רשומות

מציג פוסטים מתאריך יוני 17, 2018

שמש קופחת וארס פנימי

תובנה לפרשת חוקת אחת התלונות המופיעות בפרשה מגיעה לאחר הרגשה ייחודית - "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ". המדרש מבאר "כיון שנסתלק אהרן.., שהייתה השמש קופחת עליהם". אולם בני ישראל לא מתלוננים על החום אלא על כל הלחם והמים. במקום לבודד את סיבת הצער, הם צובעים את כל המציאות בצבעים קודרים מלאי קטסטרופה. עונשם של בני ישראל הוא הנחשים השרפים. ארס הנחש שרף את בני ישראל בחום פנימי. כפרתם של ישראל היא בהבטה על הנחש הניצב למעלה, הבטה שתאלץ אותם להסתכל על השמש המצויה במרום. או אז יבינו בני ישראל שהחום אינו מה שמגיע מהשמש אלא מה שמבעיר את האדם מבפנים. כאשר האדם מתבונן על המציאות בעיניו, עליו להסתכל אליה באמת ולא להשליך עליה את תחושותיו הפנימיות. או אז יבין, שלא הנחש ממית אלא תחושת הארס הפנימי.

על המים ועל המוות

פרשתנו סובבת סביב שני מוקדים: המים והמוות. שניהם - ה'מים חיים' והמוות - מנהלים יחסים מופלאים של סיבה ותוצאה, פעמים שהם מתקנים את מותו של האדם, פעמים שהם דווקא חושפים את המוות ולעיתים אף גורמים לו. בתחילת הפרשה מחוקקת התורה את חוקתה של התורה - שילוב מלא ניגודים של מים ואפר פרה שרופה שרק הוא מסוגל לטהר את האדם מטומאתו של המוות. אולם המים אינם תמיד התיקון של המוות, פטירתה של מרים והבאר שפסקה בעקבותיו מגלים שלפעמים המוות מסוגל להכריע את כוחם של המים. בחטא מי מריבה לא די בכך שהמים פוסקים בעקבות המוות אלא שהם הם הסיבה לגזירתו. בסופה של הפרשה, המים שוב נקשרים אל המוות כשהם חושפים בנס גדול את גופותיהם המתות של אויבי ישראל שנמחצו בהרי ארנון. נתבונן מעט במשמעותם של המים ולהבין מה משנה את יחסם של המים אל המוות והופך אותם מסיבה למסובב, מעיוות לתיקון. מבין ארבעת יסודות הטבע, המים עונים על שלושה עניינים - יש להם התחלה, אמצע וסוף. הם נובעים ממקור מסוים, מתקדמים ומתהלכים ומגיעים לנקודה סופית. בשלושת היסודות האחרים אין את השילוב הזה - לרוח אין נקודת התחלה וסוף, לאש אין נקודת סוף ולעפר

מקל בבלי ודיבור ארצישראלי

פעמיים התבקש משה להוציא מים מן הסלע - בפעם הראשונה בהכאה ובפעם השנייה בדיבור. כאשר משה לא הצליח להוציא מים מן הסלע בפעם השנייה, הוא בוחר להכות בסלע ולמעשה לחזור לדרך הראשונה שהצליחה בעבר, בניגוד לרצון ה'. אולם מדוע השתנתה ההוראה, מפני מה ההוצאה מן הסלע כעת היא בדיבור ולא בהכאה כבעבר. דומה, שהדבר תלוי בעובדה שעם ישראל עומד בפתח הכניסה לארץ ישראל. מעתה, הקב"ה מנסה לסגל להם מאפיינים ותכונות של עם המיושב בארצו הקדושה. דרכים אלו שונות מן הנהוג במדבר, ההנהגה הארצישראלית אינה דומה להנהגה המדברית. בגלות עם ישראל כפוף לחוקים ותכתיבים אנושיים הגוברים לעיתים על חוקי התורה, דינא דמלכותא וגזירות השלטון מרגילים את העם לחשוב שהדרך להנחלת התורה והמצוות היא בתקיפות ובמשטר חזק. אבל בארץ ישראל, עם ישראל מקיים את דבר ה' כפי שמתגלה על ידי נביאיו וכוהניו וגם המלך מנהיג אותם כשהוא עושה הישר בעיני ה'. או אז, מתגלה ההבדל בין חוקי בני אדם לחוק האנושי. "כי מאשר ידענו, שעצם עשיית המצווה היא מזככת את הדעת ואת הרגש, א"כ לא לבד ביחש להענין הפרטי, כי אפילו לכללות ההדרכה יש יתרון גדול

הערות במגילת קהלת

קהלת - הקדמה מה הייתם מרגישים אם היה מגיע לידיכם יומן אישי? האם הייתם מפרסמים אותו לרבים? ואם היו בו גילויים מרעישים שהאנושות הייתה נשכרת מהן?. הדילמות עצומות, שמא המחבר היה רוצה בחסיון דבריו, שמא פסקה אחת נכתבה בסערת רוח ואינה משקפת אמירה עקרונית. לבטים כאלה למשל עמדו בפני חושפי כתביו המקוריים של הרב קוק - מחברותיו ויומניו. האם אפשר לפרסם מחברת אישית ללא צנזורה, האם ניתן להסיק מסקנות מפסקה בודדת שנכתבה בנסיב ות עלומות, כיצד יש להתייחס לאמירות יוצאות דופן שנתגלו בהם. אולי, זאת הסיבה שביקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת. מי שקורא את הספר שומע בו קולות שונים. יש שראו בו פרוטוקול של דיון, אחרים ראו בו תסריט עם דמויות, אבל אולי יותר מהכל - קהלת הוא יומן. ראשי פרקים לפני נאום גדול, תיאור אישי אחרי אירוע קשה, לבטים פנימיים בשעת סערת נפש. בתחילה, רצו חכמים לגנוז את הספר. חששו שיחפשו בו מהלך הגיוני שיקרוס למול הסתירות הפנימיות והמהותיות. אבל כמו האור הגנוז מששת ימי בראשית, הם הבינו שאסור לקרוע את היומן אלא לשים אותו במדף גבוה. ואכן, קהלת הפך עם השנים לספר יותר מובן, יותר מורכב