הרהורים ותורה

בקשה מחייבת כמה רגעים לפני מיתתו, יעקב מבקש מיוסף בקשה אחת ויחידו - להיקבר בארץ ישראל, יחד עם אבותיו. צורת הבקשה וכל המעשים שנלוו לה, לפניה ואחריה, מעלים שאלות רבות. תחילה, יעקב מבקש מיוסף לשים את ידו תחת ירכו - " שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת" (שמות מז כט) . לאחר מכן הוא פורט את רצונו שלא להיקבר במצרים אלא עם אבותיו בארץ ישראל. בתגובה, יוסף אומר שהוא יקיים את בקשת אביו אבל אז יעקב לא מסתפק בכך ומעוניין שיוסף ישבע - " וַיֹּאמַ֕ר אָנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ: וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ" (שמות כז ל-לא) . אין כאן סתם בקשת 'שכיב מרע', מדובר במעמד מכונן, כזה יש בו התחייבות גדולה, מעשים מכוננים ואמירות משמעותיות. לא ברור מדוע נזקק יעקב לכך שיוסף ישים את ידו וישבע על מנת לקיים בקשה אחת פשוטה. המדרש מבקש לצייר כי קיומה של הבקשה היה מורכב, בפני יוסף עמדו קשיים עצומים למימושה ולכן נזקק יעקב למעמד המשמעותי הזה. המצרים היו רוצים שיעקב יקבר בארצם על מנת שתשרה בה הברכה, ורק יוסף שהוא בעל היכול

בכי על הצוואר   כל מי שמתבונן בפרשתנו מגלה כי היא רוויה בבכיות, יוסף בוכה כמה וכמה פעמים - לבדו, מול אחיו ומול אביו, בהזדמנויות שונות. אחת הבכיות המרגשות היא במפגש של שני בני רחל - יוסף ובנימין: "וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִנְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל־צַוָּארָֽיו" (בראשית מה יד) . על לשון הפסוק שואלת הגמרא: "ויפל על צוארי בנימן אחיו - כמה צוארין הוו ליה לבנימין? - אמר רבי אלעזר: בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין, ועתידין ליחרב. ובנימן בכה על צואריו - בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף, ועתיד ליחרב" (מגילה טז ב) . שני האחים בוכים בכי כפול, לא על המפגש המרגש אלא על אירועים עתידיים שיתרחשו בנחלתם. כל אחד בוכה על חורבן בתי המקדש והמשכן שיבנו בנחלת האח האחר ויחרבו.   החתם סופר (תורת משה בראשית מה יד) מבאר שדרשת הגמרא נשענת על לשון הפסוק בדיוק נמרץ. התורה אומרת שהנפילה והבכי היו על הצוואר, אבל מבחינה מעשית אי אפשר לאדם להיות על צווארו של השני כשהוא עומד ממולו. "אין זה משמע על העורף ואחורי הצוואר אלא על פני

מַעֲשֶׂה בִּרְשַׁע מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבֵר וָשָׁב   בן איש חיל א דרוש ג' לשבת הגדול / נפלאים מעשיך נז מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד רָשָׁע וְלֵיצָן, שֶׁהָיָה דַּרְכּוֹ לֵשֵׁב עִם מֵרֵעָיו בְּמוֹשַׁב הקאהב"י הַבָּנוּי בִּרְחוֹבוֹת קִרְיָה, וְהֵם יוֹשְׁבִים עַל פְּנֵי הָרְחוֹב לִרְאוֹת בְּעוֹבְרִים וְשָׁבִים. וְזֶה הָרָשָׁע יוֹשֵׁב וּמִתְלוֹצֵץ בְּכֹל עוֹבֵר וָשָׁב, וְסִיעָתוֹ מְשַׂחֲקִים. וְנִזְדַּמֵּן פַּעַם אַחַת בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח, שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים אֵלּוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וְהָיָה תַּלְמִיד חָכָם זָקֵן בָּא וּמִתְהַלֵּךְ בְּאוֹתוֹ הָרְחוֹב, וּמַקְלוֹ בְּיָדוֹ נִשְׁעָן עָלָיו. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ הֶחָכָם לְרֹאשׁ הָרְחוֹב, הִתְחִיל זֶה הָרָשָׁע לְהִתְלוֹצֵץ עַל מַהֲלָכוֹ, וּתְנוּעַת גּוּפוֹ, וְסִיעָתוֹ מְשַׂחֲקִים בְּלֵיצָנוּת שֶׁלּוֹ. וְהֶחָכָם רוֹאֶה אוֹתָם מֵרָחוֹק, וְגַם שְׁמַע וְהֵבִין שֶׁזֶּה הָרָשָׁע מִתְלוֹצֵץ עָלָיו, וַיִּתְהַלֵּךְ בִּכְבֵדוּת עַד שֶׁהִגִּיעַ סָמוּךְ לָהֶם מַמָּשׁ. וְיִפְנֶה אֶל אוֹתוֹ רָשָׁע לַעֲשׂוֹת לוֹ תְּנוּעַת הַשָּׁלוֹם בִּ