הרהורים ותורה

בין מצוות השדה אנו מוצאים את מצוות פאה, לפיה אסור לחקלאי לקצור את כל שדהו אלא להשאיר בפינת השדה שיבולים שלא נקצרו לעניים. המעניין הוא שהתורה מציינת את המצווה הזו פעמיים. פעם אחת בין מצוות התלויות בארץ בפרשת קדושים (ויקרא יט ט) - ''וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט". בפעם השנייה, התורה בוחרת להשתמש כמעט באותם מילים בתוך כדי תיאור מצוות החגים (ויקרא כג י, כב): ".. כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־ קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן:.. וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם". רבותינו הראשונים למדו מהמיקום של מצוות התלויות בארץ בין מצוות החגים מספר רעיונות ודינים בסיסיים. רש"י מבאר שהדבר נועד לחייב שני לאווין על מי שאינו שומר את מצוות פאה. בביאור הקשר לק

בפרשת קדושים מופיע צמד האיסורים המפורסמים האוסרים על הפגיעה בחלשים: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' [ויקרא יט יד]. איסורים אלו מרתקים במשמעותם ובתיאור הצבעוני של המעשים האסורים והם זוקקים ביאור ועיון מיוחד. נתחיל באיסור הראשון, בו אנו מוצאים הרחבה מיוחדת בדברי חז"ל הדורשים את הפסוק מעבר לביטוי המעשי המסוים שלו. מלבד האיסור להניח מכשול בפני מי שאינו רואה, חכמינו דורשים את המילה עור כמי שהוא 'סומא בדבר' ואוסרים כל נתינה של עצה לא טובה [ספרא לה] או התנהלות לא טובה [חולין ז ב] במישור המסחרי והמעשי מחמת פסוק זה. זאת ועוד, דרשות חז"ל מרחיבות את האיסור גם לעניינים שברוח. בדבריהם, אפשר למצוא איסורים לסייע ליהודי 'שהוא עיור ואינו רואה דרך האמת מפני תאוות ליבו' [רמב"ם רוצח ושמירת הנפש יב יד] לעבור עבירה מהתורה כמו נתינת יין לנזיר [פסחים כב ב]. יתרה מזו, אפילו הבאת היהודי למציאות שבה יקשה עליו לקיים מצוות כגון הלוואה ללא עדים [בבא מציעא עה ב] או אפילו הכאת הבן הגדול [מועד קטן ז א] נאסרה מטעם זה.

התורה מצווה על היולדת להביא קרבן בתום ימי הטהרה, כמתואר בפרשתנו [יב ו-ח]: וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה: וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה: הצורך של היולדת להביא קרבן המורכב למעשה מקרבן עולה הבא יחד עם קרבן חטאת, העלה את תמיהתם של פרשני התורה ודרשניה. על שום מה נצרכת היולדת להביא קרבן, מה תכליתו ומשמעותו בעולם הקורבנות המוכר לנו. בפרט יש לתמוה על מקומו של קרבן חטאת הבא על חטאים שעשה האדם בשגגה ואילו כאן - יולדת זו במה חטאה?. שאלות אלו עמדו בבסיסה של דרשת חז"ל המפורסמת [נדה לא ב] - שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה

הקריאה של הקב"ה אל משה לבוא אל אוהל מועד, למול עיניהם של כל ישראל היתה בהחלט דבר חריג. משה הוא האדם הראשון והיחיד שנכנס אל האוהל 'בהזמנה אישית', דבר שמדגיש את המעלה המיוחדת שלו בהשוואה לכלל ישראל ולכהנים. לאחר קריאה זו, מצווה משה ללמד את ישראל את דיני הקרבנות הפותחים במילים (ויקרא א ב) : 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'' . במילים אלו מוצא 'אור החיים' הקדוש אמירה משמעותית המשלימה את הקריאה האישית אל משה. ההזמנה המיוחדת למשה עלולה ליצור רושם שרק משה מסוגל להתקרב לאלוקים, כאילו המשכן הוא ביתו הפרטי של משה שאינו שייך לכל ישראל. לכן פותחת התורה במילים 'יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן' , הקרבה של כל אדם אל הקודש באה מתוך בני ישראל. רק בזכות עם ישראל יכול משה וכל אדם להיכנס באופן פרטי למשכן. כל מעלתו של משה נועדה בשביל ישראל ורק למענה נועדה כניסתו אל המשכן. בעל 'אור החיים' מרחיב את העיקרון הזה וטוען לפי עיקרון זה, שעיקר תפקידם של המנהיגים הוא לרומם את העם ממנו באו - 'עוד ירמוז