רשומות

לָמוּת אוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר // דרשת נעילה

שלוש המילים המפורסמות בעולם הטיפוס - "כי הוא שם" הן תשובתו של ג'ורג' מאלורי - מטפס הרים בריטי - לשאלה "למה אתה רוצה לטפס על האוורסט?".   מאלורי טיפס על האוורסט כאשר היה בן 38 ומטפס מנוסה. הוא השתתף כבר בשתי משלחות קודמות לאוורסט, לפני שניסה להגיע את פסגת ההר. בפעם השלישית, בשנת 1924, הצטרף למשלחת שניסתה להגיע אל הפסגה מהצד הצפוני, ממדינת טיבט. בצהרי ה-8 ביוני, הוא נראה לאחרונה עם שותפו, ומאז נעלמו עקבותיהם בערפל. כולם שיערו שהם מצאו את מותם בהר אבל לא היה ידוע - האם הצליחו השניים להגיע אל הפסגה או נהרגו בדרך אליה.   תשע שנים לאחר היעלמותם, נמצא גרזן הקרח שהיה ברשותם, כשלוש מאות מטר מתחת לפסגה. גם משלחת נוספת, ששחזרה את המסלול של השניים בהצלחה לאחר שלושים שנה, עשתה זאת תוך טיפוס על מצוקים תלולים למדי. לא היה נראה, שלשניים היה סיכוי להגיע אל פסגת ההר, אבל הוויכוחים וההשערות בקהילת המטפסים - לא פסקו.   לאחר שבעים וחמש שנים, בשנת 1999 יצאו חמישה מטפסי הרים מנוסים ב"משלחת המחקר על שם מאלורי ואירווין" במטרה לשפוך מעט אור על התעלומה. אחרי חיפו

שלושה ימים לנטיעה בבית ה'

    בזוהר (ג יח א) מובאת עדות על רשב"י מפי בנו - א"ר אֶלְעָזָר, חֲמֵינָא לְאַבָּא בְּיוֹמֵי דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, דְּלָא בָּעֵי לְמִשְׁמַע צְלוֹתָא מִכָּל בַּר נָשׁ, אֶלָּא אִי קָאֵים עָלֵיהּ תְּלָתָא יוֹמִין קוֹדֶם, לְדַכְּאָה לֵיהּ. [אמר ר' אלעזר, ראיתי אבי ביום ראש השנה ויום הכפורים, שלא רצה לשמוע התפלה מכל אדם, אלא אם כן עמד עליו שלשה ימים מקודם, לטהר אותו.]   על פי דברים אלו כתב השל"ה (ראש השנה נר מצוה יג) הדרכה לרבים - שלשה ימים קודם ראש השנה וכן קודם יום כפורים, צריך השליח צבור וכל מי שנברר מהקהל להתפלל או לתקוע, צריכין להפריש עצמן מכל דבר המביאים לידי טומאה, וצריכים טהרה ביותר..., הרי רבי שמעון בר יוחאי לא רצה לשמוע התפילה משום אדם בבית הכנסת בראש השנה ויום כפורים, אלא אם כן היה בוחן אותו שלשה ימים קודם יום טוב, שהיה בודק אותו אם הוא הגון להתפלל, הן מחמת מעשיו, הן מחמת ידיעת הכוונה.. על כן צריך להיות השליח צבור או התוקע, בעל תשובה גמור, וגם ילמוד התפילה וכוונת התקיעות ביותר.   דברים אלו, שנפסקו להלכה (מג"א תקפא ט) זוכים

