יציאה מבוהלת
בהכנות לשבעת ימי המילואים מצווה התורה את הכהנים להישאר באוהל מועד במהלך אותם ימים. כך מתואר הציווי (ויקרא ח לג,לה) - 'וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם: וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:' . הציווי שלא לצאת במשכן ולשבת בו במשך שבוע ימים נראה כמיותר ולא הכרחי. רבותינו ביקשו לבאר את איסור היציאה מאוהל מועד במספר דרכים המובילות אותנו. רמב"ן (ויקרא ח לה) מבקש לצמצם באופן משמעותי את האיסור, לדבריו - הנשענים על דברי המדרש - הציווי הוא רק שלא לצאת מן המשכן 'עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת' . כלומר, אין כאן מעשה מיוחד השמור לחנוכת המשכן אלא 'מצוה נוהגת לדורות, שלא יניח כהן עבודה ויצא' . אין זה מכובד שבאמצע עבודת הקרבנות יניח הכהן את כלי עבודתו ויצא לצרכיו האישיים. דברים אלו מעוררים תמיהה, שכן אין לאיסור זה משמעות בימי המילואים שבהם הכוהנים לא עסקו כלל ב