הרהורים ותורה

מידת ה'ישוב' שבה נקנית התורה, מופיעה בגרסאות שונות המזמינות אותנו לגלות רבדים רבים בהנהגתה. ראשית, מבחינה פיזית מי שרוצה לזכות לתורה צריך להרבות בישוב, בישיבה ממושכת מול הספר. הלימוד הוא חוויה טוטאלית שאינה יכולה להתרחש כשהגוף נמצא בתנועה מול נופים משתנים. יש כאן למעשה עצה שאינה קשורה ללימוד עצמו אלא לתנאים בהם הלימוד מתרחש ולהכנה הראויה לו. לא פלא שמקום הלימודים מאז ומעולם נקרא 'ישיבה', מקום שבו הלומדים יושבים זה לצד זה, כשמול כולם אותו הספר. ישיבה פשוטה כל כך, ללא מסכים מתחלפים או תחושה חווייתית, המבקשת להשרות נינוחות אך גם תובעת מאמץ. ישיבה ממושכת נוטעת באדם תכונה של שקדנות, התמסרות אל הכתוב, בחזרות רבות ובניתוח ממושך. אגב, ישיבה כזו יכולה להתרחש גם כשאדם חי חיים מלאי סערות נפש או ייסורי גוף, האדם יכול להתגבר על טלטלות החיים ולשבת ללימוד. אבל הישיבה הטכנית היא רק אמצעי לישיבה פנימית, במילים אחרות הישוב אמור להוביל ל'ישוב הדעת'. 'ומאשר היה האדם היושב נח עומד על השלם שבענייני עמידתו ומנוחתו, הושאלה זאת המילה לכל עניין עומד נח שלא ישתנה' (מורה ...

המדרש מגלה שבקריעת ים סוף התעורר על עם ישראל קטרוג גדול מן השמים שהשווה ביניהם ובין המצרים. מלאכי השרת תמהו מה ההבדל שבין שני העמים, שבזכותו ניצל עם ישראל אבל העם המצרי טבע. בעל ה'כלי יקר' (שמות יד כב) מבאר שהקטרוג נוצר כאשר ישראל התחילו ללכת בתוך ים סוף. 'כאן נאמר והמים להם חומה מלא בוי"ו, ובסמוך נאמר חמה חסר בלא וי"ו,.. שהוא לשון אף וחימה לפי שהיו ישראל נתונים בדין אם להנצל או אם להטבע עם המצרים,.., שבבואם לים, היינו בכניסתם היו צדיקים גמורים לכך נאמר אצלם חומה מלא, אמנם כאשר הלכו על שפתו השני ממרים היו עם ה'' . באותן שעות מועטות עם ישראל מתחיל לראות את הכסף והזהב שנופל בחלקו כשלל גדול. גם ביציאה מן הים, עם ישראל לא מוכן להמשיך במסע אל הר סיני ומתעכב באיסוף ביזת הים. דבר זה מעורר קטרוג גדול על העם ששוכח את ייעודו המקורי ומסתנוור ממותרות חומריות. קטרוג זה אינו רק מנת חלקם של מלאכי השרת אלא גם של משה רבנו המתנהג כלפיהם בתקיפות. 'לפי שלא רצו לפרוש מן ביזת הים והיה משה מתירא פן ריבוי העושר יביאם לידי חטא,.. על כן הסיעם בעל כרחם. ועוד חשב משה שר...

המנהג - פתרון ולא בעיה מנהגי ישראל היו תמיד בעין הסערה, המנהגים השונים אתגרו את הרבנים והפוסקים משני הכיוונים. מחד, הם ניסו לשמר מנהגים חשובים ומסורות עתיקות, גם כשהמנהג נראה תלוש או לא רלוונטי. מאידך, הם נלחמו בעוז במטרה לעקור מנהגים פסולים או חיקויים מתרבויות זרות. המתח האדיר בין "והמנהג מבטל את ההלכה" (ירושלמי יבמות פי"ב ה"א) ובין "מנהג אותיות גיהנם" (מהר"ם מינץ סו ה) עורר דיונים רבים בעולם הפסיקה והפולקלור היהודי. אין ברצוני לעסוק בשאלות ההלכתיות אודות החובה לנהוג כפי מנהג אבות למול כללי הפסיקה וההוראה. כמו כן, אינני מתכוון לעסוק בבירור המנהגים ומקורם למול השפעות זרות. בדבריי אלו אני מבקש לבחון את המנהג ככלי חינוכי וכאמצעי להשפעה פדגוגית. בעולם המודרני, אחת הבעיות החמורות בשדה החינוכי היא החינוך לקיום חיי תורה ומצוות. הפיתויים הולכים וגדלים - בחומרתם וזמינותם, שאלות אמונה ותיאולוגיה מתעוררות והקושי לשמר מסורת עתיקה בעולם חדש הופך לקושי עצום. הורים רבים מתבוננים בעיניים כלות על ילדיהם שבוחרים לסור מן הדרך ולזלזל במוסכמות או בדמויות ש...

