בן סורר ומורה - כוחה של שאיפה

דינו של בן סורר ומורה העלה את תמיהתם של פרשנים רבים. מדוע ילד שכל חטאו הוא אכילה מופרזת מתחייב במיתה החמורה ביותר בתורה. במשנה (סנהדרין ח ה) מצאנו נימוק לעניין זה - 'בן סורר ומורה נדון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב'. נמצאנו למדים, שעונשו של הבן הסורר אינו על מעשיו בעבר אלא מניעה ממנו להגיע לסוף שבו יהיה חייב מיתה ממילא.

כנגד הסברה של המשנה עומדים דבריו של רבי יצחק בגמרא (ראש השנה טז ב) - 'ואמר רבי יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם'. דברים אלו, המיוסדים גם על ההיגיון והצדק הישר, קובעים כי אדם נידון על מעשיו וגורלו נקבע לפי מצבו באשר הוא שם.

בישוב הסתירה בין מקורות אלו מצאנו כמה פירושים וביאורים. אולם אנו נבקש לבאר את העיקרון שטבעה המשנה 'על שם סופו', לפי מקרים נוספים שהובאו במשניות סמוכות שגם בהם מתקיים עיקרון זה.

במשניות הבאות (סנהדרין ח ו-ז) מביאה המשנה את דין 'הבא במחתרת' וכן 'הרודף אחר חבירו להרגו, אחר הזכור ואחר הנערה המאורסה'. בכל אלו, מובא דינם של אנשים שלא ביצעו עבירות של גניבה, הריגה או ביאה אסורה. למרות זאת, המשנה קובעת כי יש להרוג אותם ולמנוע מהם מלבצע את זממם.

אם נתבונן בשלושת המקרים הללו נמצא כי כולם סובבים סביב עיקרון אחד - בכולם האדם נמצא במגמה ובשאיפה לחטוא. נמנה את הדברים מסופם לתחילתם ונראה את ההדרגה הקיימת בהם. הרודף אחר חברו כבר מתאמץ בכל כוחו להשלים את שאיפת החטא, הבא במחתרת גם הוא שואף להרוג אבל טרם נתקל בהזדמנות לעשות זאת. לכן, בשני מקרים אלו שאיפתו של האדם מעידה על מהותו כולה ולכן הוא כבר יכול להיות נידון כמי שכבר השלים אותה והגיע לביצועה הסופי.

אולם הדברים אינם מסתכמים במי שקרוב לעשיית מעשה החטא, כוחה של שאיפה מתגלה אפילו בדינו של הבן הסורר. כבר בשלביו הראשונים של הבן, מזהה התורה את שאיפתו של האדם ומבחינה בעין בדולח כי אין מדובר רק בילד שזולל או מסרב לשמוע. יש בפנינו בן ששאיפת חייו היא החטא ולכן הביטוי המעשי וחומרתו אינו רלוונטי במקום שבו השאיפה ברורה.

לא פלא שאנו מוצאים את נימוקה של המשנה במקרה נוסף שבו אלוקים לוקח אדם בצעירותו בטרם יחטא. המדרש (בראשית רבה בראשית כה) מבקש להסביר את מיתתו של חנוך במילים 'חנוך חנף היה - פעמים צדיק פעמים רשע'. מי שאין לו שאיפה אמיתית לצדיקות אינו ראוי להאריך ימים ומוטב שימות בטרם מימש את רצונותיו השליליים. הדברים הללו אינם דומים לנידון שבו דנה הגמרא בעניין ישמעאל. גם אם ישמעאל עצמו יחטא או שבניו יעשו רע בעולם אין שום הצדקה להעניש אותו במקום שבו אין לאדם שאיפה שפלה. לעומת זאת, אנו מוצאים את הנימוק של המשנה במקרה של חנוך שנלקח על ידי אלוקים למרות שלא חטא.

ענינה של השאיפה וחשיבותה המכרעת הוא המסר העולה מפרשיית הבן הסורר, מסר שיש להעמיק בו ולדרוש הרבה במשמעותו וחשיבותו. לכן, גם אם מעשה שכזה לא היה בעולם הרי שהעיסוק בהשלכות החינוכיות והרוחניות של שאיפותינו, גם אם אינם יוצאים אל הפועל, יש בה כבר שכר גדול. דרוש ושאף מעלה וכבר בזה קבלת את שכרך - 'בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב לומר דרוש וקבל שכר' (תוספתא סנהדרין יא).

על פי דברים אלו ביאר הרב קוק (אורות התשובה ה ו) את מעלתה וכוחה של התשובה השואפת לטוב - 'לזאת התשובה היא טבעית לאדם, והיא משלימתו. אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר - אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות. והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים ומשלימתו באמת'.