מַעֲשֶׂה בִּרְשַׁע מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבֵר וָשָׁב

מַעֲשֶׂה בִּרְשַׁע מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבֵר וָשָׁב

 בן איש חיל א דרוש ג' לשבת הגדול / נפלאים מעשיך נז

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד רָשָׁע וְלֵיצָן, שֶׁהָיָה דַּרְכּוֹ לֵשֵׁב עִם מֵרֵעָיו בְּמוֹשַׁב הקאהב"י הַבָּנוּי בִּרְחוֹבוֹת קִרְיָה, וְהֵם יוֹשְׁבִים עַל פְּנֵי הָרְחוֹב לִרְאוֹת בְּעוֹבְרִים וְשָׁבִים. וְזֶה הָרָשָׁע יוֹשֵׁב וּמִתְלוֹצֵץ בְּכֹל עוֹבֵר וָשָׁב, וְסִיעָתוֹ מְשַׂחֲקִים.

וְנִזְדַּמֵּן פַּעַם אַחַת בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח, שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים אֵלּוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וְהָיָה תַּלְמִיד חָכָם זָקֵן בָּא וּמִתְהַלֵּךְ בְּאוֹתוֹ הָרְחוֹב, וּמַקְלוֹ בְּיָדוֹ נִשְׁעָן עָלָיו. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ הֶחָכָם לְרֹאשׁ הָרְחוֹב, הִתְחִיל זֶה הָרָשָׁע לְהִתְלוֹצֵץ עַל מַהֲלָכוֹ, וּתְנוּעַת גּוּפוֹ, וְסִיעָתוֹ מְשַׂחֲקִים בְּלֵיצָנוּת שֶׁלּוֹ.

וְהֶחָכָם רוֹאֶה אוֹתָם מֵרָחוֹק, וְגַם שְׁמַע וְהֵבִין שֶׁזֶּה הָרָשָׁע מִתְלוֹצֵץ עָלָיו, וַיִּתְהַלֵּךְ בִּכְבֵדוּת עַד שֶׁהִגִּיעַ סָמוּךְ לָהֶם מַמָּשׁ.

וְיִפְנֶה אֶל אוֹתוֹ רָשָׁע לַעֲשׂוֹת לוֹ תְּנוּעַת הַשָּׁלוֹם בִּתְפִיסַת יָד בַּיָּד, וְיֹאמַר לוֹ הֶחָכָם בְּפָנִים שׂוֹחֲקוֹת: "כֵּיצַד שְׁלומְךָ אֲחִי?".

וְזֶה הָרָשָׁע נִבְהָל עַל הַדָּבָר הַזֶּה, וְיֹאמַר לְהֵחָכֵם: "הֲלֹא מֵעוֹלָם לֹא רְאִיתַנִי, וְאֵיךְ אַתָּה מַכִּירֵנִי עַתָּה וְשׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמִי?".

וַיַּעַן הֶחָכָם וְיֹאמַר "אֵיךְ לֹא אַכִּירְךָ, וַהֲלֹא אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה רְאִיתִיךָ"

וַיַּעַן הָרָשָׁע: "אֶתְמוֹל לֹא יָצָאתִי מַפְתֵּחַ בֵּיתִי, וְאֵיךְ רְאִיתַנִי?"

וְיֹאמַר הֶחָכָם: "לֹא אֶת גּוּפָךְ רָאִיתִי אֶלָּא צוּרַת גּוּפְךָ רָאִיתִי מְצֻיָּר עַל הַסֵּפֶר לִפְנֵי, וְאִם לֹא תַּאֲמִין בּוֹא עִמִּי לְבֵיתִי עַתָּה, וְתֵרָאֶה בְּעֵינֶיךָ אֵיךְ צוּרָתְךָ רְשׁוּמָה בְּסֵפֶר אֶצְלִי.".

וְיִתְפַּלֵּא הָרָשָׁע עַל הַדָּבָר, וְלֹא יָדַע פֵּשֶׁר דָּבָר, וְיֵלֵךְ עִמּוֹ לִרְאוֹת אֵיךְ צוּרָתוֹ תִּהְיֶה בְּסֵפֶר אֵצֶל הֶחָכָם, וּמִי הֵבִיאוּ לְשָׁם. אַךְ זֶה הָרָשָׁע הָיָה עַם הָאָרֶץ דַּאֲפִילּוּ צוּרַת הָאוֹתִיּוֹת אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵם. וַיַּרְאֵהוּ הֶחָכָם סֵפֶר הַגָּדָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוּרוֹת עַל כֹּל עִנְיָן וְעִנְיָן הַנִּזְכָּר בַּהַגָּדָה. וְהֵנָּה בְּאַרְבָּעָה בָּנִים אֶחָד חָכָם וְאֶחָד רָשָׁע וְכוּ' מְצֻיָּר שָׁם צוּרָה שֶׁל חָכָם כְּפִי תְּכוּנַת גּוּפוֹ וְהַכָּרַת פָּנָיו, שֶׁנִּרְאִין בּוֹ סִימָנֵי עֲנָוָה וְשִׁפְלוּת, וְגַם מְצֻיָּר צוּרָה שֶׁל רָשָׁע כְּפִי תְּכוּנַת גּוּפוֹ, וְהַכָּרֵת פָּנָיו שֶׁנִּרְאִין בּוֹ סִימָנֵי עַזּוּת וְגַאֲוָה בְּעֵינָיו וּפָנָיו, וְהֶחָכָם הֶרְאָהוּ בְּאֶצְבָּעוֹ עַל צוּרָה שֶׁל רָשָׁע וְיֹאמַר לוֹ: "זוֹ הִיא צוּרָתְךָ!",

וְיֹאמַר הָרָשָׁע: "מִי הִגִּיד לָךְ שֶׁזּוֹ הִיא צוּרָתִי?",

וְיֹאמַר: "הֲרֵי שִׁמְךָ רָשׁוּם עָלֶיהָ!", וְיֹאמַר: "אֲנִי לֹא אוֹמֵר, נִקְרָא לַנַּעֲרָה הַזֹּאת וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ".

