מקל בבלי ודיבור ארצישראלי

פעמיים התבקש משה להוציא מים מן הסלע - בפעם הראשונה בהכאה ובפעם השנייה בדיבור. כאשר משה לא הצליח להוציא מים מן הסלע בפעם השנייה, הוא בוחר להכות בסלע ולמעשה לחזור לדרך הראשונה שהצליחה בעבר, בניגוד לרצון ה'. אולם מדוע השתנתה ההוראה, מפני מה ההוצאה מן הסלע כעת היא בדיבור ולא בהכאה כבעבר.

דומה, שהדבר תלוי בעובדה שעם ישראל עומד בפתח הכניסה לארץ ישראל. מעתה, הקב"ה מנסה לסגל להם מאפיינים ותכונות של עם המיושב בארצו הקדושה. דרכים אלו שונות מן הנהוג במדבר, ההנהגה הארצישראלית אינה דומה להנהגה המדברית. בגלות עם ישראל כפוף לחוקים ותכתיבים אנושיים הגוברים לעיתים על חוקי התורה, דינא דמלכותא וגזירות השלטון מרגילים את העם לחשוב שהדרך להנחלת התורה והמצוות היא בתקיפות ובמשטר חזק. אבל בארץ ישראל, עם ישראל מקיים את דבר ה' כפי שמתגלה על ידי נביאיו וכוהניו וגם המלך מנהיג אותם כשהוא עושה הישר בעיני ה'. או אז, מתגלה ההבדל בין חוקי בני אדם לחוק האנושי. "כי מאשר ידענו, שעצם עשיית המצווה היא מזככת את הדעת ואת הרגש, א"כ לא לבד ביחש להענין הפרטי, כי אפילו לכללות ההדרכה יש יתרון גדול להנהגת הנעימות והרוך" (עולת ראיה ב, עמ' כז). כשקרבים לארץ ישראל, הרי שהדיבור והעשייה מספיקים להנהגת הכלל יותר מאשר המקל המאיים במכות איומות.

בארץ ישראל מדברים עם הסלעים הקשים ולא מכים אותם מכה נחרצת. דברים אלו לא נוגעים רק לקיום הלאומי של התורה והמצוות אלא לכל צורת החינוך הישראלי ההולכת ומתגלה עם שיבת ישראל לארצו: "הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם כי אם בדרכי נועם.. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו שהנסיונות הרבים הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל ברוח קדשם" [עין איה ברכות א ע].

לשון הרב קוק המשתמש בביטוי "דרכי נועם" מרמז לדברי הגמרא - "א"ר אושעיא: 'נועם' - אלו ת"ח שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה, 'חובלים' - אלו ת"ח שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה.. 'יצהר' אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, 'ושנים זיתים עליה' - אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית" [סנהדרין כד א].

תלמידי חכמים שבבל רואים את התורה במבט חיצוני כפרי זית מר, שלפיו היא מלאה קושיות ושאלות, סתירות וחוסר הבנה או חיבור נפשי. משום כך, הם עסוקים כל העת בבירורים ומקשים זה על זה ומחבלים זה לזה. אבל בארץ ישראל מתגלה האור הפנימי שבתורה, הנובע מהשמן הזך שהופק בעמל, לפיו כל הקושיות מתגלות כאי הבנות חיצוניות שיכולות לבוא על תיקונן בבירור משותף.

ניתן לומר, שהדברים תלויים זה בזה - אופן ההתנהלות בין תלמידי חכמים משפיעה ומושפעת מצורת קיום התורה והמצוות בכל שדרות העם. אם ידעו תלמידי החכמים ביניהם לנהוג כבוד זה בזה ולעיין יחד מתוך כוונה לתקן זה את דברי זה ולהוציא את השמועה לאור [רש"י סנהדרין כד ב] הרי שגם שאר העם יקיים את דברי התורה בנעימות ובענווה. אבל אם תלמידי החכמים יקשו בכעס זה על זה, הרי שכל אופן קיום התורה בציבור כולו יעשה רק בצורה של כפיה, מקל הרודה בעוז וחמה.

תפקידם של תלמידי החכמים הוא להנעים זה לזה ומתוך כך לשדר לכלל הציבור שהקושי להבין ולקיים את התורה אינו דבר מהותי. גאולת העם תונהג על ידי מחנכים ומורים שאינם זקוקים למקל חובלים, בלימוד בינם ובין עצמם ובהנהגתם הציבורית. מנהיגים שעצמתם הרוחנית היא אשר תקרין על סביבתם ולא תקיפותם החיצונית, רבנים שאינם זזים מבית המדרש עד שמקיימים את דברי השירה הנאמרת על הבאר - 'את והב בסופה' - ונעשים אוהבים זה את זה [קידושין ל ב]. לכשיהיו לנו מנהיגים רוחניים כאלה, הרי שנוכל לתקן את חטאם של הימים הללו ולזכות לגאולה: "מבין המצרים נגאל עם, ע"י מורים חמושים בגבורה רוחנית שאינם צריכים למקל חובלים" [מגד ירחים תמוז].