הרהורים ותורה

התורה מצווה על הוריו של בן סורר ומורה להביאו לבית הדין על מנת להוציאו להורג. המפרשים שואלים שאלות רבות על דין תמוה זה. ראשית, הבן הזה מתואר כבן זולל וסובא המתחצף להוריו, עבירות חמורות אולם לא כאלה המצדיקות הריגה. שנית, הקב"ה סירב לפגוע בישמעאל למרות הצרות הרבות שעשה בעתיד, בשל העיקרון שאדם נידון לפי מעשיו בהווה - "באשר הוא שם". עיקרון זה לא נשמר כאן, כשהבן נהרג בסקילה על עבירות קלות ביותר בשל החשש שמצבו הרוחני יתדרדר. רבנו יוסף חיים מבגדאד ביאר, שבניגוד לישמעאל - בן סורר ומורה נמצא *בתהליך* של התדרדרות. אין מדובר בילד תמים שחזו לו עתיד מסוכן או במישהו שמעד בחטא חד פעמי. מדובר באדם שהחל בשרשרת מעשים של ליסטים המובילים למציאות חמורה ביותר. משום כך, התורה מצווה להרוג מישהו על עצם הימצאותו בדרך כזו, שאחריתה נוראה ביותר. למרות שהחשש הוא שהבן הסורר יהפוך לרוצח, הוא נענש בסקילה שהיא חמורה יותר מעונשו של הרוצח בעצמו שמיתתו בסייף. דבר זה מוסבר גם הוא על פי דברינו, מי שנמצא בתהליך של חטא ועוול - נמצא במדרגה הגרועה ביותר. לא מדובר במישהו שבהחלטה של רגע החליט לרצוח. אלא במישהו

בין אלו שלא נוטלים חלק במלחמות אנו מוצאים שתי קבוצות: האחת, כל מי שהתחיל בבניית חייו האישיים - בבניין, חקלאות ונישואין. והשנייה, מי שלבו רך והוא ירא מן המלחמה. רבותינו נחלקו על סוג היראה המונעת מהאדם לצאת למלחמה, יש אומרים שהיראה היא מן העברות שבידו ויש אומרים שהיראה היא מזוועות המלחמה. רמב״ן (דברים כ ח) מביא בשם התלמוד הירושלמי (סוטה ח ט) , שכל האנשים הללו צריכים להביא ראיה לדבריהם. מי שמבקש לקבל פטור בשל דברים שטרם השלים, צריך להביא עדים לפני שר הצבא על הבית או הכרם על מנת לקבל רשות לחזור. דברים אלו מעוררים את השאלה מה יהיה הדין לגבי 'הירא ורך הלבב', כיצד הוא יביא ראיה לתחושותיו הפנימיות. על כך הוא משיב 'שעדיו עמו', ההתנהגות של האיש הירא מעידה יותר מהכול על פחדיו העמוקים. כך מתאר המדרש (בבלי סוטה מד ב) - 'שמע קול קרנות והרתיע, הגפת תריסין והרתיע, צחצוח חרבות ומים שותתין לו על ברכיו - חוזר '. גם לגבי הירא מעבירות שבידו עולה שאלה זהה אודות ההוכחה ליראה זו, ולגביה אומרים המפרשים שאכן יש להביא עדים שעברה עבירה. רמב"ן מוסיף ומבאר, שאכן במלחמת מצוו

סיפור מלחמת ברק ודבורה למול סיסרא שר צבא כנען הוא אחד מהבולטים שבסיפורי השופטים. פרטים רבים מייחדים את הסיפור הזה, ביניהם מעורבות של נשים, התערבות ניסית אלוקית ושירה מיוחדת הנאמרת לאחר הניצחון. נבקש לעיין במוטיב מיוחד השוזר את סיפור המאבק שבין ישראל לכנען והוא מוטיב הדיבור. המלחמה מתחילה אחרי עשרים שנות שיעבוד קשה שבהם כנען 'לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה' (שופטים ד ג) . תיאור השעבוד כלחץ חזק מתקשר ללשון הפסוק 'חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם' (מלאכי ג יג) ומביא את המדרש (רש"י שם) להסביר שהלחץ נעשה על ידי גידופים ודיבורים קשים. לא פלא שזו השיטה שבה בחרו הכנענים להילחם בישראל, שהרי זה היה עיקר חטאו של אביהם. כשכנען רואה את נח אביו ערום ושיכור הוא הולך ומספר, בדיבור הגנאי הזה הוא חוטא ומתקלל לדורות. 'דהנה בכנען היה החטא דכתיב ביה 'וירא ויגד'. ובודאי על הראיה לבדו אין תפיסה עליו, שהרי ממילא בא לידו שאירע דרכו במקום שהיה נח שוכב. וכל התפיסה עליו היה בשביל שהגיד, שפגם בדיבור שזה מתנה טובה מה' יתברך' (שם משמואל ויגש יג ד)