וְהָיְתָה שָׁם בְּבֵית נַעֲרָה קְטַנָּה שֶׁיּוֹדַעַת לִלְמֹד, וְיֹאמַר לָהּ הֶחָכָם: "תֹּאמְרִי מָה כָּתוּב עַל הַצּוּרָה הַזֹּאת?" וְתֹאמַר "רָשָׁע".

וְיִשְׁאַל הָרָשָׁע עַל צוּרָה שֶׁקּוֹדֵם מִמֶּנָּה "שֶׁל מִי הִיא?" וְיֹאמַר הֶחָכָם: "זוֹ הִיא שֶׁלִּי וּשְׁמֵי רָשׁוּם עָלֶיהָ", וְיֹאמַר לְנַעֲרָה: "עַל צוּרָה זוֹ מָה כָּתוּב?", וְתֹאמַר: "חָכָם".

וַיַּעַן הָרָשָׁע וְיֹאמַר: "מִי יֹאמַר זוֹ שֶׁלִּי וְזוֹ שֶׁלְּךָ, שֶׁמָּא לְהֵפֶךְ?".

וְיוֹצִיא הֶחָכָם מַרְאָה לְטוּשָׁה, וְיֹאמַר לוֹ: "הִסְתַּכֵּל הֵיטֵב בְּפָנֶיךָ בַּמַּרְאָה זֶה, וְתַבִּיט בְּצוּרָה זוֹ שֶׁל רָשָׁע שֶׁבַּסֵּפֶר, וְתֵרָאֶה אֵיךְ יֵשׁ לֵהּ דִּמְיוֹן עִם פָּנֶיךָ. תִּרְאֶה הֵיטֵב בְּצוּרָתִי בְּפָנַי, וְתַבִּיט בְּצוּרַת חָכָם שֶׁבַּסֵּפֶר, וְתֵרָאֶה אֵיךְ יֵשׁ לֵהּ דִּמְיוֹן עִם צוּרָתִי. וְאַתָּה תּוֹדֶה עַל הָאֱמֶת וְלֹא תְּשַׁקֵּר, שֶׁאִם תְּשַׁקֵּר וְתַכְחִישׁ אָז אֲנִי אָבִיא אֲנָשִׁים מִבַּחוּץ וְיָרְאוּ וְיָעִידוּ וְיַכְחִישׁוּ אוֹתְךָ!".

וְיִכָּלֵם הָרָשָׁע וְיֹאמַר: "כֵּן דִּבַּרְתָּ, וְלֹא אוֹכֵל לְהַכְחִישׁ בְּמִלְּתָא דְּכוֹלֵא עָלְמָא סָהֲדֵי בָּהּ. בְּרַם זֹאת אֲנִי שׁוֹאֵל מֵאִתְּךָ, אֵיךְ אַמָּרָתָ לִי "כֵּיצַד שְׁלומְךָ אֲחִי?", וַהֲלֹא רְחוֹקִים אֲנִי וְאַתָּה זֶה מִזֶּה, וְאֵיךְ אֶהְיֶה אָחִיךָ?!".

וְיִקַּח הֶחָכָם אֶת סֵפֶר הַהַגָּדָה, וְיִפְתַּח בַּפִּסְקָה שֶׁל "וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו", אֲשֶׁר גַּם שָׁם מְצֻיָּר מִתַּחַת שְׁתֵּי צוּרוֹת: אֶחָת צוּרַת יַעֲקֹב שֶׁהִיא כְּצוּרַת הֶחָכָם הַמְּצֻיֶּרֶת לְמַעְלָה מִזֶּה בְּצוּרַת אַרְבָּעָה בָּנִים. וְאֶחָת צוּרַת עֵשָׂו, שֶׁהִיא כְּצוּרַת הָרָשָׁע הַמְּצֻיָּר לְמַעְלָה, וְיֹאמַר: "רְאֵה אֵיךְ צוּרָתִי מֻנַּחַת לְיַעֲקֹב וְצוּרָתְךָ מֻנַּחַת לְעֵשָׂו, וְלָכֵן קְרָאתִיךָ 'אַחַי', כִּי יַעֲקֹב וְעָשָׁיו אַחִים הֵם, לְלַמֶּדְךָ אֵין בֵּין חָכָם לָרָשָׁע הֶפְרֵשׁ בָּאֵיבָרִים, וּשְׁנֵיהֶם אַחִים, כְּלוֹמַר שָׁוִים בִּרְמַ"ח אֵיבָרִים וּשְׁסָ"ה גִּידִין, וּבִתְכוּנָתָם וְטִבְעָם, וּכְמוֹ שֶׁזֶּה נַעֲשָׂה צַדִּיק וְחָכָם, כֵּן זֶה הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָכָם, וְרַק הַיֵּצֶר הָרַע מַטְעֵהוּ בְּדִבְרֵי הֶבֶל, וְסוֹף כָּל סוֹף בְּעַל כָּרְחוֹ יִהְיֶה נִתַּקֵּן לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָכָם וְרַק כֹּל מָה שֶׁיַּרְבֶּה יָמִים בְּסִכְלוּתוֹ צָרִיךְ לִטְרֹחַ יוֹתֵר בְּתִקּוּן תְּשׁוּבָתוֹ. ומ"ש רז"ל מִשֶּׁל לְעֶבֶד שֶׁבָּרַח מֵאֲדוֹנוֹ וְשָׁט בַּנָּהָר לִבְרֹחַ וְרָדְפוּ אַחֲרָיו לַהֲבִיאוֹ אָמְרוּ לוֹ אַל תַּרְבֶּה בַּהוֹלָכָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּגַּע יוֹתֵר בַּחֲזָרָה וְכֵן הַדָּבָר הַזֶּה"

וְהֵנָּה דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁל הֶחָכָם יָרְדוּ חַדְרֵי בֶּטֶן שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, וְיִתְפַּעֵל מְדַבְּרִים אִלּוּ מְאוֹד, וִיקַבֵּל עָלָיו לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, וְלֹא יַחְזֹר לְכִסְלָה, וְכֵן עֲשֵׂה וְהִצְלִיחַ.

