שחת עמך ולא עמי

כאשר הקב"ה מודיע למשה שהעם עשה עגל ולכן עליו לחזור אליהם הוא נוקט בלשון: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב ז). לשונו של הקב"ה תמוהה היא, וכי העם שייך למשה? וכי הוא זה שהעלה אותם ממצרים?.

יתכן, שלשונו של הקב"ה נוסחה באופן שרימז על הסיבה לחטא העגל ושורשו. עם ישראל חשב שכל הפעולות והנסים שנעשו אתו היו רק בזכות משה ולא הבינו שהוא נשלח מאת ה'. "והם לא ראו במשה את עושה רצונו של ה' אלא הם ראו במשה דמות אשר התעלה מעל לטבע האדם הרגיל ורכש תכונה אלוהית" (רש"ר הירש שמות לב א). משום כך, כאשר משה נעלם - העם בהתמוטטות מוחלטת שמביאה אותו למצוא תחליף גשמי כמנהיג. "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב כג).

אם כן, רומז הקב"ה למשה - לך רד, כיון שהעם חי בתחושה שהוא עמך שלך ולא העם של האלוקים. לך רד, כי העם היה בטוח שאתה זה שהעלה אותו מארץ מצרים ולא אני. תחושות אלו הם שהובילו את העם לאבדון ולכן הקב"ה מבליט אותן בדבריו עם משה.

בעידן שבו השיח הוא על שמות ודמויות, על אנשים שנעלמו והופיעו לראשונה, כדאי להיזהר מאוד מהסגידה והתלות שיכולה להוביל את האומה לקול ענות חלושה ואת מנהיגיו לירידה שאין דומה לה.