שביתת המחשבה

כשהתורה מצווה על ראש השנה בספר ויקרא (כג כד) אומר הפסוק - 'בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ'. על שלוש המילים 'שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה' רבו השאלות כפי שמנאם הנצי"ב (העמק דבר שם). מדוע ציוותה התורה על שבתון, מדוע נקטה בלשון זיכרון במצווה שעניינה מעשה ולא מחשבה ומפני מה מוזכרת תרועה תוך התעלמות מעניינה של התקיעה.

הנצי"ב רואה בלשון הפסוק מלאת התמיהות 'רמז על ענין קדושת היום ומוראו'. לדבריו הבחירה בתרועה ולא בתקיעה היא אמירה על מהות היום כולו. התקיעה היא סמל תקווה ושמחה אבל התרועה היא סימן אזהרה ודאגה. בנוסף, הזיכרון הוא תחושה עמוקה המלווה את מעשה המצווה. הבחירה של התורה לראות בראש השנה יום של זכרון תרועה ולא תקיעה היא התמקדות בתחושות היראה, לא רק במעשה רגעי אלא בתודעה כולה - 'המקרא מרמז עיקר תכלית המצוה,.., דכתיב בר"ה 'יום תרועה' למדנו דראוי להתעורר בו התעוררות תרועה שהוא יום הדין, ולא תרועה בלבד אלא 'זכרון תרועה' שיהא נזכר שהוא יום תרועה'.

מצוות השבתון הסמוכה לזיכרון התרועה מצביעה על כך שתכלית השבתון הוא היכולת לזכור את עניינו של היום. אין זה רק שביתה ממלאכה אלא שבתון במחשבה מכל מה שמשכיח את תחושת התרועה - 'וע"ז הקדים הכתוב יהיה לכם שבתון, ולפי משמעות הלשון הכונה תקחו לכם איזה שעה שבתון מכל מלאכה וענין, רק לחשוב בענין היום שהוא זכרון תרועה. וזהו הבדל הלשון דבכל יום טוב כתיב שבתון, דמשמעו כל היום הוא שבתון ממלאכת עבודה, אבל בר"ה כתיב יהיה לכם שבתון, משמעו לקחת איזה שעה על שבתון מכל ענין'.

ביאור דומה למצוות השבתון מובאת בספר החינוך (רצז) במצוות השביתה בפסח - 'משרשי המצוה, כדי שנחשוב בענין המועד בנס שנעשה לנו בו, ונהלל ונפאר במחשבתינו מה שצונו ברוך הוא עליו ועשה לנו נסים בזמן ההוא, ואם יהיה האדם טרוד במלאכתו לא יהיה לו פנאי לחשוב בשום דבר'. רוצה לומר, מצוות השביתה בראש השנה אינה הימנעות ממלאכה, זו מצוות עשה הדורשת מן האדם מנוחת נפש שמאפשרת התבוננות מעמיקה.

מפורסמים דברי רבינו בחיי (ויקרא כג כד) על העובדה שהדין בראש השנה לא מצוין בתורה למרות שזו מהותו של היום - 'ומה שבאה פרשה זו סתומה יותר משאר פרשיות המועדים, הענין הוא מה שידוע בעניני תורתנו הקדושה אותם שהן מפנות הדת ומעקריה, כי כל מה שהענין יותר נעלם ויותר פנימי הוא יותר סתום ובא הלשון בו בדרך קצרה ובמלות מועטות'. אם כן, על מנת להגיע לשורש היום יש צורך בשביתת המחשבה וריכוזה באופן מעמיק. התורה בכוונת מכוון מסתירה את עניינו של יום על מנת לוודא שרק מי שמחשבתו תתמקד במהות היום יזכה להבין אותו.

כדברים האלה מבואר בדברי אברבנאל (ויקרא כג) - 'והנה לא ביארה התורה שיהיה יום תרועה יום הדין לפי שהתורה ניתנה לכל העם והמדע הזה מהדין הכולל בר"ה על כל עניני השנה אינו מדע ראוי לכל העם כי הוא סוד ה' ליראיו פן יטעו בו השומעים שהיו כל הדברים מחוייבים כפי המערכה לכן צוה על תרופת הדבר שהיא התרועה'. האברבנאל מרחיב את מנוחת הנפש גם בכל הנוגע לגזר דינו של האדם הנכתב בראש השנה - 'כי הנה צוה שיהיה להם שבתון רוצה לומר מנוחה נפשיית ומרגוע בלבבם בבטול כל מחשבה ורעיון מעניני העולם הזה ועסקיו ומכל דאגה ועצבון שכל זה יסירו מלבם באופן שיהיה אז בנפשם שבתון ומנוחה מלשון שבת וינפש. ומפני שהיה האדם כשיכריזו עליו לבא לדין יפחד ויחרד לכן אמר יתברך כי ביום הזה יהיה להם שבתון ומנוחה ומרגוע נפשיי עם היות שיהיה זכרון תרועה שהוא ההכרזה ליוה"כ שבו נחתם המשפט ולכן תשקטו ואל תעצבו כי טבא הוא וטבא להוי'.