ניתן בהחלט לומר שהשאלה הפסיכולוגית הגדולה ביותר שאדם שואל את עצמו היא - 'מי אני?'. כל אדם, בשלב זה או אחר בחייו וברמה כזו או אחרת, מנסה להגדיר את עצמו לעצמו. הוא מנסה לזהות את הייחודיות שלו ביחס לסביבתו, לנתח את חולשותיו ואת נקודות החוזקה שלו ולתאר את אישיותו בקווים כלליים ופרטיים. פעמים רבות, האדם מזהה בעצמו תכונות שליליות רבות, הוא נוטה להבליט את תכונותיו השפלות, להדגיש את כישלונותיו ולהתייאש. גם כלפי אלוהיו, האדם מרבה לראות את חטאיו ומגיע לא פעם למסקנה שמעשיו הגרועים הם שיקוף של אישיותו הרעה. לאנשים כאלו, מבקש ה'בן איש חי' לספר סיפור.

 

הזירה

 

הסיפור שלנו מתרחש ברחוב בעיר בגדד, רחוב ערבי טיפוסי שבו עוברים ושבים אנשים רבים ובצדדיו חנויות ובתי קפה. באחד מבתי הקפה הזה יושב 'ליצן החצר', בחור ציני עם חוש הומור וכושר הצגה, הטיפוס שיודע לספר בדיחה שתצחיק את כל החבר'ה. "מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד רָשָׁע וְלֵיצָן, שֶׁהָיָה דַּרְכּוֹ לֵשֵׁב עִם מֵרֵעָיו בְּמוֹשַׁב הקאהב"י הַבָּנוּי בִּרְחוֹבוֹת קִרְיָה, וְהֵם יוֹשְׁבִים עַל פְּנֵי הָרְחוֹב לִרְאוֹת בְּעוֹבְרִים וְשָׁבִים. וְזֶה הָרָשָׁע יוֹשֵׁב וּמִתְלוֹצֵץ בְּכֹל עוֹבֵר וָשָׁב, וְסִיעָתוֹ מְשַׂחֲקִים". נשים לב לזירת ההתרחשות - מושב הקאהב"י, בית הקפה השכונתי. במקום הזה יושבים יהודים וערבים יחד ומבלים במושב ליצים, שמא עם משחק קלפים או שש-בש.

 

כשאנו קוראים את דברי ה'בן איש חי' בהלכותיו על בית הקפה בעיר אנו מקבלים את הרושם על אופי האנשים המבלים בו. הפוסקים נחלקו אם הקפה המתבשל בבית הקפה של הערבים מותר בשתייה או שמא אסור מחמת בישולי גויים. ה'בן איש חי' מביא את הדעות השונות וכותב להתיר אולם מבקש לתאר את התנהלות הציבור בפועל בעירו בגדד - "הקהוא [הקפה] שמבשלין הגויים יש אוסרין ויש מתירין.. אך אין בידינו למחות ביד המקלים שיש להם על מה לסמוך, ובפרט במקום שפשט המנהג להתיר. ופה עירנו בגדד המנהג פשוט מקדם קדמתא [מימי קדם] לשתות קהווא של גויים אפילו במקום הנועד שלה [מקום המפגש, בית הקפה]. ובוודאי בעל-נפש צריך להחמיר, והצנועין - מושכין ידיהם ממנה.." (בן איש חי הלכות, שנה שניה חוקת טז). הנה לנו תיאור של בית הקפה בעיר שבה מתרחש סיפורנו, בו יושבים יחד יהודים וערבים ושותים קפה, כאשר בעלי הנפש והצנועים נמנעים להיכנס למקומות כאלה מחשש הלכתי. מאידך, בפסק ההלכה שלו ה'בן איש חי' לא מבקש להחיל את חומרת האריז"ל שלא לשתות קפה של גויים בשל המנהג הנפוץ. ללמדך, שלא חסרו באותם ימים אנשים רבים שבחרו להלות את זמנם במקומות אלו. לא פלא איפוא, שרשע וליצן עם חבר מרעיו מוצאים שם מקום בילוי מועדף.

 

הסיפור שלנו מתרחש גם בזמן מאוד מסוים - "וְנִזְדַּמֵּן פַּעַם אַחַת בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח, שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים אֵלּוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם".  בוקר של יום ראשון בחול המועד פסח, שעות ספורות לאחר סיום ליל הסדר ותחילת החג. בחג הפסח הקפידו היהודים מן הסתם על כשרות מהודרת ודקדוקים שלא אפשרו להם לשתות קפה בבית הקפה שבו הגישו מן הסתם גם דברי מאפה. אבל הרשע בסיפור, יחד עם חבריו, בוחרים לבלות את ימי המועד בעודם נמצאים דווקא שם. לא זו בלבד, הרחוב בימי חול המועד מקבל צביון מיוחד במינו. בתשובה הלכתית שכתב הבן איש חי הוא נשאל על "ספר אחד פתח החנות שלו בחול המועד וישב שם לטייל בטיול של דברים עם אחוזת מריעיו" או על "סוחרים שיש להם חנויות.., אי שרי לסוחר לפתוח חנותו בחול המועד וישב שם רק בעבור טיול עם אנשים חברים". תשובתו של הבן איש חי חריפה בלשונה - "ודאי שצריך למחות בידם הן בספרים הן בסוחרים. משום חילול השם ומראית העין, שהרואים - הן ישראלים הן גויים - חושבים שהוא פותח החנות הספר לעשות מלאכתו והסוחר לעסוק בסחורתו, גם הרי זה גם כן זלזול למועד,.., כי הכל יודעים שימים אלו הם ימי המועדים וזה ברור" (שו"ת תורה לשמה קצח).