העורב שנשלח מהתיבה לא מילא את שליחותו, הלך ושב מבלי תועלת. דווקא העורב, ששמו מצביע על ערבות הדדית, אינו מוכן ומסוגל לבשר את היוולדו של עולם חדש, חסוד יותר. על העורב מספרים חז"ל שאינו זן את בניו ומתאכזר אליהם, שאוהב את רק בני מינו ושהתעלם מהבריאה המושמדת והיה עסוק בימי המבול בתשמיש עם אשתו - דמות כזו לא תביא בשורה חדשה. --- יש בתכונת העורב סגפנות מתבודדת, המתעלמת מכל היתר ומתרכזת ביעודו ועניינו של האדם. לכן, העורבים מוצאים את אליהו כחבר ורע ומפרנסים אותו בבדידותו במדבר. לכן, אותיות התורה המוגבלות בדיו השחור שלהן ותלמידי החכמים המתעלמים מהכל ודורשים בהם תילי תילים של הלכות - כולם נמשלו בשיר השירים לעורב: "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב". --- אבל, אלו אינם מנהיגנו, כאלו טיפוסים לא יכולים להוביל ולהנחות את הציבור, לבנות את העולם הנהרס. לשם כך דרושים לנו טובי עין, אנשי יונה הרגילה להביא מסרים לשולחיה ולהיטיב עימם. לכן במקדש יש "כלה עורב", ובפנים מקריבים יונה ותור להתקרב לה'. על שופטינו ורבנינו להיות כאנשי הסנהדרין, שעליהם דרשו חז"ל את המשך הפסוקים ב

כשחכמים מנסים לברר כיצד נשמעת התרועה הם מסתייעים בלשון הפסוקים, האחד ממצוות השופר והשני דווקא משירת דבורה המספרת על אמו של סיסרא. כך לומדת הגמרא (בבלי ראש השנה לג ב) -   'שיעור תרועה כשלש יבבות. והתניא: שיעור תרועה כשלשה שברים! - אמר אביי: בהא ודאי פליגי, דכתיב: 'יום תרועה יהיה לכם', ומתרגמינן: 'יום יבבא יהא לכון'. וכתיב באימיה דסיסרא: 'בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא'. מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל' . כלומר, המקור לקול הבסיסי של התרועה הוא הבכי של אם סיסרא אלא שיש ספק כיצד הבכי הזה נשמע - האם 'כאדם הגונח מלבו' או 'כאדם הבוכה ומקונן' (רש"י שם) . רבים מן המפרשים תמהו על הבחירה ללמוד דבר יסודי כל כך כמו הצליל של תקיעת השופר דווקא מאמו של רשע גוי שנלחם בעם ישראל. אמו של סיסרא לא משמשת רק לדיון התלמודי על קול השופר, היא הופכת גם למקור למספר התקיעות. למרות שהתורה ציוותה על תשע תקיעות בלבד, הרי שהמנהג הוא לתקוע כמאה קולות. מספר התקיעות הגדול הזה נלמד גם הוא מאמו של סיסרא. כך מובא בספר הערוך (ערך ערב א) - 'והני דמחמרי

