הרהורים ותורה

התורה מצווה על עשיית החצוצרות ושימוש בהן באירועים שונים. פרשית החצוצרות כוללת בתוכה מקרים רבים ואירועים שונים - חלקם קשורים למסע ישראל במדבר וחלקם נוגעים לדורות בימי חג וימי צרה. בשל כך, נחלקו רבותינו האם מצוות התקיעה בחצוצרה לקרבנות ולימי צרה היא מצווה אחת או שתי מצוות. רלב"ג (פירוש לתורה בהעלותך, התועלות ז) סובר שמדובר בשתי מצוות נפרדות: "שיתקעו בחצצרות על הקרבנות.. וידמה שיהיה זה הענין מצוה אחרת זולת ההרעה בחצוצרות על הצר הצורר. ואמנם מה שהיו משתמשים בחצוצרות למקרא העדה ולמסע המחנות היה לפי שעה, ושתי אלו המצוות האחרונות היו לדורות" . גם בדברי הכתב והקבלה (במדבר י ט) אנו מוצאים חילוק בין שעות השמחה והצער, חילוק שהוא מדייק מלשון הפסוקים. בימי הצער, הצרות מגיעות לאחר שישראל כבר שכחו את הציווי האלוקי ולכן היה צורך בעונש שבא בדמות אויבים הנלחמים בהם. החצוצרות משמשות אמצעי להיזכר מחדש באלוהים לאחר שנשכח וממילא בזה יוסר מעליהם האיום - ''וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם'' . לעומת זאת, בימי המועדות, השמחה מגיעה לפני השכחה של דבר ה' וב

התורה ( במדבר י י) מצווה לתקוע בחצוצרות בימי צער "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם", בביאור זמן ימי השמחה שאליו כוונה התורה אנו מוצאים שלל פירושים מן הקצה אל הקצה. במדרש (ספרי במדבר פיסקא עז ד"ה וביום) הובאה מחלוקת "וביום שמחתכם אלו שבתות ר' נתן אומר אלו תמידים" . כלומר, יום השמחה מתפרש כיום השבת או כשעת הקרבת קרבן התמיד גם בימי החול. בהסבר במה נחלקו הדעות ומה שורש ההבדל ביניהן, ניתן לבאר בשני אופנים. יתכן ותנא קמא ורבי נתן חולקים בשאלה העקרונית האם יום השבת שהוא יום קדוש יכול להיות גם יום שמחה, או שקדושה עניינה פרישות וסגפנות המתרחקת ממאכלים ערבים. שמא, נוכל להציע הסבר הפוך - תנא קמא מוצא אפשרות לשמחה רק במועד מקודש מן השמים, אבל רבי נתן מבקש להרחיב את הגבול. לשיטתו, השמחה יכולה לבוא גם בימי שגרה מונוטוניים באמצעות הקרבת האדם. מחלוקת זו באה לידי ביטוי באופן רחב יותר כאשר מעיינים במפרשי המקרא. דעה נוספת המבקשת לברר מהו יום השמחה שעליו דיברה התורה ניתן למצוא בדברי רבי אברהם אבן עזרא המסביר שיום השמחה הוא יום הניצחון מהמלחמה - "ששבתם מארץ אויב, או ני

כשהתורה מתארת את הדלקת נרות המקדש היומיומית של אהרן היא כותבת: "וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן". לדברי המדרש המילים המיותרות הללו נועדו "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". אהרן הדליק את המנורה יום-יום ללא שום שינוי למרות התקופה הארוכה שבה קיים את המצווה המיוחדת הזו. בעלי החסידות נחלקו מהו השבח באי השינוי של הדלקת אהרן. יש שהסבירו השבח הוא שאהרן הצליח לשחזר את ההתלהבות הראשונית בכל יום ולא להיכנע לשגרה. כך ביאר בעל 'מי השילוח' בדיוק מיוחד בדברי המדרש: "שלא היה אצלו כדבר ושונה בה שעשה כדעת האדם בהרגל, רק תמיד היה עושה את המצוה כדבר חדש שאדם עושה בשמחה ובזריזות" . אחרים הסבירו, שהשבח הוא שאהרן לא השתנה באופיו בגלל הזכות הגדולה של הדלקת הנרות התמידית (שפת אמת בהעלותך תרל"ד) . דבר זה סייע לו לשמור על גדרי המעשה ולהקפיד על קיום המצווה בדקדוקיה. כך למשל מתאר באופן מיוחד ר' ברוך ממזבוז' (בוצינא דנהורא, בהעלותך) : "כי כבר ספרו מקדוש אחד שהיה משמש בבית הכנסת כשהיה מטיב הנרות ונתן שמן למאור בכלי הנר אז לרוב דבקותו בה׳ ב״ה לא היה יכול לעשות