קול ההמון ולחישת היחיד

תפילה ופקידה

בביאור מנין ברכות התפילה בראש השנה אומר המדרש (תנחומא ורשא וירא) - 'ולמה מתפללין בראש השנה תשעה ברכות? אמר רבא בר חנינא כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה'. דברי המדרש מעלים את השאלה מדוע דווקא תפילת חנה נבחרה להיות היסוד לתפילת ראש השנה. בקשר בין חנה לראש השנה מצאנו שני הסברים, התלמוד הבבלי (ברכות כט א) מבאר שהטעם הוא משום שחנה נפקדה בראש השנה ואילו התלמוד הירושלמי (ברכות ד ג) מנמק זאת בכך שבתפילת חנה, שבה היא מודה על לידת שמואל, מוזכר יום הדין - 'ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ' (שמואל א ב י).

ניתן לבאר שהתלמודים חלוקים בשאלה מה אירע לחנה בראש השנה. ניתן לבאר, שחנה התפללה בראש השנה ובאותו היום נתקבלה תפילתה והיא נפקדה בבן. כך נוקט התלמוד הבבלי המבאר שבראש השנה 'בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון' (רש"י ראש השנה יא א) ולכן תפילתה בעקבות הלידה נקבעה כתפילת היום. מאידך, ניתן לבאר שהתפילה התרחשה בזמן עליית המשפחה באחד הרגלים אבל בראש השנה ה' דן אותה לטובה ולכן היא בחרה לציין את היום בתפילת ההודיה. כעמדה זו נוקט הירושלמי, שאינו קושר את ראש השנה למועד התרחשות אירוע הנס אלא לנוסח התפילה שבאה בעקבותיו. חנה התפללה למעשה שתי תפילות, תפילה אחת לפני לידת שמואל ותפילה שניה לאחריה. התלמוד הבבלי מוצא את הקשר לראש השנה בתפילה הראשונה המתרחשת במהלכו, לעומתו התלמוד הירושלמי מוצא את הקשר בתפילה השנייה המזכירה את מהות יום דין.

את ההסבר המתארך את תפילת חנה לבן ליום ראש השנה אנו מוצאים במקורות נוספים. בתחילת הסיפור (שמואל א א ד) מופיע התיאור - 'וַיְהִי הַיּוֹם', מילים אלו מבוארות בזוהר (זוהר פנחס רלא א) כרמז לראש השנה  - 'ובכל אתר 'ויהי היום' דא ראש השנה'. נמצא אם כן, שלשיטתו העלייה למשכן, הסעודה והתפילה כולם נעשו בראש השנה. מכאן אגב, למדו חלק מהפוסקים שיש מצווה לסעוד בראש השנה כשהם מביאים 'ראיה מחנה ואלקנה איש האלהים שאכלו בר"ה' (באר היטב תקצז א).

קול ולחש

אם תפילתה הראשונה של חנה אכן מתרחשת בראש השנה הרי שניתן לבאר את הויכוח שלה עם עלי באופן מופלא. מדוע דווקא התפילה בלחש היא שמעוררת את חשדו של עלי בחנה שהיא שיכורה. ביישוב שאלה זו מבאר של"ה (ראש השנה נר מצוה יב הגה) - 'שזה המעשה היה בראש השנה,.., ועלי היה סובר שהיא מתפללת תפילת ראש השנה, על כן גער בה, מה שלא השמיעה את קולה, כי בראש השנה וביום כפורים משמיעים קול בתפילה. אבל האמת, חנה לא היתה אז מתפללת תפלת ראש השנה, רק התפללה בצרכיה, דהיינו שיהיו לה בנים. ובתפילה זו לא שייך שתשמיע קולה, כי אין הדברים נאמרים, להשמיע קול בתפילות ראש השנה ויום כפורים, רק התפילה המסורה לרבים, דבקיאי בהו, ולא מטעו מהדדי. נמצא צדקו שניהם'. חנה מתפללת בלחש למרות שהיום הוא ראש השנה שבו מתפללים בקול, דבר המעורר את חשדו של עלי. תשובתה של חנה מבהירה לעלי שהתפילה של חנה היא תפילה על צרכיה הפרטיים ולכן היא נאמרת בלחש, בשונה מתפילות היום.

