הרהורים ותורה

בקריאת התוכחה קובעת ההלכה שיש לקרוא את כל התוכחה ברצף לעולה אחד ואין להפסיק במהלכה לשם העלאת עולה נוסף. וכך הם דברי התלמוד (מגילה לא ב) המנמק את ההלכה: "אין מפסיקין בקללות: מנא הני מילי? אמר ר' חייא בר גמדא אמר רבי אסי דאמר קרא: "מוסר ה' בני אל תמאס", ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות". התלמוד מביא להלכה זו שני נימוקים, הנימוק הראשון מתייחס לתחושה של הקורא - "המפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו" (רש"י מגילה לא ב) ולכן הוא מואס בקריאה ומבקש להפסיק אותה באמצעה. המאיסה הזו אינה ראויה כפי שלמדו חכמים מהפסוק (משלי ג יא) : "מוּסַר יְהוָה בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ" . מעניין לראות, כי במסכת סופרים (יב א) נלמדת ההלכה הזו מאותו פסוק, אבל באופן שונה: " ואין מפסיקין בקללות אמר רבי חייא בר גמדא מה טעם דכתיב אל תקוץ בתוכחתו אל תעשם קוצים קוצים" . כלומר, הפסק בתוכחה לא נאסר מחמת המיאוס אלא מחמת דין אחר שהוא ההנהגה שלא לקצוץ את התוכחה לחלקים קטנים - "אל תעשו קוצין קוצין פסקים פסקים לשון קציצה