הרהורים ותורה

פרשת ציצית פותחת בציווי למשה רבנו לומר את דיני המצווה לבני ישראל [במדבר טו לז-לח]: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת..". ריבוי לשונות האמירה בתחילת הפרשה מביאים את חז"ל לרבות אנשים נוספים המחויבים במצוות הציצית. וכך נדרשים הפסוקים בספרי [ספרי זוטא טו לח]: "ויאמר ה' אל משה לאמר" - לרבות יחידים, "דבר אל בני ישראל" לרבות את הגרים "ואמרת אליהם" ריבה עבדים משוחררים. דרשתו הראשונה של הספרי אינה מובנת, מה פשר הריבוי של היחידים המחויבים גם הם בציצית שהיא מצוה מהתורה ככל מצוות התורה. ביישוב דברים אלו נסתייע בפירוש משך חכמה [במדבר טו לח]. ראשית, מבאר רבנו ה'משך חכמה' שיחידים הם תלמידי חכמים הראויים להתמנות כפרנסים על הציבור. הגדרה זו שאובה מדיני תעניות על הגשמים בהם היחידים מקדימים להתענות כבר בתחילת עונת הגשמים. מדובר למעשה באנשים מיוחדים מאוד, בקיאים מאוד בהלכות רבות ומסוגלים להשיב לשאלות בכל חלקי התורה ומאידך גם חריפים בעסקיהם ומצויים במשא ומתן [ראה

לאחר חטא המרגלים מצווה התורה על פרשת הנסכים. פרשה המצווה להביא יין בנוסף להבאת בהמת הקרבן. סמיכות המצווה הזו לחטא החמור מעלה תמיהה, בפרט שמצווה זו מתקיימת רק בכניסה לארץ ישראל. מה ראתה התורה ללמד את ישראל על דין שחל לאחר הכניסה לארץ, מיד לאחר שנגזרה עליהם שלא יכנסו אליה. בשאלה מרתקת זו עסקו פרשנים רבים, שדנו במסרים העולים מדין הנסכים לעניינה של ארץ ישראל. נבקש גם אנו להעלות מסר נוסף הנוגע לשאלות יסוד בחיי היהודי בן תקופתנו. אך תחילה נפנה לעיון קצר בפרק ב' בספר קהלת. בפרק הראשון, הכתוב מתאר כיצד שלמה המלך פוסל את כל החכמה, העמל וההנאה. לאחר שעל כולם הוא מטביע את מסקנת ההבל, הוא פונה לנסות ולשלב ביניהם. אם אחד מהם לא הועיל, אולי שילוב של חכמה והנאה - יעניק משמעות. גם השילוב הזה כשל, הניסיון "למשוך ביין את הבשר" בעוד "הלב נוהג בחכמה" (קהלת ב ג) - קרס לחלוטין. שלמה עוסק בכל החכמה האפשרית בעולם אך גם נהנה מכל הנאות העולם וכך הוא מתאר - "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב" (קהלת ב א) . הניסיון לשלב בין הדברים

שתי מצוות חותמות את פרשתנו המסעירה - הפרשת חלה וציצית. הסמיכות ביניהן יכולה ללמד על מה שמתחולל במפגש בין הקודש ובין החול, בין הרצוי ובין המצוי. החלה והציצית מבקשים מאתנו שלא לחטוא בראיה חלקית של המציאות, שלא להתמקד במה שיש בפועל ולהבין שבכל דבר מצוי קודש פנימי או נוסף. החלה לוקחת חלק מהבצק ומרימה אותו לגבוה, לקודש ובכך מלמדת שבתוך הלחם יש דבר ה' וקדושה עליונה. לעומתה, הציצית מוסיפה עוד פתילים וחוטים לקצה הבגד ומגלה שישנה שכינה ואלוקות מעבר למידות הבגד. קדושה כפולה מתגלה בפנינו - בתוך החומר ומעבר לו. כפילות זו מתגלה בכלים המתאימים לה - הקדושה החיצונית מתגלה בלבוש המקיף את האדם מבחוץ והטהרה הפנימית מצויה בלחם הנבלע בתוך גוף האדם [ראה תורת מנחם כרך כג עמ' 83-91]. הקשר בין החלה והציצית ובין שני סוגי האור האלוקי המצוי בעולם - זה הטמון בעולם החול וזה המקיף אותו מבחוץ החל כבר מראשית הבריאה. החלה הראשונה שהורמה בתולדות האנושות הייתה בבריאת האדם הראשון - ' כיון שנתן הקדוש ברוך הוא מים על האדמה, מיד הגביה חלתו אדם מן האדמה' [מדרש תנחומא פר' נח א]. כבר מימי קדם מתחולל מ