רשומות

מציג פוסטים מתאריך אוגוסט 20, 2017

*תובנה לפרשת דברים התשע"ז*

מהפסוק בפרשתנו: "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו" למד רש"י [כתובות קו א] מצוה חדשה: "מכאן *שמצוות עשה לדיינים שישפטו*". למעשה, לולא שהתורה ציוותה על הדיין לדון ולפסוק, לא היתה לו סמכות ורשות לקבוע מי חייב ומי זכאי. היכולת לשפוט את מעשי השני וכוונותיו היא רק מחמת הציווי האלוקי "כי המשפט לאלוהים הוא". כנגד זאת, מתאר הנצי"ב [מרומי שדה סוכה נב] את המציאות בבית שני "שהרבו *שפיכות דמים לשם מצוה, שהיו חושבים שפלוני הוא צדוקי ואפיקורס* שמצווה להוריד". מציאות שבה דנים את השני מסברה אישית ובתחושת שליחות דתית מבלי שהקב"ה ציווה מובילה בהכרח לטעות וחורבן..

*תובנה לתשעה באב התשע"ז*

האיסור ללמוד תורה בתשעה באב נלמד מהפסוק: "פִּקּוּדֵי ה' *יְשָׁרִים* מְשַׂמְּחֵי לֵב" - הלימוד משמח ולכן נאסר בזמן האבלות. כבר נודעו דבריו של הנצי"ב המבאר שהישר הוא המכבד את האחר, אינו חושד במי שחולק עליו ואינו מבקש ברעתו. לימוד תורה באופן הזה הוא משמח. לימוד ישר, המבקש את האמת ממי שאמרה, הלומד מכל אדם, המכבד את הדעה החולקת. לומד ישר אוהב את השני בסופו של הלימוד ואינו מנצל את לימודו לשם ניגוח או האשמה. באופן הזה המציאות מתבררת והתורה מתחברת לחיים ולאנשים. בזמן החורבן נעדרה התורה הישרה המחוברת אל החיים ולכן אנו נאלצים לעסוק בענייני חורבן ומוות. מתוך תפילה שנזכה לפיקודי ה' שכשהם ישרים הם משמחי לב. "וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה!".

נשים בתשעה באב

ועוד מילה על המרקים, העוגות והניקיונות החל מחצות היום, מנהג צפון אפריקאי (ולא רק..) שסימל את האמונה בבוא המשיח והולך וצובר תאוצה ופרסום משנה לשנה. הנשים שנהגו לנקות ולאפות עשו זאת מחצות היום. רק מחצות היום. לפני כן הן היו בוכות בכי תמרורים, נושאות קינות מיוחדות לנשים על חנה ושבעת בניה בשפה הערבית. הנשים היו גם הולכות לבתי הקברות, מקוננות ומתפללות לתחיית המתים. אני זוכר עד היום את הנשים הללו חוזרות מבית העלמין החמסיני לקריאת קינות בבית הכנסת. בדורות מסוימים נשים אלו היו בצער כל כך עמוק עד כי היו מכבסים מעט ומתרחצים לקראת צאת הצום. אחרת, הצער ההיסטרי של הבכי היה מוציא אותן מדעתן. הפוסקים פעלו כנגד הרחצה והבגדים הנקיים בשל האיסור והעינוי. אבל עצם הענין מבהיר את עוצמת הרגשות והפאניקה. זה האיזון הנפלא בין צער עמוק - בסגנון נשי מרגש - ובין אמונה תמימה יוקדת. לא בריחה מהיגון והסחת דעת מהאבילות אלא שילוב מופלא של רגשות. בין זה ובין הטירוף שיש בקבוצות הפייסבוק והוואטסאפ של צילומי תבניות עמוסות כל טוב ומתכוני פאר - יש קשר קלוש ביותר. זו הסחת דעת מן האבילות במובנה הפשוט ביותר. אי אפש

מה זה להיות רב?

כיון ששמע מאן דהו המבקש להיות רב שאני משמש ברבנות קהילה, שאלני - "מה זה להיות רב?". ואמרתי לו, שלשמש ברבנות לומדים בכולל האברכים אבל להיות רב אין לומדים שם אלא  למדים מן הלב ומן החברים ומן הניסיון. כיון שתמה על דבריי, סיפרתי לו מעט דוגמאות שהיו באמתחתי ובאמתחות אחיי הרבנים: להיות רב זה לענות לשיחת טלפון שמתחילה בהססנות - "אני מדבר עם הרב?" להיות רב זה לסיים שיחת טלפון בבקשה - "אל תשכח לעדכן כשהכל יגמר" להיות רב זה לשבת מול אדם בשבעת ימי אבלו ולהציע לו נייר טישו לניגוב הדמעות להיות רב זה להציע לו שוב נייר טישו לאחר חצי שנה, בעודך מתכונן לערוך את חופת בתו להיות רב זה לעמוד מול מאות אנשים בצהרי שבת ולשאוג את התירוץ של הסתירה ברמב"ם להיות רב זה לנהל שיחה עם אשתך במוצאי אותה שבת כשאתה צרוד לגמרי להיות רב זה לבקש שידפיסו עוד מאה דפי מקורות לשיעור הבא כי הרבה באו בגלל המודעות ברחוב להיות רב זה לראות שבוע לאחר מכן איך השכן החילוני שלך תולש בחמת זעם את כולן להיות רב זה להיכנס לבית כנסת גדוש מפה לפה וכולם נעמדים לקראת השיעור להיות רב זה לשבת מו

