הרהורים ותורה

אחד מדיני הפרשה עוסק ביהודי שירד מנכסיו ונמכר לעבד אצל גר או אצל גוי - 'וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר' (ויקרא כה מז) . הדין עוסק ביהודי נמכר לגר צדק או לגר תושב שמקבל עליו שבע מצוות בני נח אך אוכל נבלות ולבסוף לגוי או לעבודה זרה בעצמה. מדובר בהידרדרות חמורה שבה אדם מישראל הפך לעבד השייך למעמד הנמוך בעם ישראל ואפילו לגוי בעצמו. רש"י מסביר כיצד נוצרה סיטואציה קשה שכזו, הגוי הפך לגר תושב ובחר להדבק בעם ישראל ולכן זכה להתעשר, מאידך היהודי הפך לעני בגלל ההידבקות בגר תושב והלמידה ממעשיו . גר תושב הוא אדם שהחליט להתקרב למנהגי ישראל ומידותיהם הטובות כרחמנים וגומלי חסדים ועל כן נעשה עשיר. מעתה, כל חסרונו הוא בתחום שבין אדם לאלוקיו, בכך שהוא ממשיך לאכול נבלות לתיאבון. אם כן, מדוע היהודי שנדבק באדם רחמן כזה הופך בעצמו לאיש רש, שאיבד את כל ממונו. מדוע התכונות שהפכו את הגוי לאדם טוב יותר ושיפרו את חייו, חוללו נזק אדיר ליהודי שהתקרב אליו . בתירוץ שאלה זו, מחדש הנצי"ב הגדרה מה

פרשת קדושים מלאה במצוות שבין אדם לחברו, כמה מהמפורסמים שבהם הם 'לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל, לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר' (ויקרא יט יג) וכן 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' (ויקרא יט יז) . אולם כשמעניינים בדברי 'אור החיים' מגלים שהדמויות הללו - הרע, האח והחבר - הם כולם מכוונים לדמות אחת שנראית רחוקה מאוד מיחסי חברות - הקב"ה בכבודו ובעצמו. 'אור החיים' מסביר שהאיסורים הללו מופנים כלפי הקב"ה, שכן אנו מוצאים פסוק המכנה את הקב"ה כרֵע - 'רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב' (משלי כז י) וכן מבאר הזוהר (אחרי מות נו א) שהקב"ה שומע את קולם של ישראל, שמח בהם ומבקש להשרות ביניהם שלום כאילו היו אחיו - 'לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ' (תהלים קכב ח) . במקום אחר, אנו מוצאים בדברי הזוהר (ויקרא ז ב) על הפסוק 'הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד' (תהלים קלג א) שהקב"ה קורא לי

ימים אלו בהם אנו מציינים את חורבן עמנו בגלות אירופה למול תקומת אומתנו בארצה מעלים שוב את יחס יושבי הארץ והגולה אל ארץ ישראל. לצערנו הרב, אנו מוצאים בעניין זה שתי מגמות כואבות. יושבי הגולה מתקשים לעזוב את מנעמי הנכר לטובת חבלי קליטה לא פשוטים וכנגדם - תושבי ארץ הקודש כופרים בטובתה של הארץ. שתי מגמות אלו זכו לפרשנות מרתקת של רבי אפרים מלונטשיץ - בעל ה'כלי יקר'. ה'כלי יקר' מוצא את המגמות הללו בפסוק מפרשתנו - כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ [ויקרא יח ג]. מעשה ארץ מצרים הוא רצונם של עם ישראל להישאר בגלות בישיבה של קבע, ישיבה שהיו יכולות לה השלכות רוחניות חמורות מאוד. לעומתו, מעשה ארץ כנען הוא המאיסה של העם בארץ המובטחת שגרמה לקב"ה להביא אותם אליה כמעט בעל כורחם. בניגוד לתפישה שמקובלת בקרב חלק מעם ישראל חשוב לחזור ולהזכיר לאור דברים אלו - הגלות היא מציאות של דיעבד והישוב בארץ ישראל אינו מובן מאליו. המצויים בארצות הגלות צריכ

שיאה של חנוכת המשכן מתבטא בברכה של אהרן לעם, לאחר עשיית הקרבנות - 'וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים' (ויקרא ט כב) . לשון הברכה של אהרן לא מופיעה בתורה ורבותינו הפרשנים נחלקו מהי אותה ברכה מיוחדת. לשיטת רש"י, מדובר בברכת כהנים המוכרת לנו מסדר העבודה במקדש והתפילה. חיזוק לשיטת רש"י אנו מוצאים במימרות חכמינו בגמרא הלומדים הלכות שונות בדיני ברכת כהנים ממעשיו של אהרן בחנוכת המשכן. כך למשל נלמד הדין שכהן שלא הספיק לעלות לדוכן לברכת כהנים לפני ששליח הציבור סיים את ברכת העבודה - לא יוכל לעלות ולברך. זאת, כשם שאהרן בירך את העם רק לאחר שעבד בהקרבת קורבנות החטאת והעולה (סוטה לח ב) . כמו כן, מקומה של ברכת כהנים בתפילת העמידה לאחר אמירת ברכת העבודה, נלמדת מכך שאהרן בירך את העם לאחר שירד ' מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים' . כשם שאהרן בירך את ברכת הכהנים לאחר סיום עבודת הקרבנות, גם אנחנו מתברכים מן הכהנים לאחר שהתפללנו להחזרת העבודה למקומה (מגילה יח א) . כל הלימודים הללו מלמדים כי ברכ