הרהורים ותורה

מבין אחד עשר הארורים אנו מוצאים ארור אחד המצריך דקדוק בלשונו: 'אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם' [דברים כז כו]. מה פשרה של ההקמה שיש להעניק לתורה ומה צריך לעשות אדם בשביל שלא יתחייב בקללה חמורה שכזו?. בלשון התלמוד הירושלמי אנו מוצאים את השאלה - 'וכי יש תורה נופלת?' [ירושלמי סוטה ז ד] ולאחריה אנו מגלים מספר תירוצים מרתקים. בתחילה, הירושלמי מבאר שהכוונה ל'חזן שהוא עומד', פירוש שהוא עצמו מתבאר בכמה הסברים. יתכן שמדובר באזהרה למי שמגביה את ספר התורה שעליו להראות את הכתב לכולם. רמב"ן [דברים כז כו] מסביר שזו אזהרה לחזן שיניח את ספרי התורה בארון הקודש באופן מתוקן שימנע את נפילתם. הסבר שלישי הוא שמדובר על מלמד תינוקות שצריך להשגיח כיאות על תלמידיו הקוראים בפסוקים. פירוש זה - על הסבריו הראשונים - תמוה ביותר, וכי על דברים מעין אלו ראתה התורה צורך לקבוע 'ארור'?. הלא מדבר על פרטי הלכות דקדקניים או סידורים טכניים שאין מקומם במעמד מחייב שכזה אלא בסעיף קצרצר בקובצי ההלכות. יתכן וביאור הדברים נמצא בעיון בפירוש

כשמעיינים בדברי הפוסקים אנו מוצאים שתי תקיעות שופר עם מטרה זהה - לערבב השטן. הראשונה היא תקיעות השופר במעומד המתקיימות לאחר התקיעות במיושב. כך הביאה הגמרא (ראש השנה טז א - טז ב) - 'למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן ' . והשניה היא תקיעות השופר הנהוגות בחודש אלול  כדברי הטור (תקפא) - 'לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש.. ו כדי לערבב השטן ' . מדוע דווקא שתי תקיעות אלו, המתווספות על שלושים הקולות המחויבות, מסוגלות לערבב את השטן?. אם נתבונן בפרטי ההלכות שלהן, נמצא שתכונתן של תקיעות אלו היא שהן נעשות דווקא בציבור. התקיעות במעומד צריכות להיעשות על סדר ברכות תפילת מוסף בציבור, 'כשהוא שומען - שומען על הסדר, ועל סדר ברכות, במה דברים אמורים - בחבר עיר, אבל שלא בחבר עיר - שומען על הסדר , ושלא על סדר ברכות' (ראש השנה לד ב). גם התקיעות בחודש אלול מתבצעות דווקא כשיש ציבור מתפללים ולא בתפילת יחיד. כך למדנו מדברי שו"ת ציץ אליעזר (יב מח) - 'הנה מעולם לא שמענו בכזאת שמי שהוא אפילו מהמד

  אחד מקטעי התלמוד המפורסמים ביותר בענייני התשובה והכפרה עוסק בחלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש - 'עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו.. עבר על לא תעשה.. תשובה תולה ויוה"כ מכפר.. עבר על כריתות ומיתות בית דין.. תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין.. אבל מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת..' . [1] נדמה, שנוכל למצוא בחילוקי הכפרה אלו את סדר יום הכיפורים - מתפילת 'כל נדרי' הזכה ועד לשעת נעילת שער. במהלך יום אחד, יום אדיר בימי שנה, עובר כל אחד מישראל את כל חילוקי הכפרה המכפרים על כל סוגי העוונות שחטא בהם. כבר 'במעלי יומא דכיפורי' - ערב יום הכיפורים, אדם עסוק כולו בתשובה. הוא מבקש מחילה מחברו, מתוודה וידוי ומבקש מהאל לקבל את תשובתו.   'מצות הוידוי מן הדין, הוא כשיכנס יום הדין ויחשך ויתקדש היום, שהוא זמן התחלת הכפרה..' . [2] כבר באותה שעה הוא הופך לבעל תשובה, המבטא את רצונו הוא לשוב על עקבותיו ולשוב למקורו במילים - 'הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה וְתִרְצֶה אֶת תְשׁוּבָתִי