 

המפגש

 

אבל אז מגיע לאותו מקום אדם זקן צדיק ומכובד, שגם אותו מבקש הרשע לנצל לטובת ליצנותו. וְהָיָה תַּלְמִיד חָכָם זָקֵן בָּא וּמִתְהַלֵּךְ בְּאוֹתוֹ הָרְחוֹב, וּמַקְלוֹ בְּיָדוֹ נִשְׁעָן עָלָיו. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ הֶחָכָם לְרֹאשׁ הָרְחוֹב, הִתְחִיל זֶה הָרָשָׁע לְהִתְלוֹצֵץ עַל מַהֲלָכוֹ, וּתְנוּעַת גּוּפוֹ, וְסִיעָתוֹ מְשַׂחֲקִים בְּלֵיצָנוּת שֶׁלּוֹ". ככל הנראה, תנועותיו של החכם לא היו תנועות מצחיקות, ההפך הן היו אמורות להיות תנועות מעוררות כבוד. כשקוראים ברמב"ם תיאור של הליכתו של החכם אנו פוגשים הוד והדר: "לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון נטוי.. ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת.. ולא ירוץ ברשות הרבים כמנהג משוגעים ולא יכפוף קומתו כבעלי חטוטרת. אלא מסתכל למטה כמו שהוא עומד בתפלה, ומהלך בשוק כאדם שהוא טרוד בעסקיו. גם ממהלכו של אדם ניכר אם חכם ובעל דעה הוא או שוטה וסכל.." (דעות ה ח). אבל הליצן אינו מתרשם מכל זה, בשבילו כל שינוי הוא עילה לצחוק. יכול להיות שהליצן אפילו קם ומחקה את הזקן, מבקש להדגים את הליכתו האיטית עם המקל.

 

החכם מבחין בעניין ומעשיו מתוארים בסיפור במילים הבאות: "וְהֶחָכָם רוֹאֶה אוֹתָם מֵרָחוֹק, וְגַם שְׁמַע וְהֵבִין שֶׁזֶּה הָרָשָׁע מִתְלוֹצֵץ עָלָיו, וַיִּתְהַלֵּךְ בִּכְבֵדוּת עַד שֶׁהִגִּיעַ סָמוּךְ לָהֶם מַמָּשׁ". החכם רואה אותם מרחוק, הריחוק כאן אינו רק תיאור גיאוגרפי אלא דבר מהותי - החכם מרוחק ממושב הליצים הזה אבל הוא שומע את המצב ומבין אותו לאשורו. ההליכה אמנם קשה לו, הוא לא אדם צעיר ועצם הקרבה למקום בילוי זרה לו.

 

השיחה

 

למרות הכל, החכם מצליח להגיע 'סמוך ממש (!)' אל הרשע הליצן, והקרבה הזו מתפתחת - "וְיִפְנֶה אֶל אוֹתוֹ רָשָׁע לַעֲשׂוֹת לוֹ תְּנוּעַת הַשָּׁלוֹם בִּתְפִיסַת יָד בַּיָּד, וְיֹאמַר לוֹ הֶחָכָם בְּפָנִים שׂוֹחֲקוֹת: "כֵּיצַד שְׁלומְךָ אֲחִי?". הוא פונה לרשע, לא מתעלם ממנו כפי שעשו כנראה עוברי האורח, לוחץ את ידו, מאיר לו פנים, שואל לשלומו ויתרה מכל - קורא לו אחי!. והרשע, לראשונה בסיפורנו נותר המום, כמעט בלי מילים: "וְזֶה הָרָשָׁע נִבְהָל עַל הַדָּבָר הַזֶּה, וְיֹאמַר לְהֵחָכֵם: "הֲלֹא מֵעוֹלָם לֹא רְאִיתַנִי, וְאֵיךְ אַתָּה מַכִּירֵנִי עַתָּה וְשׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמִי?". מבחינת הרשע, לחיצת יד, דרישת שלום ואמירת אחווה יכולה להיות רק אם האנשים ראו זה את זה. אנחנו הלא עוסקים באדם שכל מעשיו הם התבוננות באנשים שהוא פוגש לרגע אחד או יותר, הא ותו לא.

 

והחכם, לא מפסיק להפתיע וטוען שהוא ראה את הרשע אתמול בלילה, הלא הוא ליל הסדר. אבל הרשע שב ומקשה, הלא גם אמש שניהם לא נפגשו פנים אל פנים. ואז מבקש החכם לדייק: "לֹא אֶת גּוּפָךְ רָאִיתִי אֶלָּא צוּרַת גּוּפְךָ רָאִיתִי מְצֻיָּר עַל הַסֵּפֶר לִפְנֵי". החכם מלמד את הרשע, כי כדי להכיר אדם אין צורך לראות את גופו ודי בכך שרואים את צורת הגוף המצוירת בספר. הרשע מאוד מופתע - "וְיִתְפַּלֵּא הָרָשָׁע עַל הַדָּבָר, וְלֹא יָדַע פֵּשֶׁר דָּבָר, וְיֵלֵךְ עִמּוֹ לִרְאוֹת אֵיךְ צוּרָתוֹ תִּהְיֶה בְּסֵפֶר אֵצֶל הֶחָכָם, וּמִי הֵבִיאוּ לְשָׁם". מלבד הפליאה הטכנית, אולי יש כאן תמיהה עמוקה יותר - הרשע שואל את עצמו באיזו זכות הוא נכלל במעמד כל כך קדוש ומכובד - ספר אצל החכם. הספר הוא מהות כל כך רחוקה מן הרשע, שהרי הוא עצמו מתואר כאדם אנאלפבית שלא יודע צורת אותיות. "אַךְ זֶה הָרָשָׁע הָיָה עַם הָאָרֶץ דַּאֲפִילּוּ צוּרַת הָאוֹתִיּוֹת אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵם". שמא נאמר, שהרשע לא יודע צורה של אות כי הרשע אינו אדם של צורות, של ציורים. הצורה היא דבר קפוא, סכמתי, עשוי בתבניות. ואילו בני האדם החולפים מול פניו של הרשע הם דינאמיים, עם מחוות אנושיות קלות שכל שינוי קל בהם הופך לבת צחוק משעשעת. נמצא אם כן, שהניגוד המוחלט לתפיסת עולמו של הרשע הוא ספר עם המילים הכתובות והציורים.

 

והספר אליו מכוון החכם הוא הגדה של פסח, הגדה שיש בה איורים על גיבורי ההגדה. "וַיַּרְאֵהוּ הֶחָכָם סֵפֶר הַגָּדָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוּרוֹת עַל כֹּל עִנְיָן וְעִנְיָן הַנִּזְכָּר בַּהַגָּדָה. וְהֵנָּה בְּאַרְבָּעָה בָּנִים אֶחָד חָכָם וְאֶחָד רָשָׁע וְכוּ' מְצֻיָּר שָׁם צוּרָה שֶׁל חָכָם כְּפִי תְּכוּנַת גּוּפוֹ וְהַכָּרַת פָּנָיו, שֶׁנִּרְאִין בּוֹ סִימָנֵי עֲנָוָה וְשִׁפְלוּת, וְגַם מְצֻיָּר צוּרָה שֶׁל רָשָׁע כְּפִי תְּכוּנַת גּוּפוֹ, וְהַכָּרֵת פָּנָיו שֶׁנִּרְאִין בּוֹ סִימָנֵי עַזּוּת וְגַאֲוָה בְּעֵינָיו וּפָנָיו". לאחר שהרשע מבין שיש סוגים שונים של בני אדם הנבדלים לפי תכונת נפשם, החכם מטיח בפניו את ההאשמה.

 

הנערה והמראה

 

"וְהֶחָכָם הֶרְאָהוּ בְּאֶצְבָּעוֹ עַל צוּרָה שֶׁל רָשָׁע וְיֹאמַר לוֹ: "זוֹ הִיא צוּרָתְךָ!", אינך מקורי או מיוחד אומר החכם לרשע, אתה פשוט ביטוי של תבנית של אנשים רשעים. והרשע מסרב לקבל את הגזירה - "וְיֹאמַר הָרָשָׁע: "מִי הִגִּיד לָךְ שֶׁזּוֹ הִיא צוּרָתִי?". וכאן החכם עונה תשובה והוכחה בצידה "וְיֹאמַר: "הֲרֵי שִׁמְךָ רָשׁוּם עָלֶיהָ!", וְיֹאמַר: "אֲנִי לֹא אוֹמֵר, נִקְרָא לַנַּעֲרָה הַזֹּאת וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ". החכם נשען, כדרכו של חכם על הספר, על המילה הכתובה - "אין חכמת אדם מגעת אלא עד מקום שספריו מגיעין" (רבי יצחק קנפנטון, דרכי התלמוד ו ח). אבל החכם יודע שהרשע אינו מסוגל לקרוא ולכן הוא קורא לנערה קטנה, המסיחה באובייקטיביות לפי תומה, שתקרא את המילה שמתחת לציור. באותה תקופה ובאותו מקום, הנערה הקטנה היא האדם האחרון שאמור לדעת לקרוא. בעולם מזרחי ישן, אישה וקל וחומר קטנה לא הייתה יודעת לעיין בספרי קודש ולקרוא בקלות. לכן, העובדה שהיא זו שקוראת עבור הרשע את מילות ההגדה מדגישה את מעמדו הנמוך. "וְיֹאמַר לָהּ הֶחָכָם: "תֹּאמְרִי מָה כָּתוּב עַל הַצּוּרָה הַזֹּאת?" וְתֹאמַר "רָשָׁע". וְיִשְׁאַל הָרָשָׁע עַל צוּרָה שֶׁקּוֹדֵם מִמֶּנָּה "שֶׁל מִי הִיא?" וְיֹאמַר הֶחָכָם: "זוֹ הִיא שֶׁלִּי וּשְׁמֵי רָשׁוּם עָלֶיהָ", וְיֹאמַר לְנַעֲרָה: "עַל צוּרָה זוֹ מָה כָּתוּב?", וְתֹאמַר: "חָכָם". הנערה מגלה רובד נוסף בסיפור והרשע מנצל אותה לברר את זהותה של התמונה השנייה שמתבררת כתמונתו של החכם עצמו. החכם והרשע מוצגים בצורה הכי קיצונית, שני אנשים עם תואר ותיאור העומדים אחד מול השני - "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" (קהלת ז יד). העימות המקרי ברחוב הופך לעימות מודפס וקבוע שאפילו ילדה קטנה מכירה בו.

 

אבל אם ניזכר בשאלה שלשמה הגיע הרשע לבית החכם, הדיון בין שניהם תמוה ולא מובן. אם אכן הציור בהגדה דומה במראהו למראה הרשע, דברי החכם הוכחו סופית. מה מועילה הנערה הקוראת את המילים הכתובות תחת התמונות, במה היא מוכיחה יותר את טענתו של החכם. אין לנו אלא לומר שהחכם אמנם מראה תמונות אבל התמונות הללו אינן דומות לתווי הפנים של שני גיבורי הסיפור. יתכן שבהגדה הרשע מצויר כשהוא שמן יותר או גבוה יותר מאותו רשע שהתלוצץ בבית הקפה. ולכן הרשע לא מבין "מי אמר שזה אני?" והחכם עונה לו "השם שלך רשום מתחתיה". החכם לא מבקש להציג כאן קלסתרון אלא צורה, קווי המתאר המתאימים לדמות ואישיות. הוא מבקש מהנערה לקרוא בפניו את המושגים שהרשע לא מודע אליהם, לכנות אותו בשמות ולהדביק לו תווית. החכם מציג בפני הרשע את ה'אב טיפוס' שלו - את המודלים בעולם של טוב ורע, של שפל רוח ועז פנים.

 

למעשה, אנו נתקלים כאן בכל ארבעת הבנים שבהגדה - החכם והרשע כמובן פותחים את השיח. אבל הרשע הופך במהלכה לתם השואל 'מה זאת?' על תמונות הספר ובהמשך הוא כבן 'שאינו יודע לשאול' זוכה ל'את פתח לו' - בלשון נקבה כשנערה קטנה פותחת את פיה ומסבירה לו.

 

סיפורנו היה יכול להסתיים כאן, אבל פה מתחולל מהפך נוסף - הפעם תורו של הרשע להפתיע. "וַיַּעַן הָרָשָׁע וְיֹאמַר: "מִי יֹאמַר זוֹ שֶׁלִּי וְזוֹ שֶׁלְּךָ, שֶׁמָּא לְהֵפֶךְ?". הרשע מסרב לקבל את התווית שהוצמדה לו וטוען טענה, שאולי ניחוח פוסט-מודרניסטי אופף אותה - מי אמר?. מילה כתובה או אמירה של חכם אינה יכולה לשכנע מי שרגיל בליצנות, במילה אחת הוא דוחה מאה תוכחות.

 

נדמה כי החכם חיכה לשאלה הזו, וכעת הוא מבקש לשוחח עם הרשע בשפתו שלו - במציאת פגמים בעומד מולו. "וְיוֹצִיא הֶחָכָם מַרְאָה לְטוּשָׁה, וְיֹאמַר לוֹ: "הִסְתַּכֵּל הֵיטֵב בְּפָנֶיךָ בַּמַּרְאָה זֶה, וְתַבִּיט בְּצוּרָה זוֹ שֶׁל רָשָׁע שֶׁבַּסֵּפֶר, וְתֵרָאֶה אֵיךְ יֵשׁ לֵהּ דִּמְיוֹן עִם פָּנֶיךָ. תִּרְאֶה הֵיטֵב בְּצוּרָתִי בְּפָנַי, וְתַבִּיט בְּצוּרַת חָכָם שֶׁבַּסֵּפֶר, וְתֵרָאֶה אֵיךְ יֵשׁ לֵהּ דִּמְיוֹן עִם צוּרָתִי. וְאַתָּה תּוֹדֶה עַל הָאֱמֶת וְלֹא תְּשַׁקֵּר, שֶׁאִם תְּשַׁקֵּר וְתַכְחִישׁ אָז אֲנִי אָבִיא אֲנָשִׁים מִבַּחוּץ וְיָרְאוּ וְיָעִידוּ וְיַכְחִישׁוּ אוֹתְךָ!". החכם משתמש במראה מלוטשת, כזו שמחזירה תמונה חדה למתבונן בה. נכון, במבט ראשון הרשע לא מצא דמיון בינו ובין הקלסתרון שבספר אבל כעת הוא יראה היטב, ישווה בין הדברים ויביט למציאות נכוחה. אם גם זה לא יעזור, מבקש החכם להשתמש במתודה נוספת המוכרת לרשע - החברה והסביבה. החכם לא מסתפק בילדה קטנה אחת אלא באנשים מבחוץ - אנשים רבים ואובייקטיביים שיעידו ויכחישו את טענת הרשע לחוסר זהות בינו ובין הרשע הטיפוסי.

 

המראה הלטושה מזכירה לנו פתגם מזרחי ידוע, מבית מדרשו של הפילוסוף אבו חאמד אל-ע'זאלי, מחשובי התאולוגים המוסלמים (1058-1111). הוא ביקש לראות בשכל האנושי מראה, כזו המשקפת לאדם את המציאות ומציירת לו את הרושם הנכון לגביה. על פי דבריו "כמו שהמראה המלוכלכת והבלתי מלוטשת - לא תקבל רושם המראים, וכאשר הוסר לכלוכה ולוטשה - תקבל הרשמים. כן השכל לא ישיג הדברים אם לא רוחץ קודם מצואת המידות הפחותות והסיר מעליו לכלוכיהם" (רלב"ג שיר השירים א ט). אם כן, הרשע שבסיפור לא זקוק בהכרח למראה פיזית, הוא זקוק לכנות פנימית, לסיום ההליכה אחר התאוות והליצנות. רק אז, יוכל להכיר את עצמו ולהתבונן עד כמה תכונותיו הרעות משפיעות על צורתו החיצונית ומקרינות עליה.

האחווה

 

הרשע נשבר, "וְיִכָּלֵם הָרָשָׁע וְיֹאמַר: "כֵּן דִּבַּרְתָּ, וְלֹא אוֹכֵל לְהַכְחִישׁ בְּמִלְּתָא דְּכוֹלֵא עָלְמָא סָהֲדֵי בָּהּ". שעה שהליצן מכיר בחסרונותיו וברשעו - כל הליצנות שלו מאבדת מכוחה, "כי השפל והנכנע, כאשר יכיר מגרעת עצמו ומומיו, לא יתלוצץ על בני אדם" (שערי תשובה ג קעד). הוא מבין למעשה, שהוא הפך לקריקטורה, שכל המראה וההתנהלות שלו אינם נחשבים בעיני הבריות והם רואים בו דמות שלילית.

 

גם כאן היה יכול סיפורנו להסתיים, הרשע היה מכיר ברשעתו ויוצא כמובס מבית החכם. אבל גיבורנו הוא אדם שלא מפספס נקודות קטנות והוא זוכר מילה אחת במשפט הראשון שאמר לו החכם. "בְּרַם זֹאת אֲנִי שׁוֹאֵל מֵאִתְּךָ, אֵיךְ אַמָּרָתָ לִי "כֵּיצַד שְׁלומְךָ אֲחִי?", וַהֲלֹא רְחוֹקִים אֲנִי וְאַתָּה זֶה מִזֶּה, וְאֵיךְ אֶהְיֶה אָחִיךָ?!".

 

והתשובה מסתבר מופיעה גם היא בהגדה של פסח - "וְיִקַּח הֶחָכָם אֶת סֵפֶר הַהַגָּדָה, וְיִפְתַּח בַּפִּסְקָה שֶׁל "וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו", אֲשֶׁר גַּם שָׁם מְצֻיָּר מִתַּחַת שְׁתֵּי צוּרוֹת: אֶחָת צוּרַת יַעֲקֹב שֶׁהִיא כְּצוּרַת הֶחָכָם הַמְּצֻיֶּרֶת לְמַעְלָה מִזֶּה בְּצוּרַת אַרְבָּעָה בָּנִים. וְאֶחָת צוּרַת עֵשָׂו, שֶׁהִיא כְּצוּרַת הָרָשָׁע הַמְּצֻיָּר לְמַעְלָה". מדפיס ההגדה של פסח ניסה כנראה לחסוך באיורים ובחר להעתיק את אותו ציור מהעמוד הקודם, אבל החכם בוחר למצוא כאן מסר מיוחד. לא לשווא בוחר החכם בפסקה זו, שכן עיון בה יבהיר לנו כי מתחולל פה שינוי. הפסוק מספר יהושע שמצטטת ההגדה מובא כך - "מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל־כָּל־הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם,.. וָאֶקַּח אֶת־אֲבִיכֶם אֶת־אַבְרָהָם.. וָאֶתֵּן לוֹ אֶת־יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת־יַעֲקֹב וְאֶת־עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת־הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם". החכם מבקש אף הוא לקחת את הרשע שהיה מתחילה עובד עבודה זרה ולקרב אותו לעבודת ה'.

 

"וְיֹאמַר: "רְאֵה אֵיךְ צוּרָתִי מֻנַּחַת לְיַעֲקֹב וְצוּרָתְךָ מֻנַּחַת לְעֵשָׂו, וְלָכֵן קְרָאתִיךָ 'אַחַי', כִּי יַעֲקֹב וְעָשָׁיו אַחִים הֵם, לְלַמֶּדְךָ אֵין בֵּין חָכָם לָרָשָׁע הֶפְרֵשׁ בָּאֵיבָרִים, וּשְׁנֵיהֶם אַחִים, כְּלוֹמַר שָׁוִים בִּרְמַ"ח אֵיבָרִים וּשְׁסָ"ה גִּידִין, וּבִתְכוּנָתָם וְטִבְעָם, וּכְמוֹ שֶׁזֶּה נַעֲשָׂה צַדִּיק וְחָכָם, כֵּן זֶה הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָכָם". הדברים הללו מופלאים במשמעותם, יעקב ועשו הם הטיפוסים שהתורה מדגישה את ההבדלים ביניהם כבר משעת לידתם. אולם החכם מבקש לטעון כי לשניהם הייתה האפשרות להיות צדיק וחכם, הלא התורה מכנה אותם אחים תאומים.

 

בדרשה אחרת מרחיב ה'בן איש חי' בפער האדיר שבין יעקב לעשו, שהתגלע רק בשנותיהם המאוחרות. ".. אשר תחלה גדלו יחד בבטן רבקה.. וגם אחרי לדתם ינקו שניהם ממנה וגדלו שניהם בבית ביחד, ולא היה ניכר הפרש ביניהם בין טוב לרע, ולא נודע ההפכיות שיש ביניהם, כי עדיין לא גדלו בשנים המוציאים הכוחות הסגורים בקרבם לפעול פעולותם. אך אחר שגדלו בשנים ויצאו ונגלו חוצה הכוחות אשר סגורים בקרבם, אז הוכרו ונפרדו ונבדלו זה מזה כגובה השמים מן הארץ. דהיינו יעקב אבינו ע"ה בכוחותיו הטובים הסגורים בקרבו נעשו לו כנפים לעוף בהם עד לשמים שהיה קדוש אלקים וטהור כמלאכי מרום. ועשו כוחותיו הרעים סחבוהו והורידוהו לתחתיות הארץ, להשתקע בחומר הארץ העכור רצוח וניאוף וגזול.. הן אמת בתחילה בקטנותם היו שניהם בהשוואה אחת לעיני הכול שאין נודע וניכר הדבר המבדיל בין זה לזה.." (עוד יוסף חי, תולדות).

 

החכם מנפץ את כל הבניין שהוא בנה, אבל הוא עושה זאת בחכמה אדירה - "סתירה זקנים, בנין" (בבלי, מגילה לא ב). הוא מסכים שההבדלים בציורים הם חסרי משמעות מהותית. הם נבעו רק מתכונות שהתגלו בהכרת פניהם של הדמויות אבל הפוטנציאל הגולמי טמון בכולם להיות צדיקים, לשבור את הסטיגמה. החכם לא טוען כמו שטען הרשע להיפוך היוצרות סתמי, רשע אינו צדיק וצדיק אינו רשע. טענתו עמוקה יותר, היא מכירה בהבדלים בין צדיק ורשע אבל מבקשת להכניס למשוואה את הבחירה החופשית ואת התשובה. במקום שהרשע יתעסק בניסיון לזהות את עצמו בתמונות הקפואות שבהגדה, עליו להבין שהוא יכול לשנות את חייו.

 

 

המהלך

 

"וְסוֹף כָּל סוֹף בְּעַל כָּרְחוֹ יִהְיֶה נִתַּקֵּן לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָכָם וְרַק כֹּל מָה שֶׁיַּרְבֶּה יָמִים בְּסִכְלוּתוֹ צָרִיךְ לִטְרֹחַ יוֹתֵר בְּתִקּוּן תְּשׁוּבָתוֹ. ומ"ש רז"ל מִשֶּׁל לְעֶבֶד שֶׁבָּרַח מֵאֲדוֹנוֹ וְשָׁט בַּנָּהָר לִבְרֹחַ וְרָדְפוּ אַחֲרָיו לַהֲבִיאוֹ אָמְרוּ לוֹ אַל תַּרְבֶּה בַּהוֹלָכָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּגַּע יוֹתֵר בַּחֲזָרָה וְכֵן הַדָּבָר הַזֶּה". החכם טוען כאן טענה המוצגת כאקסיומה מוחלטת, סופו של הרשע להיות צדיק וחכם, הכול שאלה של זמן. מעשיו של הרשע לא ישנו את מהותו הפנימית הטובה, הם רק יעכבו אותו ויקשו עליו לחזור לנקודת התיקון. העיקרון הזה מופיע בדרשה אחרת של ה'בן איש חי' - "ואי אפשר שיטמע איש ישראל בסטרא אחרא ויתערב בה לגמרי, אלא סופו לצאת ממנה ויתוקן ע"י כמה גלגולים כי השי"ת חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" (בן איש חי שנה ראשונה חנוכה).

 

נתבונן במשל שמביא החכם, משל קצר אך כזה המצריך עיון בפני עצמו. נזכיר לעצמנו את תמונת הפתיחה, זו שהתקבעה גם בכותרת הסיפור. הרשע יושב, כל עיסוקו הוא בעובר ושב, הוא תקוע במקומו ומעשיו מרוכזים באנשים המהלכים ונעים למולו. לכאורה, מעמדו הוא המובטח, כזה שזוכה לכיסא קבוע בבית הקפה השכונתי ולתואר המפוקפק 'מושב ליצים'. אבל החכם משנה את כל נקודת הייחוס. מבחינתו, הרשע הוא זה שנמצא בתנועה, הוא בורח מעצמו, מהטוב הטמון בו, מהתיקון הממתין לו מעבר לפינה. והבריחה שלו היא במהירות אדירה ללא שיש לו שליטה עליה, הוא שט בנהר, נסחף בזרם החיים, בשגרת היומיום. הרודפים אחריו מבקשים להודיע לו, שהוא יוסגר אל אדוניו אבל ככל שיתרחק - היגיעה תהיה רבה יותר. החכם מבקש לומר לרשע, שבניגוד לאנשים ההולכים למולו ברחוב, הימים שלו עוברים אך לא שבים וחבל לו לאבד אותם.

 

השאלה הנסתרת

 

"וְהֵנָּה דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁל הֶחָכָם יָרְדוּ חַדְרֵי בֶּטֶן שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, וְיִתְפַּעֵל מְדַבְּרִים אִלּוּ מְאוֹד, וִיקַבֵּל עָלָיו לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, וְלֹא יַחְזֹר לְכִסְלָה, וְכֵן עֲשֵׂה וְהִצְלִיחַ.

 

הסיום של המעשה שלנו הוא טוב, אין טוב ממנו. הרשע מתפעל, מקבל על עצמו, עושה ומצליח. אבל הסיום הזה הוא למעשה התחלה, התחלה של מחשבות עמוקות יותר בשאלה שבה פתחנו. הסיפור הזה מלא בשאלות פנימיות על מעשים חיצוניים, כל הגיבורים שלו מבקשים להבליט את החיצוני - הרשע שמחקה את העוברים ושבים, החכם שמתעקש להשוות בין אנשים לציורים ואפילו הנערה הקטנה שמדביקה שמות לתווי פנים. אבל כולם מגלים למעשה, שהפנימיות של האדם היא דינאמית, היא ברת שינוי ויתרה מזו - היא מוכרחה להשתנות לטובה. מי שעושה את האדם זה הוא בעצמו, הוא אמנם לא בוחר את צורת הליכתו, אבל בהחלט מחליט על הכיוון שלה - מבריחה ועד הליכה כאדם מתפלל.

 

הסיפור הזה יכול לשמש כתשובה לשאלה שנשאל ה'בן איש חי' ותשובתו אבדה לנו. בין עשרות ספריו, הבן איש חי חיבר ספר שאלות ותשובות בשם 'תורה לשמה'. את הספר הוא הפיץ בעילום שם, כשהוא חותם בשם ספרותי 'יחזקאל כחלי'. בספר היו תרכ"ד (622) שאלות, בידינו נשארו רק תקכ"ד (324) תשובות. השאלה האחרונה, השאלה האחרונה – שאלה תקכ"ד, נמצאה ללא תשובה. וזה נוסח השאלה: "בענין הבקשה שאומרים אחר הדרן עלך של סיום מסכתא - "מודים אנחנו לפניך ה' או"א ששמת חלקינו מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות" וכו'. והנה נמצא אחד אומר, שדרכו לומר הבקשה הנזכרת כך: "מודים אנחנו לפניך ה' או"א שלא עשיתנו בורים ועמי הארץ, ושמת חלקינו מיושבי בית המדרש" וכו'. ואומר שחייב הת"ח לשבח השי"ת על הטובה הזאת שלא היה בור ועם הארץ. יורנו מורינו אם גרסת החכם נכונה היא בזה" (שו"ת תורה לשמה תקכ"ד). תשובתו של ה'בן איש חי' כאמור הלכה לאיבוד, אבל יתכן והסיפור שלנו מעניק לה תשובה מופלאה. לא ה' עושה את האדם לעם הארץ, מי שעושה זאת הוא האדם עצמו. השבח שלנו הוא על האפשרות, על כך שההשגחה סובבה אותנו לשבת בבית המדרש. אבל ה' בהחלט לא עשה את האדם לבור ועם הארץ, אדרבה בשעה שהוא נולד ניתנים לו הכוחות להיות חכם, שמלמדין אותו את כל התורה כולה. כעת הבחירה נתונה לידי האדם להיות ליצן המשקיע את תבונתו בבית הקפה או להיות חכם המבקש דעת בבית המדרש.