הרהורים ותורה

כשהתורה מצווה על ראש השנה בספר ויקרא (כג כד) אומר הפסוק - 'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ' . על שלוש המילים 'שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה' רבו השאלות כפי שמנאם הנצי"ב (העמק דבר שם) . מדוע ציוותה התורה על שבתון, מדוע נקטה בלשון זיכרון במצווה שעניינה מעשה ולא מחשבה ומפני מה מוזכרת תרועה תוך התעלמות מעניינה של התקיעה. הנצי"ב רואה בלשון הפסוק מלאת התמיהות ' רמז על ענין קדושת היום ומוראו' . לדבריו הבחירה בתרועה ולא בתקיעה היא אמירה על מהות היום כולו. התקיעה היא סמל תקווה ושמחה אבל התרועה היא סימן אזהרה ודאגה. בנוסף, הזיכרון הוא תחושה עמוקה המלווה את מעשה המצווה. הבחירה של התורה לראות בראש השנה יום של זכרון תרועה ולא תקיעה היא התמקדות בתחושות היראה, לא רק במעשה רגעי אלא בתודעה כולה - 'המקרא מרמז עיקר תכלית המצוה,.., דכתיב בר"ה 'יום תרועה' למדנו דראוי להתעורר בו התעוררות תרועה שהוא יום הדין, ולא תרועה בלבד אלא 'זכרון תרועה' שיהא נזכר שהוא יום תרועה' .

באמצע הלכות התשובה מביא רמב"ם הלכה הנוגעת ליחס שבין ראש השנה ועשרת ימי תשובה, וזה לשונו (תשובה ג ד) - 'אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב . וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה.. ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה. ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום' . הלכה זו פותחת בהסבר למצוות תקיעת שופר בראש השנה, ממנה [ 'לפיכך' !] לומד

תפילה ופקידה בביאור מנין ברכות התפילה בראש השנה אומר המדרש (תנחומא ורשא וירא) - 'ולמה מתפללין בראש השנה תשעה ברכות? אמר רבא בר חנינא כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה' . דברי המדרש מעלים את השאלה מדוע דווקא תפילת חנה נבחרה להיות היסוד לתפילת ראש השנה. בקשר בין חנה לראש השנה מצאנו שני הסברים, התלמוד הבבלי (ברכות כט א) מבאר שהטעם הוא משום שחנה נפקדה בראש השנה ואילו התלמוד הירושלמי (ברכות ד ג) מנמק זאת בכך שבתפילת חנה, שבה היא מודה על לידת שמואל, מוזכר יום הדין - 'ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ' (שמואל א ב י) . ניתן לבאר שהתלמודים חלוקים בשאלה מה אירע לחנה בראש השנה. ניתן לבאר, שחנה התפללה בראש השנה ובאותו היום נתקבלה תפילתה והיא נפקדה בבן. כך נוקט התלמוד הבבלי המבאר שבראש השנה 'בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון' (רש"י ראש השנה יא א) ולכן תפילתה בעקבות הלידה נקבעה כתפילת היום. מאידך, ניתן לבאר שהתפילה התרחשה בזמן עליית המשפחה באחד הרגלים אבל בראש השנה ה' דן אותה לטובה ולכן היא בחרה לציין את היום בתפילת ההודיה. כעמדה זו נוקט הירושלמי, שאינו

מסופר בגמרא (בבלי יבמות קכא ב, בבא קמא נ א ורש"י) : 'ת"ר: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין ( לעולי רגלים ומים מתכנסים בהן והיו שותין הן ובהמתן ) שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה. אמר לה: בתי, מי העלך? אמרה לו: זכר של רחלים נזדמן לי ( זה אילו של יצחק ) וזקן מנהיגו ( זה אברהם ). אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא דבר שהצדיק מתעסק בו, יכשל בו זרעו? אמר רבי אבא: אף על פי כן מת בנו בצמא,.., שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה.. '. קריאה פשוטה של הסיפור מוצאת בו סתירה מהותית מסופו לתחילתו. רבי חנינא מסביר שהבת של נחוניא ניצלת מנפילה בבור בזכות אביה שהתעסק בחפירת בורות לעולי הרגלים. אבל לעומתה, בנו מת בצמא למרות שאביו הוא זה שדאג לצימאונם של עולי הרגלים. בביאור ההבדל בין הילדים, מבארת הגמרא כי הקב"ה מדקדק עם חסידיו ולכן זכות חפירת בורות המים לא הועילה לבן למרות שהועילה לבת. עדיין יש לנו להבין, במה נשתנה דינו של הבן ומיתתו בצמא מהצלתה של הבת

בסיפור העקידה אנו מוצאים סיום כפול - בתחילה המלאך מתגלה לאברהם ומגלה לו שהוא עמד בניסיון וזכה למדרגת יראת האלוהים. באופן טבעי, היה צריך אברהם באותו מעמד לקבל את הברכה האלוהית ולשוב לביתו. אולם מהלך העלילה שונה לגמרי. אברהם רואה פתאום איל, הוא הולך ומקריב אותו תחת בנו. לאחר מכן, הוא קורא למקום בשם וכאשר המלאך קורא לו 'שנית' (!) זוכה אברהם לברכת הזרע. נבקש להאיר את מעשה הקרבת האיל באור כללי ומתוך כך להבין את משמעותו הנצחית. בסיום ניסיון העקידה, אברהם ויצחק נמצאים במדרגה עליונה שאין כמותה. אולם אז הייתה העקידה מעשה פרטי של אברהם ובנו, ללא השלכה מעשית או חותם לדורות. הקב"ה לא ציווה על העקידה רק כדי לנסות את אברהם באופן פרטי אלא גם על מנת להטביע תכונה של מסירות נפש וזכות שתעמוד לבניו אחריו. משום כך, העקידה אינה מסתיימת בברכה האישית לאברהם על כך שהוא ירא אלוהים ולא חשך את בנו יחידו ממעשה הקרבן. העקידה מוכרחת להסתיים בעניין מעשי, ביישום של קרבן העולה בפועל ממש על גבי המזבח. לשם כך, מגיע החלק השני של העקידה, שמכניס את ההתלהבות הראשונית לתוך כלים ממשיים. היכולת של אברהם