איך מוצאים את החבר שאבד?

התורה מצווה על מצוות השבת אבדה, מצווה זו מתייחסת לאובדן חפצים אולם חכמים פירשו אותה גם על אובדן האדם עצמו. כך דרשו רבותינו שיש להשיב גם אדם שהלך בעצמו לאיבוד וכפי שביאר רש"י (בבא קמא פא ב) - "והשבותו - את גופו משמע שאם טעה חבירך אתה צריך להעלותו לדרך".

ואם את גופו של אדם יש להחזיר למקומו הטבעי, קל וחומר שאת נפשו האובדת יש להחזיר לכור מחצבתה. כעין דברים אלו מצאנו בדברי האור חיים הקדוש [דברים כב א]:

פרשת זו באה לרמוז בפרטות חיוב התוכחות שצריכין בני אל חי צדיקי עולם לעשות לעם ה', והן אלה צדיקים יקראו לצד מעלתם אחים,.., ואותם צוה ה' 'כי תראה את שור' אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות והם צאן קדשים ולזה קראם שור ושה, 'אחיך' שהוא הקדוש ברוך הוא, ויחס לו שם זה להעיר אל מי מקדושיו הוא מצוה שהם הצדיקים כמו שכתבנו. ואומרו 'נדחים' על דרך אומרו 'ונדחת והשתחוית להם' וגו' שהעובר פי ה' יקרא נדח, ויצו ה' לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא אלהי עולם וכפל לומר 'השב תשיבם', נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו 'תשיבם לאחיך':

ואומרו 'ואם לא קרוב אחיך' וגו'. בזה העיר כי הוא מדבר על זמן גלות האחרון כי לא קרוב כדרך אומרו (במדבר כ"ד) אשורנו ולא קרוב, עוד לו ולא ידעתו שנסתם הקץ ואין יודע מתי קץ הפלאות, וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל כאשר עינינו רואות בדורות הללו, עם כל זה יצו ה' ואספתו אל תוך ביתך זה בית המדרש וילמדהו אורחות חיים ודרך ישכון אור לבל יטה מני אורח ולא ימצאהו אויבו במחשבות וטענות כוזבות כי אור תורה תצילהו, וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו, והוא אומרו עד דרוש אחיך אותו, והשבותו לו פירוש מעלה עליו הכתוב כאילו הוא משיבו מני אובד:

או ירצה שצריך החכם להשתדל עם בני ישראל בכח התורה והמוסר עד יום פקודה שידרוש ה' נשמתו ואז הרוח תשוב אל האלהים, ודקדק לומר והשבותו לו שאם ימעדו קרסוליו לא תשוב הנפש אל האלהים ותלך לחרפות:

השוואה זו מהותית כל כך עד שהמנחת חינוך [מצוה רלט] לומד ממנה השלכות מעשיות:

ונ"ל דחיוב התוכחה היא חוץ מעשה זו עוד מתחייב אל"ת דל"ת על דם רעך דלא גרע מטובע בנהר דעובר על לא תעמוד וגם והשבות לרבות אבדת גופו עאכו"כ דאם יכול להציל מן העבירה דהוא אבדת נפשו וגופו ר"ל בודאי חייב להחזירו למוטב ולהצילו ולכאורה אם אוכל נבלות להכעיס ומחלל שבת ועכו"ם שמבואר גבי אבידה ובשאר דוכתא דאינו בכלל אחיו ע' במס' ע"ז אפשר דא"ח להוכיחו גם כן דאינו בכלל רעהו אך מ"מ נ"ל דאם ספק אצלו דאפשר דיקבל ממנו חייב להוכיחו דיחזור למוטב ויהיה בכלל אח.

אולם שומה עלינו לדעת כי לצד השבת האבדה הנפשית של החבר בתוכחות מוסר ובדרישת סימנים והוכחות מעשיות לקירובו לדרך ה', הרי שמצינו בהלכות השבת אבדה דרך נוספת שהיא מעולה וטובה יותר. תלמיד חכם יכול לקבל את אבדתו באמצעות טביעת עין כלומר: אם הוא מזהה חפץ מסויים כאבידתו, מאמינים לו שהוא דובר אמת, ואין דורשים ממנו לתת סימנים. צריך לדעת, שזיהוי על פי טביעות עין עדיף על זיהוי על פי סימנים, אף כשהסימנים הם מובהקים ביותר. טביעת עין היא השבת החבר על ידי ראית הטוב שבו, האבחנה המדויקת בכל מה שיש בו ולא רק בסימניו החיצונים. כפי שאנו רואים בלשונו של הרב קוק באגרתו המפורסמת [אגרות הראי"ה, אגרת תקנה]:

נשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותם, מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת עין, לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש שבהם, ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה, הוא יוכל להתקלקל הרבה ח"ו, וללמוד ממעשיהם, ולהידבק בצד הרע שבהם, והוא - מחויב להתרחק מהם, והשי"ת נותן בלבבו רצון זה, ומחשבה זו של שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו.