ראש השנה - הריונו של עולם

לאחר כל סדר של תקיעות שופר אנו אומרים תפילה קצרה שיסודה בסידורים הקדומים [סדר רב עמרם גאון] - 'היום הרת עולם. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם. אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים. ואם כעבדים, עינינו לך תלויות עד שתחננו. ותוציא לאור משפטנו, קדוש'.

אם נבקש להבין מה טיבו של ביטוי זה - 'הרת עולם' ומה פירושו, נעיין במקורו של הביטוי (ירמיה כ יז) - 'אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם'. במילים אלו קונן הנביא מדוע לא נולד מת ומפני מה הריונה של אמו לא נמשך לעולמים כדי שהוא לא יוולד כלל. נמצא אם כן, שמנסח התפילה השתמש בהשאלה בביטוי זה לבטא את העובדה שראש השנה הוא יום הריונו של העולם  כולו. כך התבארו הדברים במחזור ויטרי (שלה) - 'והיום הזה היה הריונו של עולם. היום הרת הארץ כל תולדותיה'.

טרם נתחיל בביאור הדברים, מעניין לציין שמשאלתו של הנביא שממנה לקוח הביטוי 'הרת עולם' מגיעה בעקבות מלחמות קשות ובשורה על הפיכת הארץ וחורבנה. כך מתאר הכתוב את מצבו של הנביא (ירמיהו כ טז) - 'וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ ה' וְלֹא נִחָם וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם'. אם כן, כמו בראש השנה, גם כאן שומע האדם תרועה המעוררת את ליבו להבין כי הוא שרוי במצוקה ועליו להתחנן על נפשו ולהצטער על מצבו.

הקשר בין השופר ובין הריונו של עולם מתבטא גם בדברי ספר הרוקח (הל' ראש השנה רא) המבאר את מניינן של הברכות בתפילת מוסף של ראש השנה - 'בראש השנה העולם כאשה על המשבר.. ולפי שהאשה הרה ט' חדשים לכך בראש השנה ט' ברכות'. דברים אלו מצטרפים לדין התורה לפיו תוקעים בשופר ט' תקיעות, מנין התואם לחודשי ההיריון - 'כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בר"ה? תשע. לפי שנאמר: תרועה ביובל ובר"ה ג' פעמים, וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה' (שולחן ערוך תקצ א). גם למנהגנו לתקוע מאה תקיעות ניתן למצוא אסמכתא בעניינה של האישה ההרה בעת הלידה - 'מאה פועות היא פועה כשהיא יושבת על המשבר: צ"ט למיתה ואחת לחיים' (תנחומא תזריע ד).

לא פלא שחלק מהאירועים ההיסטוריים שאירעו בראש השנה קשורים לעניינו של ההיריון ולידתם של מאורי הדורות כפי שמצאנו בעדות הגמרא (ברכות כט א) על כך ש'בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה'. לא רק אצל יחידי סגולה אנו מוצאים את ראש השנה כיום ההיריון, כל אדם מושפע מיום כזה בחייו הפרטיים - 'כאשה עוברה שהיא הרה עכשיו ויולדת לאחר הזמן, כמו כן נגזר היום על הבריות מה שאירע להם כל השנה' (פירושי סידור התפילה לרוקח קלה היום הרת עולם עמ' תרצא, וכן סידור ר' שלמה מגרמייזא עמ' כא).

מעניין לראות, שאפילו בהלכות היום ומנהגיו אנו מוצאים דינים הדומים להליכותיה של האישה ההרה. הרב אליהו הכהן האתמרי, מקובל מחכמי איזמיר, מונה בספרו המפורסם 'שבט מוסר' (פרק כד) הנהגות לאישה ההרה: 'גם תיזהר שלא תכעוס בימי עיבורה.. שמזיק לולד שיחלה ויחלש ואפשר שתפיל מרוב כעסה.. גם תהיה נזהרת האישה בימי עיבורה בענין המאכלים.. שהמאכל הרע מטפש לילד שכל מה שאמא אוכלת - הולד טועם'. הנהגות אלו דומות למנהגי ישראל במאכלים של ראש השנה כפי שמצאנו בדברי משנה ברורה (תקפג ה) - 'יש נמנעים לבשל בר"ה מיני חומץ.. ועל כן האוכלים דגים לסימנא שיפרו וירבו כדגים אין מבשלין אותן בחומץ.. ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב'. כל אדם בראש השנה הוא כאישה הרה העתידה להוליד את הליכותיו בשנה הבאה ולכן עליו להקפיד לנהוג בנחת ונועם למען לא ינזק הוולד ושנתו תהיה מבורכת.

***

אמנם, על דברינו אלה יש להקשות קושיה רבתי, שהרי קיימת מחלוקת גדולה (ראש השנה י ב - יא א) אימתי נברא העולם - 'רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם.. רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם'. אם נאמר שהלכה כרבי יהושע, הרי שראש השנה אינו קשור ללידתו של העולם וקל וחומר להריונו. גם אם נאמר שהלכה כרבי אליעזר הרי שביום זה נברא אדם הראשון בפועל ולכן הוא יום יצירה ובריאה ולא רק הריון פוטנציאלי. מדוע אם כן, אנו נוהגים כמי שעומד להוליד את חייו בעתיד ולא כמי שחוגג את לידתו מחדש.

הדברים מתיישבים באופן פלאי בדברי ר' חיים ויטאל (פרי עץ חיים, שער השופר פרק ה) ההופך את שאלתנו הגדולה ליסוד חשוב שלפיו דברינו מוארים באור חדש - 'ומה שאנו אומרים בר"ה היום הרת עולם, ונחלקו רז"ל אם בתשרי נברא העולם אם בניסן, ואיך יחלקו במציאות במחלוקת זה, ואיך יצדק ע"ז אלו ואלו דברי אלהים חיים. והתירוץ לזה, כי יש עיבור ולידה, ומר אמר חדא ומ"א חדא ולא פליגי. כי בתשרי היה העיבור, וכן אותיות תשרי, והם אותיות ראשית. ובניסן היתה הלידה, שצריך נסים לצאת מן הבטן בעת לידתה, וכן מורה ניסן ענין נס, ובו היתה הגאולה בנס. וידוע כי כל יציאת מצרים הוזכרה בלשון לידה, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך. וכן אמר כאן, היום הרת עולם לשון הריון, ולא אמר נברא העולם, כי בתשרי היה הריון'.

בדברי תוספות (ראש השנה כז א) אנו מוצאים את הדברים בלשון שונה מעט, תוספות מבארים 'דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן'. כלומר, משמעותו של ההיריון המובא בדברי ר' חיים ויטאל הוא מחשבה ותכנון. ביום ראש השנה חשב הבורא להוליד את העולם ובניסן רק הוציא את מחשבתו אל הפועל. והדברים מפליאים בעומקם, לכולי עלמא נמצא שיום ראש השנה הוא היום 'הרת עולם' - היום שבו החל ההיריון של היקום כולו ועלתה המחשבה הראשונית ליצור אותו.

ובאמת, הקשר בין הריון ובין מחשבה הוא קשר הדוק, ההיריון והלידה מזכירים את התנהלותו הכללית של האדם המוציא מהמחשבה אל הפועל, כפי שביאר רד"ק (תהלים ז ט) - 'ידמה מחשבות הלב להריון. וכשיוצאין בפה או במעשה דומין לחבלי האשה וללידה' (ועיין ישעיהו נט יג). לכן, ביום ההיריון - יום ראש השנה שיש בו מֹח שעות, יש חשיבות גדולה למחשבה ולהרהור, שהם ממש מגדרו של היום ומעיקר עניינו.