כשיוסף משלח את האחים להביא את יעקב אבינו למצרים, הוא מצווה עליהם ציווי מסתורי (בראשית מה כד) - "וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". ההבנה הפשוטה היא שיוסף מבקש למנוע ויכוחים והאשמות הדדיות שעלולות להתפתח בקרב האחים בנוגע למכירת יוסף ולתוצאותיה הנוראיות. אולם חכמינו בחרו להבין את הביטוי הזה בהקשר של לימוד תורה, ונחלקו בהבנתו. כך מתאר התלמוד (בבלי תענית י ב) - " אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר: אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה , שמא תרגזו עליכם הדרך. איני? והאמר רבי אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר ויהי המה הלכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם, טעמא - דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור - ראויין לישרף! - לא קשיא; הא - למיגרס, הא - לעיוני ". רבי אלעזר מסביר שיוסף מבקש מהאחים שלא לעסוק בדבר הלכה בעודם בדרך, בקשה זו - מלבד שהיא תמוהה מאוד - סותרת את ההנהגה ללמוד תורה בדרך כשמירה מפני הסכנה. על כן מחלק התלמוד בין סוגי הלימוד השונים. בדרך יש ללמוד בגירסה...

הגמרא [תענית ה ב - ו א] מספרת: רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: לימא מר מילתא! אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. בתר דסעוד אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. - אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא [וכי לשווא ספדו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקברנים]? - אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים. מעשה זה המורכב משיחה מתעמת בין שני האמוראים משקף את אחת הדילמות הכי משמעותיות בעולם היהודי והיא היחס אל החומר. רב נחמן רואה בחומר, באכילה ובסעודה, נקודת שפל ומדרגה פחותה. בשל כך, הוא מבקש לשמוע תורה במהלך הסעודה. אחרת, האכילה עצמה אינה תוספת של חיים אלא זבחי מתים כמאמר המשנה [אבות ג ג] - 'רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר 'כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום'. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו...

התחושה בכניסתו של שמיני עצרת היא לפעמים תחושה של אדם שמיצה את כל השאיפות. אחרי ההתעלות הרוחנית בראש השנה וביום הכיפורים והשמחה הגדולה של סוכות דומה שכבר אין כבר למה לצפות. אבל אולי נוכל למצוא זריקת עידוד בדבריו האחרונים של פירוש המשך חכמה על התורה. המשך חכמה מתאר בתחילת הדברים את הקדושה שהייתה בזמן שמחת בית השואבה, שנקראה כך משום שמשם היו שואבים רוח הקודש. רוח הקודש הזו הייתה שורה על כל מי שנמצא בשמחה, גם אם אינו ראוי לה או מוכן לקבלה. כך היה המקרה ביונה הביא, שלא היה מוכן לנבואה אבל זכה לה בגלל היותו בשמחת בית השואבה. תיאורים אלו מדהימים במשמעותם  ומלמדים על עוצמה רוחנית שמצליחה לחולל מהפך באדם בצורה משמעותית. אבל דווקא בגלל זה חשוב לזכור שרוח הקודש ששרתה פתאום על יונה הבהילה אותו, הוא חש בעוצמה רוחנית ובנבואה מחייבת ולכן ברח מהאחריות הגדולה. הבריחה אל חוץ לארץ הייתה ניסיון נואש לאבד את היכולת להתנבא ורצון לחזור לשגרה כאחד האדם. הקדושה הייתה טובה לשעה החגיגית ולמקום המקדש ש'מתחילת הבריאה היה המקום מוכן לרוח הקודש ולגילוי שכינה'. ברגע שיונה חוזר אל המציאות עם רוח הק...