בשעה קדושה וטהורה זו, שבה השערים ננעלים והלבבות נפתחים, איני מבקש לדרוש. איני רוצה ללמוד אתכם פסוקים או לעיין עמכם בקטע תלמוד. אני רוצה לספר לכם מעשה של חולין שאירע עמי. את סליחתכם אני מבקש אבל חושבני, שאף על פי שסיפור זה הוא מעשה חולין, רוח של קודש יש בו. לפני כחודשיים נולדה לנו בת. מוצאי שבת הייתה ושעת חצות הייתה ולידה קשה ולחוצה הייתה. אחרי שלוש שעות, יצאתי מבית החולים, מותיר מאחור את אשתי הישנה ובתי הקטנה. לחניון המרוחק הלכתי, שם המתינה לי מכוניתי שרכשתי שבוע לפני כן. התנעתי את המכונית, שעה רביעית אחרי חצות הוצגה בשעון הדיגיטלי ונסיעתי החלה, בעוד רבע שעה אגיע לביתי. אחרי עשר דקות, אולי פחות, אורות אדומים וצהובים החלו להבהב, צפצופים הפריעו את שקט הלילה הדומם. ציור של צמיג נדלק כסימן בלתי מוכר בלוח השעונים. הדאגה בלבי מתחילה לפנות את רגשות השמחה, העייפות והבדידות ממלאים אותי בחרדה. הכול מתחיל לרוץ בראש, תוהה על העבר שמא קניתי רכב מקולקל, דואג על העתיד כיצד אתמרן מחר בין המוסך לבית החולים ומתלבט על ההווה שאיני יודע מה אעשה בו. הכביש שומם, השעה מאוחרת. אני לבד. אני יוצא מהמ

אתי משלח [רש"י - בא האיש המשלח את השעיר לעזאזל ליום המחרת] , מצאו בשוק לכהן גדול- אומר לו: אישי כהן גדול! עשינו שליחותך [רש"י - מכבדו לפני הבריות] . מצאו בביתו- אומר לו: מחיה חיים, עשינו שליחותו. ... אתהלך לפני ה' בארצות החיים - אמר רב יהודה: זה מקום שווקים. תלמוד בבלי מסכת יומא דף עא עמוד א בכל יום כיפור, בשעה של צהרים - בסדר העבודה, כשחמה בלב שמים כולם חושבים ומספרים על הכהן הגדול - אבל אני נזכר באיש העתי, המאובק בחול זה, שלא הפרישו מראש, שמא יפסל - אלא הכינו מאתמול להיום, בלי להתבלבל לא קראו לו 'אישי' או הסתייגו 'שמא לא למד' - כבר שנים שהוא מכיר את המדבר כמלומד ולא הוליכוהו, קראו לפניו או העסיקו אותו - רק מעט, מרחק סוכה אחת, יקירי העיר ליוו איתו ולא בכו שהשביעוהו, שמא חשדו בנפש כשרה - כי אינו נכנס למקום שלהבת, רק לארץ גזרה ולא כולם הביטו בו בחרדה, כמלאך משרת וקדוש - בחוצפתם, משערו המדובלל ניסו לתלוש ובכלל, הוא אינו כהן, סתם איש מן הגליל - ולא נהדר מראהו כפעמוני זהב בכנף מעיל הוא לא עומד בכותל המזרח, לו המעמד ז

שעת הנעילה ורגע החיתום, שאנו עומדים בפניהם ולפניהם, אינם פשוטים כלל וכלל. שעה של בניין ורגע מכונן הם, אך הם גם מלאים סתירות וניגודים. מחד, אנו חשים בגודלה של השעה, יודעים ששערי שמיים פתוחים וכמותם גם הלבבות, שהיא שעה מסוגלת, שאין דומה לה בכל שעות השנה. אבל, אנו גם מרגישים בקטנותה - מבינים שהיא קצרה וכמעט חולפת, שתפילתה אורכת כמה רגעים ותו לא. אם אתמול בלילה הארכנו בסליחותינו כעת כולנו מפנימים שהשקיעה קרובה, שהמלך יעלה רקיע מעל רקיע ואנו נשאר בארץ שנתן לנו. כולנו מנסים לנצור את משמעות הרגע אולם זוכרים בסתר לבנו איך בעוד זמן לא רב נלך לאכול בשמחה לחמנו וידינו המבקשות לחדול מעושק יהיו עסוקות ביתד הראשון של הסוכה. ניסיתי לחשוב בימים האחרונים איך אפשר להתמודד עם תחושות כאלו ואני רוצה לחלוק איתכם את תחושתי. השנה, הזדמן לי להיות בגן הילדים כמעט מדי תחילתו של כל יום. שמתי לב לתופעה מעניינת ואולי אף מוזרה. בכל פעם, שאבי הילד או אמו רוצים ללכת לביתם או לעבודתם כשהם מותירים מאחוריהם את ילדם האהוב להשגחת הגננות, התופעה מתרחשת. הילד נאחז בבגדו של ההורה, לא מרפה ולא עוזב, מושך ומחזיק בעקשנות