רבים שואלים מדוע יום הכיפורים, המטהר את האדם מחטאיו, לא קודם לראש השנה שבו האדם ממליך עליו את בוראו. אולם לפי דברינו סדרי הזמנים מכוונים ביותר, שהרי העיסוק בהרהורי הלב קודם במעלתו ובזמנו לתשובה על המעשים ועל ההנהגות בפועל. ראש השנה חל לפני יום הכיפורים משום ש'תְּשׁוּבַת הַמַּחֲשָׁבָה קוֹדְמָה לִתְשׁוּבַת הַמַּעֲשֶׂה' (אורות התשובה טז ח). שניהם למעשה ימי תשובה וכפרה, אלא שהראשון מכפר על חטאי המחשבה וההרהור והשני מכפר על המעשים והפעולות.

בראש השנה ציוותה התורה 'וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה' (במדבר כט ב), לשונו של הפסוק משונה במקצת, התורה לא מצוה כדרכה להביא קורבן אלא לעשות אותו. שינוי זה הביא את רבי זאב הלוי מז'יטומיר מתלמידי המגיד ממזריטש בספרו אור המאיר (ראש השנה) ללמדנו את תפקידנו בראש השנה - 'שהאדם צריך לעשות את עצמו כמו בריה חדשה, ולבנות קומתו מראש עד עקב בקבלת עול מלכות שמים שלימה, ולזה אנו אומרים ועשיתם עולה, לעשות את עצמו בריה חדשה, שיוכל לעלות בסוד פנימית מחשבתו, למעלה לקדימת המחשבה, ושם נמתק הדין'. בראש השנה האדם עושה את עצמו כקרבן עולה, הוא מתעלה ומתקרב לקב"ה במחשבתו ובכך נעשה אדם חדש עם עולם ערכים וסדר עדיפויות טוב יותר. הדברים נוגעים לקרבן עולה דווקא, משום שכל עניינו של קרבן זה איננו תיקון המעשים אלא תיקון המחשבות - 'העולה מכפרת על הרהור הלב' [ירושלמי יומא ח]. לכן, ביום שבו אנו עוסקים בהרהורי ליבנו וכל העולה על מחשבתנו אין קורבן מתאים יותר מקרבן העולה.

***

נראה לומר, שזה הטעם לכך שלמרות שמדובר ביום הדין שבו נכתבים ונחתמים למיתה ולחיים אין מזכירים בו עוונות ואין מתוודים בו. ראש השנה אינו יום של מעשים או אמירות, הוא יום של מחשבות. זהו יום שבו אדם בודק את מחשבותיו ואת אמונתו, ושואל את עצמו עד כמה המליך במחשבתו את הקב"ה למלך. לא פלא שההפטרה הנקראת בו היא תפילתה של חנה שלא נאמרה בקול אלא במחשבה שקטה.

כיון שכך, כל ההנהגות של ראש השנה שייכות לעולם הרמז והמחשבה. תקיעת השופר היא מעשה של זכירה 'זִכְרוֹן תְּרוּעָה' (ויקרא כג יד), יותר מאשר מעשה של תקיעה או שמיעה. משום כך, יוצא הרמב"ם מגדרו בהלכות תשובה (ג ד) למצוא את האמירה המרומזת שיש במעשה הגשמי של השמעת הקול - 'אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו..'.

הרמזים של יום המחשבה אינם מסתכמים בכך. אחד המנהגים המופלאים והבולטים של היום הוא אכילת מאכלים ופירות המסמלים בשמם ובטעם את הטוב והמתיקות. גם בענין זה אנו מוצאים את עולם הרמז המהורהר, אין מצוה באכילת הפרי או באמירת התפילות. העיקר הוא מה עולה במחשבתו של אדם בשעה שהוא רואה את הפרי או טועם את טעמו. 'הענין הוא, שאין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי הוא סימן, שיזכור האדם ויתעורר בתשובה, ויתפלל על הדבר הזה' (של"ה ראש השנה נר מצוה). עולם האסוציאציות הנברא ממעשה סמלי וכולו סובב סביב תיקון ומתיקות הוא העיקר בראש השנה.

