הרהורים ותורה

מילים רבות נאמרו על שתיקה אחת המצויה בפרשתנו - 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן' (ויקרא י ג) . שתיקתו של אהרן הרואה את בניו הנשרפים ביום חגם. מי שנבחר על מנת לשמש לפה בשביל משה, נצטווה לברך את ישראל ורדף שלום במילותיו המפייסות, מתבלט דווקא בשל יכולתו לשתוק. אהרן הצליח בשתיקה רועמת אחת לשאול ולענות, להרהר ולהשיב כאשר משה עדיין מנסה לבחור את מילותיו. אבל שתיקתו של אהרן אינה השתיקה היחידה במהלך חייו. במקום נוסף אנו לא שומעים את אהרן מדבר, למרות שהדבר כמעט מתבקש מאליו. במחלוקת קרח ועדתו המבקשת לערער את מעמדו של אהרן, משה נופל על פניו ומפציר בעדת קורח אבל אהרן שותק ולא משיב דבר. אהרן בוחר שלא לענות למלעיזים עליו גם במקום שבו שתיקתו תתפרש כהודאה בנכונות טענותיו. 'כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו , ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו' (רמב"ן במדבר טז ד) . שתי שתיקות אלו המתבלטות בחיים שלמים של 'שפתי כהן ישמרו דעת' (מלאכי ב ז) , נובעות ממקום אחד. היכולת לקבל את הדין האלוקי בשתיקה משלימה, היא למעשה פיתוח של היכולת לקבל עלבון אנושי בשפתיים חשוקות

  לאחר תיאור הכנת בגדי הכהנים בחומש שמות מתארת התורה (שמות כט ה-ט) את אופן הלבשתם. על פי התיאור של התורה יש להלביש את כל בגדי הכהונה לאהרן הכהן הגדול ולאחר מכן לבניו. לאחר מכן, משה חוגר את כולם באבנט יחד - 'וְחָגַרְתָּ֩ אֹתָ֨ם אַבְנֵ֜ט אַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו' (שמות כט ח) . עם זאת, כשמעיינים בביצוע של הדברים על ידי משה בפרשתנו (ויקרא ח ז-יג) הרי שהדברים נעשו באופן אחר. לאחר שהלביש את אהרן בכתונת הוא חגר אותו באבנט - 'וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתוֹ֙ בָּֽאַבְנֵ֔ט' - לאחריו המשיך להלביש אותו בשאר בגדי הכהן הגדול. רק לאחר שסיים את הלבשת אהרן, הקריב משה את בניו, הלבישם וסיים בחגירתם באבנט - 'וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתָם֙ אַבְנֵ֔ט' . ההבדל בין הציווי בחומש שמות ובין הביצוע בחומש ויקרא הביא למחלוקת תנאים על אופן ההלבשה. 'כיצד הלבישן למיסבר קראי? פליגי בה בני רבי חייא ורבי יוחנן, חד אמר: אהרן ואחר כך בניו, וחד אמר: אהרן ובניו בבת אחת. אמר אביי:... כי פליגי - באבנט , מאן דאמר אהרן ואחר כך בניו - דכתיב 'ויחגור אותו באבנט', והדר כתיב 'ויחגר אתם אבנט'. ומאן דאמר אהרן ו

התגובה הראשונית למקרא הפסוקים של חטא העגל הוא תמיהה. תמיהה מה ראו ישראל לבחור לעשות את העבירה החמורה ביותר במעמד שכולו קבלת עול תורה ומצוות. כיצד התחולל מהפך כל כך קיצוני בין מעמד של יראה ורוממות למחול פגאני של עובדי אלילים מן הסוג הנחות ביותר. התמיהה הזו עוררה את פרשני המקרא והוגי הדעות לבאר את חטא העגל באופנים שונים. ביאורים המצמצמים את חומרתו של החטא או מנמקים את המניעים שהובילו אליו. נבקש בדברים הללו להציע ביאור נוסף, המיוסד על פרשנותו המופלאה של רמב"ן. רמב"ן (שמות לב א-ב) מבאר את ה'בחירה' דווקא בדמות פסל של עגל העשוי כולו מזהב - 'אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם', ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החרבן כי שם כחו הגדול,.., ורבותינו למדו אותנו הענין הזה, והם שגלו סודו, אמרו 'אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה,.., ואני רואה היאך מתבוננין בי שאני יוצא בקרונין שלי שאתן להם את התורה,.., ושומטין אחד מטטראמולין שלי, שכתוב 'ופני שור מהשמאל', ומכעיסין אותי בו!

כאשר הקב"ה מודיע למשה שהעם עשה עגל ולכן עליו לחזור אליהם הוא נוקט בלשון: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב ז). לשונו של הקב"ה תמוהה היא, וכי העם שייך למשה? וכי הוא זה שהעלה אותם ממצרים?. יתכן, שלשונו של הקב"ה נוסחה באופן שרימז על הסיבה לחטא העגל ושורשו. עם ישראל חשב שכל הפעולות והנסים שנעשו אתו היו רק בזכות משה ולא הבינו שהוא נשלח מאת ה'.  "והם לא ראו במשה את עושה רצונו של ה' אלא הם ראו במשה דמות אשר התעלה מעל לטבע האדם הרגיל ורכש תכונה אלוהית" (רש"ר הירש שמות לב א). משום כך, כאשר משה נעלם - העם בהתמוטטות מוחלטת שמביאה אותו למצוא תחליף גשמי כמנהיג. "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב כג). אם כן, רומז הקב"ה למשה - לך רד, כיון שהעם חי בתחושה שהוא עמך שלך ולא העם של האלוקים. לך רד, כי העם היה בטוח שאתה זה שהעלה אותו מארץ מצרים ולא אני. תחושות אלו הם שהובילו את העם לאבדון ולכן הקב"ה מבליט אותן בדבריו עם משה.