כשהייתי קטן לא דיברנו ערבית בבית אבא, רק מאכלים שאכלנו המשכנו לקרוא אותן בלשון שהביאה סבתא במזוודה ממרוקו - מטבוחה ובְּז'בַּז' ומְחָמַר. גם סְפִינג' הייתה אחת מהן. ספינג' היינו קוראים בערבית לאותן לביבות מלאות אויר ועטופות בשמן ומדובקות בגרגירי סוכר. סוליקה, אשתו של הגבאי, הייתה באה לסליחות בכל בוקר ומחלקת לנו ספינג' ותה בכוסות זכוכית. היא הייתה מביאה מאכלים אלו ובעלה היה מחלק סידורים של סליחות. מבוגרים שבינינו היו בוררים להם סליחות נאות וכרוכות יפה וקטנים שבינינו היו בוחרים להם ספינג' גדולים ומלאי סוכר. והיו מבוגרים שבינינו שהיו נוהגים את מנהג הקטנים. כשהגעתי לגיל מצוות וחשבתי שגדלתי, שאלתי את סוליקה למה מביאה היא עוגות לבית הכנסת, שאין אוכלים בו ולא נאה לאדם להתפלל על חייו כשממלא בטנו במיני מתיקה. סוליקה ניגבה ידה במגבת, פסקה מלסדר ספינג' במגש הכסף השרוט ואמרה לי בלשון רכה המשברת עצמו של אדם. "בשעה שאדם ישן על מיטתו ושעת סליחות הגיעה, יצרו הרע משדל אותו להמשיך להירדם. מצייר בפניו את רוחות הבוקר הקרות, את אריכות ההליכה ואת קושי ההתלבשות והנעילה...

קורא רבים שמתגעגעים לאלול. אלול ההוא, של הישיבה, עם התמימות של שיעור א' והמחוספסות של בוגרי הצבא. ואני, אני איני מתגעגע. *** כי האלול של אז, לא מכפר על עוונות של עכשיו. כי ההרהורים של אותם ימים, לא מחליפים את הדאגות של הזמן הזה. כי פני הילד שהיו לי והתרכזו ב'על התשובה', התחלפו בפני ילדיי שמביטים בספר הזה המונח על שולחני. *** ומה שהיה, טוב שהיה. הוא בנה בי בנין והרס בי חורבות. אבל התשובה מחוברת היא אל המציאות והמציאות השתנתה. היום אין סדרי לימוד וחברותא מפטפטת, אין ערבית בחפזה אחרי דייט מביך ואין רכילות על חבר שפגע. יש דברים אחרים, של זוגיות וחינוך, של משא ומתן באמונה ושל תורה שמחפשת את מקומה בחיי החולין. *** אז אני איני מתגעגע. טוב לי בכוס התה עם הנענע בסליחות השכונתיות למרות שטעמו של הקפה הישיבתי ללא הסוכר בכוס החדפעמית עדיין על שפתיי..

"אל תשכח לנקות את הספרים שלך לפסח, כמו ששכחת בשנה שעברה" אמרה לו אשתו בדרך אגב, כששניהם מקרצפים את כתמי השומן העיקש מדפנות התנור. "הספרים שלי... הספרים שלי?... שלי?..." ענה לעצמו. אט אט הספרים האלו פסקו מלהיות שלו, מאז שקנה אותם אי שם בשנות העשרים המוקדמות ועד היום, כשקולות היובל נשמעים באוזניו. הוא זוכר היטב כמה שמח כשקנה אותם בחנות הספרים הקטנה שליד הישיבה, איך התגאה בסט הגמרא הראשון ועטף בעדינות את ה'שולחן ערוך' בתחילת שנותיו בכולל ההלכה. עו ד נותר בכמה מספריו כתב ידו המעוגל: "לה' הארץ ומלואה, ספר זה בחזקת...". הכתב שלו נותר מעוגל כשהיה, אבל עכשיו יש בחייו יותר ארץ ומלואה מאשר ה', ואת חזקתו על הספר די איבד. הם נפגשים רק פעם בשנה, כשהוא מעלעל בהם במהירות, מנקה מהם את החמץ שאין בהם, ומנסה גם להסיר מהם את ההחמצה שלא חסרה להם. "אני רוצה ספרייה גדולה מלאה ספרי קודש במרכז הסלון" היה אומר תמיד לארוסתו, זו שעכשיו שוטפת את צלחות הפלסטיק מארוחת הערב של הנכדים. ופתאום מצא את עצמו מולה, ספרייה גדולה מלאה ספרי קודש במרכז הסלון. נדמה ...