התרועה הנשמעת בראש השנה לא צריכה להיות רק שמיעת קול בעלמא, האדם צריך לנצל את שמיעת הקולות לריכוז והתעוררות. ברוח דברים אלו כתב ביסוד ושורש העבודה (יא ג) וראויים דבריו להיות מובאים במלואם - 'וכל תקיעה ותקיעה שישמע מהתוקע יחשוב במחשבתו בשמחה עצומה אני מקיים בשמיעת תקיעה זו מצוות עשה שציווני בוראי ית"ש וכוונתי לתת לו ית"ש נחת רוח בזה, וראוי לאדם שיעיין בפנים במחזור (בתיבות תקיעה, שברים, תרועה וכו' לפי סדר התקיעות) וזה תועלת גדול שלא יפנה מחשבתו ח"ו למחשבה אחרת. ואפשר שגם לאנשים אשר חננם ה' להשיג כוונת התקיעות עפ"י תורת הנסתר יקפידו שבשעת שמיעת קול השופר לא ישקיעו כל מחשבותיהם בכוונות וסודות התקיעות כי עי"ז עלולים להסיח דעת לגמרי משמיעת הקול היוצא מהשופר אלא יכוונו גם לקול השופר, או שיכוונו הסודות לפני ואחרי שמיעת הקולות'.

החובה להתבונן בתקיעת השופר ובתודעת הזיכרון שהיא מחוללת יכולה לבאר סוגיות רבות בתלמוד ובפוסקים שאינן מצויות במועדים אחרים. הגמרא (ראש השנה טז א - ב) טורחת לשאול ולהתלבט - 'למה תוקעין בראש השנה? - למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו! - אלא: למה מריעין? - מריעין? - רחמנא אמר זכרון תרועה! אלא: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן'. אין כאן דיון מדוע התורה ציוותה על התקיעה אלא שאלה מעמיקה יותר - מדוע בכלל יש לתקוע ולהריע. הנצי"ב (מרומי שדה ראש השנה טז א) מבאר לשיטתו את הסוגיה ככזו השואלת על ההתעוררות האישית במהלך התקיעות הרבות - '.. אין הפי' תרועה דמפורש מצד עצמו בקרא, אלא פי' מריעין צועקין בתפלה,.., וע"ז מקשה ג"כ רחמנא אמר זכרון תרועה, דמשמעו לזכור שהוא יומא דדינא,.. ומשני כדי לערבב את השטן, היינו לעורר לב בני תמותה, ובזה השטן מיערבב שלא יקטרג בשעת התפלה'.

השקלא וטריא בגמרא משקפים את הדואליות שיש במצוות השופר, הטמונה בחובה מצווה מעשית שהאדם חייב לקיים אך גם התעוררות נפשית שיש להשתדל להבין. שמא זה מה שעורר את רבינו הרמב"ם (תשובה ג ד) לחרוג מדרכו ולבקש רמזים במצוות השופר למרות שהיא למעשה ציווי אלוקי נסתר - 'אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו'. דואליות זו מרומזת למעשה במזמור תהלים (תהלים פא ד-ה): 'תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:'. התקיעה בשופר היא בתחילת החודש אך היא גם ביום מכוסה, היא חוק שאין לו טעם אך גם משפט שיש לדרוש אותו. את הדרישה האנושית האדם מצווה לעשות כלפי הצו האלוהי באופן שיחלחל לזיכרונו הפנימי ומחשבתו.

יתכן שזה שורש ההבדל בין התקיעה ובין התרועה, התקיעה הישרה היא חוק אלוקי ואילו התרועה היא המחשבה האנושית - 'עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים' (קהלת ז כט). התורה אינה מצווה על התקיעה משום שזהו חלק השייך לסגולה שקיימת ממילא, מאמציו של האדם צריכים להתמקד בתרועה שמבטאת את הבחירה. התורה מצווה על ישראל להשתמש בבחירה האנושית על מנת להרחיב את הסגולה הקיימת ולהגדיל את השפעתה - 'אמנם כדי להגדיל זכותן של ישראל שתהי' גדולה כערך קדושתן העצמית, צריך לזה כח מצוה בחירית, מפני שהקדושה מצד עצמה הרי היא נחלת שדי ממרומים, אלא שכשהיא מצטרפת למעשה הנעשה בבחירה אז מאירה זכותה' (מדבר שור ח).

עולם הלמדנות האריך בבירור מצוות השופר - האם היא מצווה התלויה בתקיעה או בשמיעה, דברינו מבקשים לקבל את שתי הדעות. יש מצווה על האדם לתקוע את התקיעות ולבטא את סגולתו הפנימית. לצד זאת, מצווה על האדם לשמוע את תרועת השופר ולזכור את אימת הדין והמשפט. 'דלכך מברכין לשמוע קול שופר לבד המצוה של שמיעת קול שופר איכא עוד תכלית השמיעה להבין את קול השופר וללמוד הרבה מקול השופר בר"ה ולעלות למדרגה גבוה על ידי זה' (בשם רבי ישראל מסלנט, הובא בספר אבן יעקב ראש השנה לרבי יעקב הכהן מסקין). נשתדל אם כן לשבות בדעתנו בימי ראש השנה ומתוך כך להעמיק במחשבתנו ויעלה זיכרוננו לטובה.