אשת חיל - האימא

ספר משלי מסתיים בקטע הידוע "אשת חיל". אבל בניגוד למקובל, אשת חיל הוא לא שיר שבח לאישה. הוא שיר שבח לאימא. על פי המדרש שלמה המלך [או למואל] שר אותו לאמא שלו. יתכן ששר לבת שבע, אולי אפילו לרות אמו המיתולוגית. השבח לאימא החותם את הכבוד לאב מתחילת הספר מגיעים למי שהשקיעו בחינוכם של מחבר הספר. נכון, לפעמים הוא עצמו לא עשה כרצונם אולם הם לא פסקו מלהורות לו מוסר ולהשקיע בחינוכו. אנו מסיימים השבת שני זמני קיץ בהם למדנו את ספר החינוך של התנ"ך - ספר משלי. הרבה דברים למדנו - על 'לב' ו'בית', על עצלנות וכעס, על עושר והתמדה, על 'חנוך לנער על פי דרכו' ועל 'חושך שבטו שונא בנו'. איננו מסוגלים לזכור את כל מה שלמדנו. אבל דבר אחד אסור לנו לשכוח. אנחנו חייבים להשקיע בחינוך הילדים. לא לחשוב שהוא מובן מאליו. 1. ללמוד איך מחנכים. מספרים, מסרטוני הדרכה, מחוגי הכשרת הורים, מרבנים ומנחים, מפסיכולוגים ויועצים. 2. לפנות זמן לחינוך. להשקיע זמן בלדבר עם הילדים, כל אחד בנפרד. לחשוב היכן הם נכשלים ובמה הם מוצלחים במיוחד. 3. לראות את החינוך כמשימתנו העיקרית. לא

*תובנה לפרשת עקב התשע"ז*

התורה מצווה בפרשתנו: "וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד" ובכך מזהירה להתרחק מאחת התכונות השליליות ביותר ביחס בין אדם לבוראו. קשה עורף הוא אדם שנמנע מלהיפגש עם דברים ישירות. בכל הזדמנות, הוא מפנה את מבטו לכיון אחר ומתקשה לסובב את ראשו אל השני. במקום קשר של פנים אל פנים עם האחר או עם האמת - הוא מתחמק. לא פלא שאדם כזה ניחן בעקשנות ואי יכולת להשתנות. ארבעת החושים שבפניו מעולם לא יתוודעו אל המציאות נכוחה. גם הזולת, שינסה להכיר אותו מאחור יוכל רק לנחש את זהותו ואופיו. כשמגיעים לארץ ישראל, עיני ה' מביטות בנו כל השנה. לכן הוא מבקש שנישיר לו מבט עמוק ולא נפנה עורף קר ואדיש.

חודש אב של רב

בכל שנה, מיד שנגמר הריקוד של ברכת הלבנה במוצאי תשיעי באב, הרב משה רוצה כמו כולם לצאת לחופש, ללכת לים עם הילדים, לטייל בשדרה עם אשתו ציפי (תמיד הם צוחקים על המודעה בתחילת השדרה של שיעורי הרבנית ציפורה). גם הוא רוצה לבשל קפה על הגזייה הישנה בצימר בגליל, לאכול פיצה בקניון שנפתח בשבוע שעבר ולפצח גרעינים כמו בימים ההם, בישיבה התיכונית. אבל אז, יהושע הגבאי מתקשר לשאול מה יהיה נושאי השיעורים בחודש אלול והוא מזכיר לו שהם ממשיכים בהלכות תשובה ברמב"ם. הגבאי כמובן נזכר וסוגר את הטלפון,  והרב משה נזכר ופותח את הספר. מעיין בו קמעה, ומיד לבו נפתח מבלי שיהיה אפשר לחתום אותו שוב. ובשעות שכולם שוחים בבריכה בצימר המשפחתי, ראשו של הרב משה צולל לעומקה של תשובה. התאומים משתעשעים להם בבית העץ והרב משה מהרהר בקשר שבין השעיר לה' והשעיר לעזאזל [באמת, ההתנהגות של אחד מהם מדרדרת לאחרונה..]. האישה מבקשת שידליק את המנגל והוא ניגש בשמחה לעשות רצונה ומהרהר האם הכהן הגדול הוא שליח האלוקים או האומה. וכך, כשכולם בבין הזמנים ובאוגוסט וביומי דפגרי ובחופשה רציפה, הוא נכנס לקודש הקודשים והולך לעזאזל. תלמו

