בן סורר וקול הנער

בן סורר ומורה 'נהרג על שם סופו' משום ש'הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות' ולכן 'אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב' (רש"י דברים כא יח). כידוע, ענין זה סותר את האמור במקרה דומה - של ישמעאל במדבר. המדרש (בראשית רבה וירא נג) מתאר, ש'קפצו מלאכי השרת לקטרגו, אמרו לפניו: 'רבון העולמים אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר?!', אמר להם: 'עכשיו מה הוא, צדיק או רשע?' אמרו לו: 'צדיק', אמר להם 'איני דן את האדם אלא בשעתו!''. כיון שכך, נשאלת השאלה - מה אם כן החילוק בין הבן הסורר שנהרג על שם סופו ובין ישמעאל שנידון על אותה שעה.

תירוצים רבים נאמרו לשאלה זו, אולם כדאי לעיין באחד המרתקים שבהם. אם נעיין בפסוק המתאר את הצלת ישמעאל במלואו נמצא שהוא טומן בחובו נקודת מפנה: 'וישמע אלהים את קול הנער ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם' (בראשית כא יז). רוצה לומר, שאכן מן הדין היה ראוי ישמעאל למות בצמא כדברי המלאכים על שם סופו שהיה עתיד להמית את בני ישראל בצמא, אך מאחר שהתחנן על נפשו קיבל הקב"ה תפילתו ודן אותו באשר הוא שם.

מבהיל הרעיון!, ישמעאל אינו שונה מדין בן סורר ומורה ואין חילוק והבדלים בין שני הדינים. אלא שישמעאל הצליח בכוח צעקתו וקולו הפנימי לקרוע את גזר דינו ולהציל את חייו, גם במחיר של הנזק האדיר שבניו יגרמו לעם ישראל.

על כוחה של צעקה אנו למדים מדין נוסף המובא בפרשתנו. התורה מפרטת את דיני נערה מאורסת שקיימה יחסי אישות עם איש ומבדילה בין ארוסה שצעקה ובין ארוסה שלא זעקה לקבלת עזרה. אם הנערה המאורסת צעקה הרי שגילתה דעתה שלא רצתה במעשה והוא נידון כאונס. אבל אם הנערה לא צעקה, הרי שגילתה דעתה שהמעשה רצוי בעיניה ולכן זהו מעשה זנות המחייב אותה מיתה.

דינים אלו התפרשו בחסידות כדוגמה לתגובת האדם הנמצא במציאות שבה הוא אנוס או תחת קושי וכפיה. פעמים רבות, האדם לא יכול לפעול לשינוי מצבו אבל דבר אחד תמיד הוא מסוגל לעשות - לזעוק. כל עוד האדם נופל תחת אונסי הזמן ואיננו זועק, אין הוא יכול לטעון שהדברים נכפו עליו שלא ברצונו. 'כי אין אנו נחשבים לאונסין אף בטירדות היצר, כי מה שיכולין לגבור ע"י צעקה אינו אונס, והרי שערי דמעה לא ננעלו.. ממילא אם האדם הולך באמת ממילא נותנין לו מן השמים שיוכל לצעוק גם כן' (שפת אמת כי תצא ליקוטים, וראה עוד שנים תרלד, תרמ).

אם כן, הצעקה מוכיחה שהאדם אינו רוצה בחטא וכל נפילותיו הרוחניות הם אונס בלבד. משום כך, גם אם הוא יהיה סורר ומורה או שעתיד להזיק לכלל, הרי שהזעקה גילתה שאין זה רצונו הפנימי ולכן הוא מסוגל בזכותה להינצל מדין שמיים ולא למות מן העולם טרם זמנו.

מה נאה לחתום בדבריו של משנה שכיר (ר"ה - טעם לקריאת 'וה' פקד'): 'על כן אנו קוראין הפרשה שנאמר בה "וישמע אלקים אל קול הנער" דקאי על ישמעאל שהיה בן האמה, ק"ו דישמע ה' את קול בן הגבירה, שבוודאי ישמע ה' קולנו וישמע משאלותינו לטובה'.