תפילת  חנה לפני הולדת שמואל נאמרה בלחש - 'וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ' (שמואל א א יג) , אבל לאחר הלידה תפילתה של חנה נאמרת באמירה בקול - 'וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר' (שמואל א ב א). תפילתה לזכות לבן הייתה תפילה פרטית שדינה להיאמר בלחש, אבל משעה שנולד שמואל והוקדש לבית ה' הרי שההודאה היא תפילת הכלל. בשל כך, תפילת ההודאה נאמרת בקול כתפילות הציבור בראש השנה וכוללת בקרבה עניינים הנוגעים לעם ישראל כולו עד לחתימה בתפילה למלך.

גם אנו נוקטים על פי עיקרון זה, בהבדל בין סוגי התפילות במהלך היום. תפילות הכלל נאמרות בקול רם - 'אף על פי שכל ימות השנה מתפללים בלחש, בראש השנה ויום הכפורים נוהגין לומר בקול רם' (שו"ע תקפב ט). לעומתם, הוידוי על החטאים הפרטיים נאמרים בלחש - 'לכן לא יאמר היה"ר הנדפס במחזורים בין התקיעות דמיושב רק יהרהר בלבו ואל יוציא בפיו' (משנ"ב תקצב יב). מלבד השילוב בין הלחש והקול, חנה משלבת חנה את תפילת היחיד ותפילת הרבים בעניינים נוספים.

תשיעי ועשירי

מספר הברכות בתפילת חנה - תשע ברכות - מזכיר את עניינה של התפילה הנוגעת לתשעת ירחי הלידה והבן הנולד בעקבותיהם. אולם המספר הזה מצביע על עניין נוסף, תשע הוא המספר המגיע לפני עשר - מספר השלמות הכללית. עשר הוא המספר המבטא את הפיכת הפרטים לציבור, הוא משלים את האנשים הרבים לגדר של מנין. על פי זה מבאר הרב קוק (עין איה ברכות ד מד / עולת ראיה ב שלו) - 'להורות על ההשגחה הפרטית האישית, לא רק השגחה מינית וכללית. ובאשר כלל הרבים בכללות מצויין במספר עשר שהוא התחלת הכלל, מורה לעומתו יחש היחיד של כל אחד ואחד מהרבים במספר תשעה. ע"כ חנה כשבקשה שיעשה השי"ת חפצה הפרטי למעלה מדרך הטבע הכללי,.., ע"כ הזכירה בדיוק תשע אזכרות בתפילתה, להורות על עוצם ההשגחה האישית'.

חנה מבקשת להדגיש שבראש השנה צריכה התפילה גם לעסוק בקשיים הפרטיים מתוך בקשה על הכלל. זאת, משום ששני התחומים אינם רחוקים או סותרים אלא מושפעים זה מזה. כשם שהמספר תשע הוא הקרוב ביותר אל העשר המושלם, גם העניינים הפרטיים מחוברים אל הצלחת הכלל 'ובר"ה אז הוא זמן שאנו צריכים ביחוד להשכיל בציור ההשגחה האישית, כדי להיטיב ולשפר המעשים הפרטיים, ולאפושי ברחמים כ"א על עניניו הפרטיים ג"כ שמזה יבנה הצלחת הכלל, כשיהיו כל הפרטים מוצלחים'. האיש העשירי יודע כי המשמעות שלו בנויה על תשעת האנשים שקדמו לו, והם מצדם מבינים שהוא זה שנסך בהם הגדרה חדשה. דבר דומה מתקיים באנושות כולה העוברת לדין בראש השנה כמו כבשים הנספרים לשם המעשר (ראש השנה יח א). גם במקרה זה, תשעת הכבשים הראשונים מכשירים את הקרקע לעשירי שיהיה קודש, היחיד נשען על כוחם של הרבים.

חיילים וצבאות

חנה מבינה את הקשר בין הכלל והפרט ולכן מוצאת בהנהגה האלוהית גם את ההשגחה הפרטית על רבבות יצורי העולם. הגמרא (ברכות לא ב) מוצאת בכך חידוש מופלא שהתחדש לראשונה באמצעות חנה: 'מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו לה' 'צבאות' עד שבאתה חנה וקראתו צבאות. אמרה חנה לפני הקב"ה: רבש"ע, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד? משל למה הדבר דומה? למלך ב"ו שעשה סעודה לעבדיו, בא עני ועמד על הפתח. אמר להם: תנו לי פרוסה אחת ולא השגיחו עליו. דחק ונכנס אצל המלך. א"ל: אדוני המלך, מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?'. עד שבאה חנה לא היה אדם שהצליח לשלב בתפילתו בין ההשקפה הכללית ובין צרכי הפרט הזקוק לפרוסה אחת בלבד. את היחס של הצבאות המאוחדים מחיילים רבים אנו מוצאים בציור אחר של הדין המתקיים בראש השנה שבו האנושות מתנהלת כחיילות של בית דוד ש'היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה, בצאתם למלחמה' (רש"י ראש השנה יח א).