*תובנה לפרשת ראה התשע"ז*

בשני מקומות בפרשה, התורה מצווה על נתינת מעשר שני. עשירית מהיבול שהבעלים נותן *לעצמו* - הוא אוכל אותו בטהרה בירושלים תוך שהוא מוקף באנשי המקדש והתורה שבעיר. הנימוק למצוה הוא יראת שמים - "לְמַעַן תִּלְמַד *לְיִרְאָה* אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים" אבל הקיום שלה מתואר כדבר משמח:  " *וְשָׂמַחְתָּ* לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ". במעשר שני יכולות היראה והשמחה להתקיים בו זמנית כיון שבה האדם משלב בין היבול החומרי שלו ובין קדושתה של ירושלים. כשהחול פוגש את הקודש בהרמוניה, האדם ירא מה' אך גם שמח בהישגיו. קדושה אמיתית איננה תיון - תמצית הפוגשת את המים פעם אחת ומותירה חותם דהוי. הקדושה היא כמו קפה, המעורב במים ונוסך בכולם את טעמו המיוחד.

מעשה ברצונו של מקום שבו קבור רבי מאיר

שעה שבאתי אצל ציונו של רבי מאיר בעל הנס בעלות השחר מצאתיו כשהוא מלוכלך ורצפתו מושחרת מאבק הדרכים שברגלי העולים אליו. והיו קירותיו מעורבבים מאבנים עתיקות ומדבקות חדשות של שמו של רבי נחמן שהוא מקוטע להברות או פסוק שמע ישראל זה ליד זה, עד שאינך יודע איזה חשוב יותר. והכל שם בערבוביה גדולה, שלטי אזהרה שלא ידליקו נרות ושלטי מכירה של נרות שמן זית, זמני תפילות בשעון חורף ובלוח שנה של שנה שעברה, פרסומות צבעוניות לנסיעות לחו"ל על גבי קטעי זוהר מודפ ס בשבח ארץ ישראל. ועתיק וחדש משמשים זה בזה, אבנים שבורות עם מצלמות אבטחה ומדרגות מיושנות עם מזגנים חורקים, וילדים רצים וזקנים מאיטים צעדיהם. ונתעצבתי אל לבי שכך מראה קברו של מי שמגדולי התנאים נחשב ודבריו מאירים עיני חכמים אבל קירותיו מפוייחים מעשן אסכלות של בשר. ומיד נתחלפה עצבות שבלבי בקורטוב של לימוד זכות ששמא כך דרכם של ישראל שאינם כאומות העולם שקברות מנהיגיהם כמוזיאונים וכאנדרטות אלא דומים עליהם כביתם שלהם. שאם רצפת ביתם מלוכלכת במאכל ומשחק - אות הוא שהתברך בילדים ובנים החיים בו ברווחה. ונזכרתי מאמרו של רבי מאיר על ישראל שבין עושים רצו

מעשה באדם שניקה ספריו וניקה לבו

"אל תשכח לנקות את הספרים שלך לפסח, כמו ששכחת בשנה שעברה" אמרה לו אשתו בדרך אגב, כששניהם מקרצפים את כתמי השומן העיקש מדפנות התנור. "הספרים שלי... הספרים שלי?... שלי?..." ענה לעצמו. אט אט הספרים האלו פסקו מלהיות שלו, מאז שקנה אותם אי שם בשנות העשרים המוקדמות ועד היום, כשקולות היובל נשמעים באוזניו. הוא זוכר היטב כמה שמח כשקנה אותם בחנות הספרים הקטנה שליד הישיבה, איך התגאה בסט הגמרא הראשון ועטף בעדינות את ה'שולחן ערוך' בתחילת שנותיו בכולל ההלכה. עו ד נותר בכמה מספריו כתב ידו המעוגל: "לה' הארץ ומלואה, ספר זה בחזקת...". הכתב שלו נותר מעוגל כשהיה, אבל עכשיו יש בחייו יותר ארץ ומלואה מאשר ה', ואת חזקתו על הספר די איבד. הם נפגשים רק פעם בשנה, כשהוא מעלעל בהם במהירות, מנקה מהם את החמץ שאין בהם, ומנסה גם להסיר מהם את ההחמצה שלא חסרה להם. "אני רוצה ספרייה גדולה מלאה ספרי קודש במרכז הסלון" היה אומר תמיד לארוסתו, זו שעכשיו שוטפת את צלחות הפלסטיק מארוחת הערב של הנכדים. ופתאום מצא את עצמו מולה, ספרייה גדולה מלאה ספרי קודש במרכז הסלון. נדמה