מנהג מרומז אחר, שאף הוא מעלה תמיהה ואין דומה לו במועדים אחרים הוא מנהג התשליך. מעשה שכולו סמל וזכר להשלכת חטאים, מבלי עשיית תשובה בפועל לפי גדריה המעשיים. גם כאן, כמו הנהגות רבות בראש השנה - הרמז והתזכורת הם העיקר ולא המעשה. 'לרמז בעלמא ליתן לב להשליך את החטאים ולחפש ולחקור דרכיו מהיום והלאה שיהיו בגדיו לבנים ונקיים מכל חטא' (קיצשו"ע קכט כא). גם אם אין כאן עמידה בגדרי התשובה המוכרים לנו, הרי שמעשה התשליך מעורר את מחשבותיו של אדם ובזה עיקר תכליתו. יתרה מזו, התשליך נעשה ליד הנהר (שו"ע תקפג ב) ובזה הוא מסמל את עניין תיקון המחשבה והשלכת חטאיה - 'דכשם שנהר מימיו אינם פוסקים, כך המחשבה אינה נפסקת והיא משוטטת תמיד' (תורת מנחם, ליל ב' דפסח שנת תשכ"ב).

אחר שראינו את העניינים הטמירים והכמוסים הנוגעים בפנימיות המחשבה וברמזיה הדקים, נבוא לבאר הלכה נוספת הייחודית רק ליום ראש השנה. על פי דברי הירושלמי כתבו הפוסקים שאין לישון בראש השנה ואין לשבת בו בבטלה - 'הַיָּשֵׁן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גַּם מַזָּלוֹ יָשֵׁן.. וְכָל שֶׁכֵּן לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּבָטֵל שֶׁהוּא כְּיָשֵׁן וְגָרוּעַ מִמֶּנּוּ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, רֹאשׁוֹ נִמְלָא מַחֲשָׁבוֹת רַבּוֹת' (מטרה אפרים תקצח). דברים אלו חמורים מאוד, אולם לפי הסברנו עד כה הם מבוארים באור חדש. אם יום ראש השנה הוא יום של מחשבה, הרי שהדבר החמור ביותר שיכול להיות בו הוא הימנעותו של האדם מלחשוב או הרהורים במחשבות בטלות. אדם שנופל למיטתו לשינה ותרדמת, דומה לאישה שהפילה את הריונה בטרם הולידה.

עניינו של ראש השנה הוא לתקן את הרהורו של אדם ועוסק כולו במחשבה וברמז, בהתאם למהותו כיום שבו התחיל הריונו של עולם ועלה במחשבה לברוא אותו. יום שכזה אינו מרומז רק במעשיו ובדיניו אלא גם בפרשיות התורה העוסקות בו. זהו יום פנימי מאוד, שכולו רמז וסמל ולכן גם הפסוקים העוסקים בו סתומים וחתומים - 'ומה שבאה פרשה זו סתומה יותר משאר פרשיות המועדים, הענין הוא מה שידוע בעניני תורתנו הקדושה אותם שהן מפנות הדת ומעקריה, כי כל מה שהענין יותר נעלם ויותר פנימי הוא יותר סתום ובא הלשון בו בדרך קצרה ובמלות מועטות. גם בכאן באחד לחדש שהוא תחלת חשבון העשרה הנשלם ביוה"כ יש בו מן הסוד וההעלמה שראוי הכתוב לסתום ולחתום כדרך שאר עניני התורה הסתומים, וסתימתן כפי רוב העלמתן' (רבינו בחיי ויקרא כג כד).

ניסינו בדברים אחדים לחשוף מעט מרמזיו של ראש השנה, שאיננו רק יום הדין אלא יום עדין. יום שענייניו כמוסים והליכותיו ממועטות בדיבור מפורש או במעשה מוצהר. כל אמירה בראש השנה, כל אכילה, כל רגש וכל מחשבה, פועלים רבות על האדם ועל הדברים שיוליד במהלך השנה. אם רק ידע האדם לא להרדים את מחשבתו או להרוס אותה בבטלה ובכעס, יפעלו הרמזים הטובים להוליד שנה מבורכת וברת קיימא לעבודתו יתברך.