בשעון הדיגיטלי ונסיעתי החלה, בעוד רבע שעה אגיע לביתי.

אחרי עשר דקות, אולי פחות, אורות אדומים וצהובים החלו להבהב, צפצופים הפריעו את שקט הלילה הדומם. ציור של צמיג נדלק כסימן בלתי מוכר בלוח השעונים. הדאגה בלבי מתחילה לפנות את רגשות השמחה, העייפות והבדידות ממלאים אותי בחרדה. הכול מתחיל לרוץ בראש, תוהה על העבר שמא קניתי רכב מקולקל, דואג על העתיד כיצד אתמרן מחר בין המוסך לבית החולים ומתלבט על ההווה שאיני יודע מה אעשה בו. הכביש שומם, השעה מאוחרת. אני לבד. אני יוצא מהמכונית, בוחן את הצמיגים ורואה שהם שלמים, מקווה שמתחת לנראה לעין לא מסתתרת בעיה חמורה. כמי שאין לו מה להפסיד אני ממשיך לנסוע לתחנת הדלק הסמוכה.

שם מחכים לי שני בחורים ושולחן, עליו בקבוקי בירה ופלאפון עם מוזיקה רועשת, ספק אדישות ספק תימהון על פניהם כשהמכונית שלי גולשת מול עיניהם. השעה כבר כמעט חמש, המכונית חונה מול משאבת האוויר ואני רוכן מול הגלגלים. ידיי מתחילות להשחיר אט אט, מכנסיי מתאבקות באבק מהול בדלק וחולצתי מיוזעת מכעס. כעס על הגורל שזימן אותי למציאות האבסורדית הזו. בין הגלגל הראשון והשני אני מתלבט אם המתדלקים יודעים שלפני ארבע שעות הייתי בחדר לידה - במקום הכי נקי בעולם, בחוויה הכי טהורה בעולם, בשמחה הכי עצומה בעולם. בגלגל השלישי אני מוסיף לשאול אם הם יודעים שהפכתי שוב הלילה ל-'אבא', שאינני סתם בחור שהגיע מבילוי או פועל שבא מתורנות לילה משמימה. אני נזכר איך לפני כמה שעות היו ידיי שטופות בחומר חיטוי וגופי היה מולבש בחלוק סטרילי. בגלגל הרביעי, נזכרתי גם בו - בבורא עולם - ושאלתי - למה?. למה אני פה, בלכלוך ובזוהמה, בשעה שהיא לא יום ולא לילה, עם תקלה לא ברורה. למה כל זה קורה לי כאן ועכשיו?. כמה הייתי נותן להישאר שם, מול ילדתי הרכה, בעולם שכולו צח ונקי, זך וטהור. כמה הייתי נותן להיות זה שכל עובר אורח מברך אותו ברכת ''מזל טוב'', במקום להיות בתחנת דלק מוכתמת ונטושה.

והאל, אולי כפריווילגיה השמורה לאבות טריים, ענה לי באשר אני שם.

***

לפני שאספר מה ענה לי הקב"ה, אני מבקש לעצור את הסיפור, לעצור ולהסביר שכולנו מרגישים עכשיו כמוני באותו לילה. כולנו כעת בחדר לידה - רופאים ומיילדות, עובדים סניטריים ואחיות רחמניות. לובשים לבן, נקיים וברים, זכים וטהורים. ידינו נקיות מכל חטא ועוון וגופנו טהור מכל פשע ורשע. מה אנו יולדים? אתם שואלים, ובכן, אנו יולדים את עצמנו. מחדש. עוד כמה דקות, נאמר בברכת הלבנה 'לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי'. לב חדש יוולד בתוכנו, נפשנו תגיח שוב אל עולם המעשה - טהורה ונקיה כתינוק ביום היוולדו. כשנצא מבית הכנסת - חדר הלידה שבו שהינו ביממה האחרונה, לבושים בלבן כחלוקי מנתחים, נאמר את ברכת ה'מזל טוב' על לידתו מחדש של עם ישראל  - 'יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה'.

אבל, אחיי ואחיותיי, בעוד כמה שעות, אולי ימים ואולי שבועות, נמצא את עצמנו עם הברכיים על האדמה המאובקת, עם ידיים מפוחמות בגריז משומן, בבגדי חול מיוזעים. פתאום נראה שאנחנו מתעסקים במכונות, בברזל ופלסטיק, מוקפים באנשים ריקים, עם בקבוקים ריקים ומוזיקה ריקנית לא פחות.

אז, כמותי באותו לילה, נשאל את עצמנו איך הגענו לשם? איך הידרדרנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא?.

אולי גם נשאל - למה? למה שוב אנו מוצאים את עצמנו במקומות האפלים, החשוכים והשוממים האלה?. איך המרנו את הבגדים הטהורים, את הטלית המבהיקה בבגדים טמאים וחולצה מאובקת?.

***

אומר לכם, אחיי ורעיי - השאלה קשה, אבל אולי התשובה שענה האלוקים לי בשאלתי האישית תועיל גם לשאלתנו הכללית.

בשעה שסגרתי את הפקק של הצמיג האחרון שמתי לב אליו - אל הצמיד.

הצמיד שקיבלתי בסיום הלידה והוא מהודק לידי, צמידים זהים לו מהודקים באותה שעה על זרועותיהן של אשתי ושל בתי. צמיד שמעיד - אני אבא!. הבנתי שלא משנה מה אעשה ואיפה אהיה - הצמיד יזכיר לי ולכל הסובבים אותי מהיכן באתי - מחדר הלידה, מבית הכנסת, מהחלוק, מהטלית. לא זו בלבד לימדני הצמיד ההוא; הוא הזכיר לי, שאתו אני יכול להיכנס שוב אל הקודש, אל חדרי התינוקות ומחלקות היילודים. לא משנה מה אלבש, כמה מלוכלך אהיה, בכל עת שארצה, ללא שעות ביקור או אישורים מיוחדים - אוכל לחזור לשם.

נכון, החיים הובילו אותי למקום מטונף בשולי תחנה נטושה אבל ברגע אחד אוכל לחזור לליבה של מחלקת תינוקות בוהקת.

***

כשסיימתי למלא אויר בצמיגים, פסקו הצפצופים וכבו המנורות. כנראה, שרק זו הייתה התקלה אני עונה לשאלתי המנקרת. המנורות ברכב כבו אבל אורה של השמש התחיל לעלות. עם אור השמש גם האיר אורה של התשובה והצמיד הלבן בידי הבהיק בצחותו.

אני מאחל לנו, בשעה הזו, שבה בכיים של יהודים שנולדים מחדש ממלא את חלל העולם, שנזכה לעשות לנו צמידים, שנזכה לכתוב עליהם את שמותינו ומהותנו, את עצמנו. שנהדק אותם טוב לידינו. אנו מוכרחים לעשות זו "למען נחדל מעושק ידינו".