לאחר כל סדר של תקיעות שופר אנו אומרים תפילה קצרה שיסודה בסידורים הקדומים [סדר רב עמרם גאון] - 'היום הרת עולם. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם. אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים. ואם כעבדים, עינינו לך תלויות עד שתחננו. ותוציא לאור משפטנו, קדוש' . אם נבקש להבין מה טיבו של ביטוי זה - 'הרת עולם' ומה פירושו, נעיין במקורו של הביטוי (ירמיה כ יז) - 'אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם' . במילים אלו קונן הנביא מדוע לא נולד מת ומפני מה הריונה של אמו לא נמשך לעולמים כדי שהוא לא יוולד כלל. נמצא אם כן, שמנסח התפילה השתמש בהשאלה בביטוי זה לבטא את העובדה שראש השנה הוא יום הריונו של העולם  כולו. כך התבארו הדברים במחזור ויטרי (שלה) - 'והיום הזה היה הריונו של עולם. היום הרת הארץ כל תולדותיה' . טרם נתחיל בביאור הדברים, מעניין לציין שמשאלתו של הנביא שממנה לקוח הביטוי 'הרת עולם' מגיעה בעקבות מלחמות קשות ובשורה על הפיכת הארץ וחורבנה. כך מתאר הכתוב את מצבו של הנביא (ירמיהו כ טז) - 'וְהָיָה הָאִי

ידועים דברי הגמרא (ר"ה טז א-ב) - 'למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן'. אם באנו להבין טעמו של דבר הרי שתשובתה של הגמרא הותירה אותנו וחצי תאוותנו בידינו. יש להבין כיצד מתערבב השטן מכך שחלק מהתקיעות מתקיימות בישיבה וחלק בעמידה. האם די בעובדה שמקיימים את המצווה בשני אופנים שונים כדי לערבב את מי שביכולתו להשטין על העולם?. נבקש לעמוד על טיבן של התקיעות ובכך להבין את משמעות הישיבה והעמידה המערבבות את השטן. תקיעת השופר נזכרת בהקשר למתן תורה, הן בלוחות ראשונים והן בלוחות שניים. בשני המקרים מטרת התקיעה הייתה להנחיל תחושה של חרדה. בלוחות הראשונים הדבר התפרש בדברי הפסוק (שמות יט טז) - 'וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל  הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה'. גם בלוחות השניים, ביאר המדרש (פרקי דרבי אליעזר מה) שתקעו בשופר על מנת להזהיר את העם שלא יחטאו שוב - 'בר"ח אלול אמר לו הקב"ה: 'עלה אלי ההרה' והעבירו שופר במחנה , שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז והקב"ה נתעלה באותו השופר, שנ' עלה אלהים בתרוע

משפחות הלויים - גרשון, קהת ומררי - הפכו לסמלים מייצגים של דרכים שונות בעבודת ה'. האדמו"ר מאיזביצא רואה בבני קהת אנשים שאינם מסתפקים במדרגות הרוחניות שהשיגו אלא מנסים לנסות להעפיל מעלה. בבני גרשון הוא מוצא את אלו המעדיפים להתמקד בדברים המובנים להם ומסתלקים מכל ריח של ספקנות ובבני מררי את אלו המתמקדים בעשיה היומיומית ללא פילוסופיה והגות. חלוקה אחרת בין המשפחות ודרכי עבודת ה' מצויה בדברי רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב (שם משמואל נשא תרע"ד). הוא מייחס לבני לוי את מדרגות היחס אל הרוע שחודשו בבית מדרשו של הבעל שם טוב - הכנעה, הבדלה, המתקה. בני מררי מבדילים בין הרע והטוב ונותנים לכל אחד מהם את המעמד הראוי לו, בני גרשון ניחנים ביכולת להכניע ולגרש את הרוע אולם בני קהת מצליחים אפילו להפוך את הרע לטוב ולמתק אותו. לדברי השם משמואל (בהעלותך תרע"ו), תחושות הנפש הממלאות את האנשים משתנות בהתאמה. בני מררי מלאי מרירות נפש המנסה כל העת להבדיל בין קודש לחול, לעומתם בני גרשון מלאים נחישות וגבורה הנלחמת ברע בעוצמה. בשונה משניהם, בני קהת מתהלכים בגבהות לב והתרוממות רוח של מי שמוצא