יצחק האב המעמיק
התורה ממעטת בתיאור מעשיו והליכותיו של יצחק, לכאורה הוא ממעט לדבר או לפעול בהשוואה לאביו ובנו. אולם, אם נעיין בלשון התורה, במקרים הספורים שבהם היא עוסקת בדמותו - נוכל למצוא עיקרון מנחה בכולם. כבר בתפילתו של יצחק הפותחת את הפרשה ניתן לראות לשון מיוחדת (בראשית כה כא) : "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה'.. וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'" . תפילתו של יצחק נעשית באופן מיוחד, בעתירה - בחתירה - בחפירה, כמי שחופר בקרקע המציאות ומבקש להפיק ממנה טוב. בכך יצחק מגלה רובד פנימי של רחמים שלא נראה במבט ראשוני - 'למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות' (סוכה יד א) . יצחק מתגלה כמי שמעמיק בקושי ומשם זוכה לברכה גדולה, למעשה תפילתו של יצחק חושפת את התנהלותו גם במקומות נוספים. בניגוד לאברהם ויעקב, יצחק מצטווה על ידי הקב"ה להישאר בארץ ולגור בה- 'שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ' (בראשית כו ב) . את לשון הציווי המיוחדת מבאר המדרש (בראשית רבה סד ג) בהרחבה: '