עוגות של סליחות

כשהייתי קטן לא דיברנו ערבית בבית אבא, רק מאכלים שאכלנו המשכנו לקרוא אותן בלשון שהביאה סבתא במזוודה ממרוקו - מטבוחה ובְּז'בַּז' ומְחָמַר. גם סְפִינג' הייתה אחת מהן. ספינג' היינו קוראים בערבית לאותן לביבות מלאות אויר ועטופות בשמן ומדובקות בגרגירי סוכר.

סוליקה, אשתו של הגבאי, הייתה באה לסליחות בכל בוקר ומחלקת לנו ספינג' ותה בכוסות זכוכית. היא הייתה מביאה מאכלים אלו ובעלה היה מחלק סידורים של סליחות. מבוגרים שבינינו היו בוררים להם סליחות נאות וכרוכות יפה וקטנים שבינינו היו בוחרים להם ספינג' גדולים ומלאי סוכר. והיו מבוגרים שבינינו שהיו נוהגים את מנהג הקטנים.

כשהגעתי לגיל מצוות וחשבתי שגדלתי, שאלתי את סוליקה למה מביאה היא עוגות לבית הכנסת, שאין אוכלים בו ולא נאה לאדם להתפלל על חייו כשממלא בטנו במיני מתיקה. סוליקה ניגבה ידה במגבת, פסקה מלסדר ספינג' במגש הכסף השרוט ואמרה לי בלשון רכה המשברת עצמו של אדם.

"בשעה שאדם ישן על מיטתו ושעת סליחות הגיעה, יצרו הרע משדל אותו להמשיך להירדם. מצייר בפניו את רוחות הבוקר הקרות, את אריכות ההליכה ואת קושי ההתלבשות והנעילה. מה יגיד האדם ליצרו? שליבו מתגעגע לבוראו?, שבפיו כמיהה לשירה ופיוט?. דברים אלו אין בהם כדי לשכנע את היצר. לכן, מביאה אני תמיד דברי מתיקה ומשקה של חמין. שמתענג בהם גופו של אדם ונהנה מהם יצרו. כך, האדם מתעורר לעבודת קונו ואין מי שיעכב בעדו - בצקו של הספינג' המוגש במגש שלי מכניע את השאור שבעיסה השרוי בליבו של אדם".

שנה שלאחר מכן, חשבתי על דברים אלו בשעה שליוונו את סוליקה למנוחות בערב ראש השנה. אותו שבוע, עוד הגישו ספינג' ותה בבית האבלים שבדירתה. אבל בשנה הבאה כבר פסקו העוגות מהצפחת וכד התה כלה. אותה שנה גם ביקשו שיחליפו את כל סידורי הסליחות לחדשים. מאז, לא מתווכחים אצלנו מי יקבל את הסידור הכרוך יפה או את הספינג' הגדול מאוד. החלו מתווכחים על דברים אחרים, חשובים פחות אבל נוראיים הרבה יותר. יצרם הרע של הבריות שלא התנחם בכוס התה של שחר היה מתגבר בהם ומטיל בהם גאווה ועזות פנים. ואני, במשך כמה שנים עוד הצלחתי לשכנע אותו לקום איתי לסליחות, אולי היום מישהו יביא איתו מגש של ספינג' וקנקן מלא בתה.