מן המפורסמות הוא, שתקיעות שופר מתפרסת לאורך כל תפילת מוסף - לפניה, במהלכה ולאחריה. תחילה - אנו תוקעים כשהציבור מיושב, לאחר מכן נעמד הציבור לתפילת מוסף וגם בתפילת הלחש ובחזרה שב הציבור ותוקע. לאחר כל אלו, במהלך הקדיש שלאחר התפילה תוקעים בפעם האחרונה עד לתרועה האחרונה הנשמעת לאחר שהתפילה מסתיימת. מאה התקיעות ביום ראש השנה, המתפצלות לתקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד, הסעירו את עולם הלמדנות - ראשונים ואחרונים. כולם נחלקו במשמעות התקיעות ובברכות שנאמרות לפני ובמהלך התקיעות. אחת מנקודות המחלוקת היא מהן התקיעות העיקריות יותר - התקיעות הראשונות לפני תפילת מוסף או התקיעות במהלך תפילת לחש של מוסף וחזרת הש"ץ. אחת השיטות הכי מפתיעות היא שיטתו של רבנו זרחיה הלוי - בעל המאור (ראש השנה יב א, בדפי הרי"ף) : 'התקיעות שתוקעים כשהם יושבים - אלו התקיעות שתוקעים בסדר ברכות בתפילת שליח ציבור. ואף על פי שהן מעומד לש"ץ, אינן לשאר העם אלא מיושב. ותקיעה שמעומד היה מנהג בידם שהיו תוקעים אותה כשהיו יוצאים מבית הכנסת. ומצאתי סעד לדברי בחיבורי הגאונים כדאמר רב סעדיה ז"ל אחר תפילת ה

  כשהרמב"ם (תשובה א א) מתאר את הוידוי הוא מוסיף: 'וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה - הרי זה משובח' . לשונו של הרמב"ם אינה רק בתיאור הוידוי אלא בעצם ההגדרה של מצוות הוידוי, כפי שמופיע במניין המצוות (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה עג) - 'ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו' . דברים אלו מופיעים גם במניין המצוות בלשונו של בעל ספר החינוך (מצוות עשה שסד) - 'כלומר שיזכיר החטא שעשה בפירוש בפיו, ויבקש כפרה עליו ויאריך בדבר כפי מה שיהיה צחות לשונו' . דברים אלו מעלים תמיהה, שהרי לשון הוידוי מסתכמת במספר מילים בודדות - 'חטאתי, עויתי, פשעתי' - ומדוע שתהיה מעלה בוידוי מרובה וארוך. אגב, הכפילות 'מרבה להתודות ומאריך' מראה שאריכות הוידוי היא גם תוספת במספר הוידויים וגם באורכו של כל וידוי בפני עצמו. אריכות מרובה זו מבקשת לשוות להליך התשובה אופי ומשמעות מיוחדים. יסוד דברים אלו מצוי בדברי הגמרא (בבלי יומא פז ב) המתארת את הוידוי ביום הכיפורים: 'ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה - מתודה לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע דבר קלקלה בסע

אחד הפיוטים המיוחדים הנאמרים בראש השנה, ואף ביום הכיפורים, בעדות ספרד והמזרח הוא 'עת שערי רצון' שבתיו נחתמים במשפט 'עוקד והנעקד והמזבח'. הפיוט חובר על ידי משורר יהודי ספרדי בשם רבי יהודה בן שמואל אבן-עבאס. ר' יהודה חי במאה הי"ב, נולד בפאס ונדד לאזור בבל וארם צובא. נדודיו החלו בעקבות מלחמות שפשטו במרוקו אך הוא המשיך במסעותיו אל העיר מוצול שבה התגורר בנו. בנו של ר' יהודה - שמואל, התאסלם במהלך חייו וכתב ספר כנגד חכמי ישראל. שמא יתכן, שהבן התאסלם עוד בימי חייו של אביו ומשום כך האב קיווה להיפגש אתו ולשכנעו לחזור למוטב. יש הסוברים, שצערו זה של האב על בנו שיצא לתרבות רעה משוקע בתוך הפיוט המרגש והכואב. פיוט זה מתאר את עקידת יצחק - את הציווי עליה, את התהליך בדרך אליה ואת סיומה והשלכותיה. נבקש לעיין בפיוט ולמצוא בו היבט מיוחד המאיר את העקדה באופן שלא קיים בפסוקי התורה. יתכן, שהחידוש בדברינו יבקש לנגוע בכאב של אב שבנו לא בוחר בדרכה של תורה. עיון בבתי הפיוט מגלה תוספות מיוחדות על חלקה של שרה אמנו בעקדה. בעוד שבתורה, שרה לא מוזכרת בהקשר לעקידה כלל ועיקר - הפיו