הרהורים ותורה

כשהמרגלים מתארים את הדימוי העצמי שלהם כשתרו את הארץ הם ממשילים את עצמם לחגבים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". בכך המרגלים ממחישים את גודלם העצום של יושבי הארץ לעומת בני ישראל. אולם, אם מתבוננים במשל הזה, המרגלים לא היו צריכים להיבהל. החגבים הרי נחשבים למכת טבע נוראית, כזו שמשמידה את הארץ מבלי שיש אפשרות אמתית להילחם בה. הלא כשביקש בלק לתאר את סכנת העם הוא בוחר במילים - "הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ" (במדבר כב ה) המזכירות את תיאור מכת הארבה במצרים. כנראה, שהמרגלים (וגם בלק) רצו לדבר על תכונה אחרת שיש לארבה, כפי שמעיד הפסוק: " מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ" (משלי ל כג).  המרגלים התכחשו להנהגה האלוקית ולמלכותו של משה שתוביל אותם. רק ברגע שמוציאים את הקב"ה מהתמונה, מתחילות השאלות ועולים הפקפוקים. לא פלא, שהטענה העיקרית של יהושע וכלב היא למציאותו של הקב"ה - "אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ.. וַה' אִתָּנוּ". עם ישראל אינו אוסף פרטים הנסחפים עם הרוח. אדרבה, עלינו אמר הנביא מי