חנה הצליחה למצוא את מקומו של היחיד בתוך רבבות צבאות הברואים באמירותיה ובהתנהלותה, אולם בגוף התפילה ובמטרתה היא הדגישה בעיקר את ענייניה הפרטיים. דבר זה מתואר באופן ביקורתי במאמר חז"ל (שמות רבה בא יט): '..חנה שהרבה היתה מצטערת, שנאמר: 'והיא מרת נפש' - היא לעצמה. כיון שנפקדה - לא פקדה האלקים אלא לעצמה, שנאמר: 'ובשמחתו לא יתערב זר'. וכתיב: 'כי שמחתי בישועתך' - אני לעצמי שמחתי אבל אחר לא ישמח עמי'. לעומת שרה, שבפקידתה נפקדו כל העקרות שבעולם עומדת חנה ושמחה בשמחה פרטית ללא שותפים אחרים. צערה של חנה הוא אינטימי, אין לו שותפים אפילו בקרב בני ביתה כמו בעלה ואשתו השנייה. התפילה שלה נתנה מקום לאדם היחיד וצרתו אולם כאשר היא הרבתה בתפילה, המקום הזה הפך למקום מסוכן.

ריבוי היחיד

כשהיחיד מבקש על עצמו, הוא צריך לעשות זאת במינון מסוים ומתוך הסתכלות רחבה. כשחנה עוסקת בכך היא מרבה בתפילה האישית ומגיעה לידי מכשול. זו מעלה גדולה להרבות בתפילה, אולם כשהתפילה היא אישית אפשר להגיע לידי מכשול וטעות. כך מבואר בירושלמי (ברכות ד לא א) - 'חנה ע"י שריבתה בתפלה קצרה בימיו של שמואל שאמרה 'וישב שם עד עולם' והלא אין עולמו של לוי אלא חמשים שנה.. אי אמרה כן ליחיד הן לציבור'. אריכות התפילה הפרטית מדגישה את הכמיהה הפרטית אבל כשהכמיהה הזו מבקשת להיות ללא גבול - עד עולם - היא מצטמצמת לעולם במובן הקצר ביותר של יובל שנים. ידועים בהקשר זה דברי הזוהר (תיקוני זוהר ו כב א) המותח ביקורת על מי שמבקש לעצמו בימי הדין - 'כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנא מזונא וסליחו וכפרה וחיי כתבנו לחיים.. דלא אית מאן דקרא ליה בתיובתא דיחזור שכינתיה לקודשא בריך הוא דאיהי מרחקא מיניה למהדר לגביה.. דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין'. יתכן שהדימוי לכלב מבקש להזהיר במיוחד את מי שחוזר ומבקש את צרכיו האישיים ככלב הנובח שוב ושוב. את הזהירות הזו מבקשים רבותינו להעביר בתיאור השלישי של הדין כבני מרון - כבשים העולות במעלות בית מרון שבה 'הדרך קצר, ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה, שהעמק עמוק משני צידי הדרך' (רש"י ראש השנה יח א). כבשה שתבקש לצעוד בפני עצמה ללא התחשבות בחברותיה, עלולה למצוא את עצמה או את הכבשים האחרות מאבדות את האיזון ומתרסקות במורד ההר התלול.

מגדלור ותמרור

תפילות חנה משמשות עבורנו כמגדלור התפילה בכל השנה, ובפרט בראש השנה. מנין הברכות שבתפילה השנייה לצד לשון התפילה הראשונה ממחישות לנו את מקומו של היחיד. ההבדלים בין תפילת הלחש הראשונה ואמירת התפילה השנייה בקול מבהירים את התפקיד של כל אחת מן התפילות. לצידם, משמשות התפילות גם כתמרור אזהרה בפני תפילה פרטנית ואישית שעלולה להביא לקבלת התפילה באופן חלקי. אם נציב מול עינינו את תפילותיה של חנה המשתקפות במשלי התלמוד על הדין בראש השנה יעמוד מולנו יחס משולש בין היחיד ובין הכלל - מעשר בהמה המקדש את קודמיו, צבאות גדולים הנשענים על חיילים וכבשים זהירות המבקשות להתחשב באחרים בשעה שהן עולות במעלות אל הפסגה הנכספת.