הרהורים ותורה

אנו מוצאים שתי תרומות שהביאו מנהיגי ישראל, הנשיאים - מצד אחד, עגלות צב ולעומתם אבני מילואים וקרבנות. ההבדל בין שתי התרומות הללו משקף את ההבדל בין שני סוגי מנהיגים שיכולים להיות לציבור. הסוג הראשון, לכאורה הברור מאליו והנפוץ, הוא מנהיג שאומר לעדתו כיצד לפעול ומסלקם מן הספק. רב שמלמד את ההלכה, שעונה לשאלות אנשי קהילתו, שמכריע בסכסוכים ממוניים ושמחנך את הצעירים. כאן הייחוד של כל רב בא לידי ביטוי, לכאורה כולם מלמדים את אותה הלכה אבל כל אחד מבאר אותה לפי שיטתו ומלמד אותה לפי דרכו. כנגד רב שכזה הביאו הנשיאים את קרבנם המיוחד ואת אבני המילואים. אבנים אלו שהכריעו ספקות והורו כיצד לנהוג בשאלות הציבור וכן הקרבנות שהבליטו את עניינו של כל נשיא רומזים בבירור לסוג זה של הרבנים. אולם יש סוג רבנים אחר. כזה, שבני עדתו לכאורה מסתדרים בלעדיו - לומדים ומלמדים, גומלים חסדים ועוזרים לדלים, חיי הציבור והקהילה תוססים ומתפתחים מעת לעת. שם, במקום שתפקיד הרב נראה כלא נצרך, מיותר או מסרבל; יש מקום להגדירו מחדש. זקוקים הם לרב, בזאת אין ספק. כל גוף צריך ראש וכל ציבור ישראל זקוק לראש בני ישראל. אבל כשם

למה צריך בכלל רב קהילה? אז כדאי לדעת שלכל קהילה יש רב קהילה. גם כשאין אדם כזה, יש תפקיד כזה. קהילה דורשת שמישהו יהיה אחראי לומר דרשות, ללמד תורה, לקבוע זמנים והתנהלות כללית, לענות על שאלות הלכתיות ולהעניק תמיכה רוחנית. בקהילות בלי רב, יש כמה וכמה אנשים שעושים זאת. הגבאי המבוגר שמקריא הלכות, ההייטקיסט החמוד שסיים ישיבת הסדר ואומר דבר תורה לפני ערבית והאישה המבוגרת הנחמדה שלא מפספסת ניחום אבלים. אתם כבר מבינים איך זה נראה. התנהלות כזו מזמינה טעויות הלכתיות, רדידות מחשבתית או שחיקה. כשהרב מרכז את הפעילות ומקבל אחריות אישית - הדברים נעשים באופן הולם יותר. אבל רב הוא לא רק סוג של ביטוח אלא גם הזדמנות למעוף. כשכל שבוע מישהו אחר דורש, אי אפשר לבנות סדרה של שיעורים המובילים מהלך רוחני. כשלא קיימת דמות רוחנית, ההלכה לא מקבלת פנים וקול שמותאם לציבור המסוים והמקומי. קהילות לא אוהבות רב, גם כי יש רבנים לא טובים אבל בעיקר כי רוב הרבנים טובים מאוד. רבנים מחייבים את הקהילה להתאמץ יותר, להפוך את החגים למרוממים ולהרחיב את גבולות בית הכנסת. יש כאלה שמעדיפים להתפשר, אבל קהילות רבות

גלות ישראל על ידי סנחריב מתוארת במדרש (במדבר רבה מסעי כג יד) כגלות המתרחשת בשלבים, עקירתם של ישראל מארצם לא נעשתה במהלך אחד אלא בהדרגה. 'אתה מוצא סנחריב הגלה אותן ג' גליות: גלות ראשונה הגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה, והשניה שבט זבולן ושבט נפתלי.., הג' הגלה לשאר שבטים' . תיאור דומה אנו מוצאים גם בפסוק (דברי הימים א ה כו) המתאר את השבטים הללו - 'וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה' . העובדה ששניים וחצי השבטים גולים ראשונים יכולה להיות מוסברת על ידי הסבר גיאוגרפי פשטני. טבעי הוא שסנחריב ילחם ויגלה בהתחלה את השבטים שחיים מחוץ לארץ ישראל וקרובים גיאוגרפיים יותר לאשור ובבל. אבל רבותינו במדרש (במדבר רבה כב ז) תולים את הדברים בעניין פנימי יותר. היציאה לגלות ראשונים היא עונש על כך ששבטים אלו זלזלו בקדושתה של ארץ ישראל והמירו אותה בשטחי מרעה. 'וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם ו