קולות בין ששית לשביעית - דרשת ליל ראש שנת השמיטה

חכמינו תארו בגמרא את סדר השנים לפני ביאת המשיח (סנהדרין צז א) - "בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא". אי אפשר לה לגאולה לבוא בפתאומיות, בשקט ובהיחבא. קודם ליציאתה אל הפועל, היא מחייבת אותנו לעסוק בשינוי הצפוי בגינה: "כאשר הוא קרוב אל הויה החדשה שתהיה בעולם, אז תצא לפועל מה בקולות אשר יהיו" (מהר"ל, נצח ישראל לב) . החובה הזו מתעוררת בשעה זו - של מעבר בין ה"ששית" ובין ה"שביעית" בשנות השמיטה - והיא מתגברת בשנים אלו שבהם עולמנו - הפרטי והכללי עובר טלטלה.   כשרש"י מבאר את משמעותן של הקולות בשנה השישית הוא מציע שני פירושים:   יצאו קולות שבן דוד בא. לישנא אחרינא: קולות מתקיעת שופר, שנאמר ' יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל'.   אפשר לנו לומר, ששני הפירושים מכוונים לעניין אחד, כשרש"י מתאר את תקיעת השופר בשנה השישית הוא לא מתאר שנה שלמה של תקיעה בשופר גשמי אלא התעוררות רוחנית, כפי שדרש הרב קוק (מאמרי הראי"ה, שופרות) -   "מהו לאמיתו של דבר שופר של גאולה? בשם "שופר של משיח" אנו מתכווני

"נִרְאֶה שֶׁזְּמַן כְּזֶה רָאוּי לִגְאֻלָּה יוֹתֵר" - ערב פסח שחל בשבת במחשבת ה'חתם סופר'

מקדש, ארץ ומלכות   בשנת תקפ"ח ערב פסח חל בשבת, במהלך דרשת שבת הגדול, שהוקדמה בשבוע, התייחס החתם סופר לצירוף התאריכים המיוחד של שבת הסמוכה לחג הפסח. בדבריו הוא מגלה לנו כי אירועים משמעותיים רבים התרחשו בצירוף תאריכים שכזה. בתקופת המדבר, מגלה הגמרא ( שבת פז ב) שחנוכת המשכן הייתה בר"ח ניסן והוא חל ביום ראשון, "שתחילת חינוך המשכן היה.. ביום שנברא בו העולם" (דרשות חתם סופר, דרשה לשבת הגדול תקפ"ח) . אם כן, באותה שנה, שבועיים לאחר מכן - חל ערב פסח בשבת. כארבעים שנה לאחר מכן, משה נפטר בז' באדר שחל בערב שבת ובני ישראל נכנסים לארץ ישראל ומפילים את חומת יריחו בכ"ח בניסן שחל בשבת (תוספות מנחות ל א) . נמצא אם כן, שבאותה שנה עשו ישראל את הפסח הראשון שלהם בארץ כאשר ערב פסח חל בשבת. ולבסוף, בימי בית שני, ערב פסח חל להיות בשבת ואז מתעוררת מחלוקת הלכתית לגבי הקרבן בבית המקדש. הלל הזקן נמצא באותו מעמד, מלמד את הציבור הלכה שנשכחה ו "מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח" (בבלי פסחים סו א) . כלומר, באותו מעמד "ראו

חורבן הערוב

ארץ אחרת   במהלך המכות, מנהלים משה ופרעה משאים ומתנים שונים, בכל פעם מציע פרעה הצעה אחרת ובכל פעם משיב לו משה תשובה בלתי מתפשרת. אחת מנקודות המפנה במשא ומתן המתמשך בין שניהם מתרחש לאחר מכת ערוב. כאן לראשונה מציע פרעה לעם ישראל לעבוד את עבודת האלוהים בתוככי מצרים. משה מתעקש כי את עבודת הקורבן יקיימו ישראל במדבר דווקא, מרחק שלושת ימים ממצרים.   וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ : וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ: דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי: (שמות ח כא-כד)   מה היה בה, במכת ערוב, שהביא את פרעה לראשונה להסכים לקרבן לאלוקים בתוככי מצרים. רבים מהפרשנים (חזקוני שמות ח כא וכ&quo