עוד רגע עם אבא

שעת הנעילה ורגע החיתום, שאנו עומדים בפניהם ולפניהם, אינם פשוטים כלל וכלל. שעה של בניין ורגע מכונן הם, אך הם גם מלאים סתירות וניגודים.
מחד, אנו חשים בגודלה של השעה, יודעים ששערי שמיים פתוחים וכמותם גם הלבבות, שהיא שעה מסוגלת, שאין דומה לה בכל שעות השנה. אבל, אנו גם מרגישים בקטנותה - מבינים שהיא קצרה וכמעט חולפת, שתפילתה אורכת כמה רגעים ותו לא. אם אתמול בלילה הארכנו בסליחותינו כעת כולנו מפנימים שהשקיעה קרובה, שהמלך יעלה רקיע מעל רקיע ואנו נשאר בארץ שנתן לנו. כולנו מנסים לנצור את משמעות הרגע אולם זוכרים בסתר לבנו איך בעוד זמן לא רב נלך לאכול בשמחה לחמנו וידינו המבקשות לחדול מעושק יהיו עסוקות ביתד הראשון של הסוכה. ניסיתי לחשוב בימים האחרונים איך אפשר להתמודד עם תחושות כאלו ואני רוצה לחלוק איתכם את תחושתי.

השנה, הזדמן לי להיות בגן הילדים כמעט מדי תחילתו של כל יום. שמתי לב לתופעה מעניינת ואולי אף מוזרה. בכל פעם, שאבי הילד או אמו רוצים ללכת לביתם או לעבודתם כשהם מותירים מאחוריהם את ילדם האהוב להשגחת הגננות, התופעה מתרחשת. הילד נאחז בבגדו של ההורה, לא מרפה ולא עוזב, מושך ומחזיק בעקשנות. הוא גם מסרב להסתכל על הגננת, טומן את ראשו בחיק אביו וכאילו מתעלם מכל מה שקורה. חולפים כמה רגעים - לעיתים ארוכים, לעיתים פחות - עד שהילד נאות לעזוב את ההורה וללכת למשחקים ולחברים.

אני אף פעם לא מבין, הרי הילד יודע שבסוף האבא ילך, הוא מבין שכמו אתמול וכמו מחר הוא יישאר בגן, הוא מרגיש שכך אמור לקרות. אם כן, למה הוא מתעקש, מדוע הוא נאבק במובן מאליו. מה הטעם להחזיק בכנף בגדו של ההורה אם עוד רגע הוא ילך והילד יוותר לבדו.

מוכרחים אנו לומר, שלילד זה לא משנה. הוא אכן יודע ומרגיש שבסוף האבא ילך אבל לו זה לא אכפת. הוא רוצה לנצל מה שאפשר, ליהנות עד כמה שניתן מהחיבוק והחום של אימא. ניכר עליו, שהוא מנסה לחטוף עוד רגע - עוד רגע עם אבא.

דומה בעיני, שגם אנו, ילדיו של הקב"ה, עושים כך. אנו יודעים שהקב"ה יעלה לשמי מרומים ואנו נמשיך להיות כאן בתחתיות ארץ. חשים אנו, איך הקב"ה עולה לשבעת רקיעיו ואנו נשארים פה, מוקפים במשחקים וצעצועים שמושכים את ליבנו. אנו נוותר עם גננות ומשגיחות, לעיתים אפילו נחשוב שרק הם בנמצא ונשכח שהם מונו ונשלחו בשם אבינו. אבא שנותר בבית.

אבל, בשעה הזו שבה אנו נפרדים מהחיבוק עם המלך זה לא מעניין אותנו. אנו נאחזים בשולי בגדיו המלאים את ההיכל, נאחזים ולא מרפים. אנו יודעים, שהשעה תחלוף אבל לא מוכנים לוותר על כל רגע בה. מנסים לנצל כל שנייה להרגיש תחת כנפי השכינה, להסתופף בצילה, לחסות תחת אברתה. אנו מכירים בחיי השעה שעוד נכונים לנו אבל לא מוכנים שהם יפגעו ולו בכדי בחיות של השעה העומדת בפנינו. ניכר עלינו שאנו מנסים לחטוף עוד רגע - עוד רגע עם אבא.

אבל אני רוצה להעיז ולומר שבניגוד למשל, כאן הדבר שונה. במציאות, האבא מוכרח ללכת, לצאת לעבודתו ולשוב רק עדי ערב. אולי מרוויח הילד רגע אחד או שניים אבל בסוף הוא צריך להתנתק מזרועות אביו ולהיקרע מעליו. גם אם ימשיך לבכות, כבר לא תישאר ברירה והוא ילך כשאביו מפנה לו עורף. כל נחמתו תהיה בכך שהרוויח עוד כמה רגעים.
עם אבא שבשמיים הכול אחרת. אם ישפוך האדם נפשו לפניו מובטח לו שהאל יישאר במחיצתו. הוא יוותר עמו בצרתו וישכון יחד איתו גם כשטומאתו בו. אם באמת יתחנן האדם לאביו הוא יצליח, הוא יהיה מסוגל לפייס את אביו ולהישאר יחד איתו כשיד ה' לא משה מידו. הקב"ה לא מפנה לנו עורף ואינו חוזר למלאכתו, הוא גם כן רוצה לשכון בתוכנו. בעודנו בוכים בחיקו הוא לוחש לנו כאב אוהב בהבטחה עזה "דלא אעלנא כל זמנא דאנת בגלותא" [פתיחת אליהו].
נכון, בשעת הנעילה ינעלו שערי השמיים, אבל אם נתעקש ונחזיק חזק - שערי הגן, גן המבוכה, ינעלו כשהקב"ה נשאר בתוכו. נרגיש בו בשעת בניית הסוכה והישיבה בה, נחוש בקרבתו במקום עבודתנו, נשמע את קולו בתוך ביתנו האישי ובית תפילתנו הציבורי. אם נראה סביבנו את יד ה' ואת אצבע האלוקים נחוש כל השנה איך אנו תחת ימינו ושמאלו תחבקנו.
נזכה לכך אם רק בשעה הזו נסרב להפנות פנים אל העולם ושעשועיו, לא נישמע לקול הגוף המסוגף והרעב, ולא נהיה קצרי רוח לחזור לשגרת "אחרי החגים" המקובלת. רק אם ננצל את הרגע שלפנינו, נרוויח יותר מעוד רגע עם אבא.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

רבנות קהילה - ראשי פרקים למחשבה..

לדעת להאזין לתרועה

על טעם וריח - אין להתווכח! ; המנהג ככלי להתמודדות חינוכית