הרהורים ותורה

פרשת בלק היא אחת מן הפרשות המסתוריות ביותר בתורה. פסוקי הפרשה ניתנים לדרשות והבנות רבות, דמויותיה מסתוריות והיחסים בין דמויות אלו ובין העמים שבהנהגתם מעורפלים לא מעט. אחד הדברים המסתוריים שבפרשה הוא המניע של בלק לקלל את עם ישראל ושל בלעם לשתף עמו פעולה. אמת הוא שבקריאת פשט הפסוקים משתמע שבלק חשש מכך שישראל יכבוש את ארצו ולכן רצה להחליש את כוחם - 'וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר' [במדבר כב ו]. אבל בעיון נוסף, מדוע שיחשוש בלק מכך שישראל יכבשו את ארצו, בעוד מעולם לא עשו זאת ולא עלה על ליבם לעשות זאת. מלמדנו המדרש, כי חששו של בלק לא היה מכניסתם של ישראל לארצו שלו, אלא לארץ אחרת - ''ואגרשנו מן הארץ' לא היה מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ' [במדבר רבה בלק כ]. ועדיין יש לנו לתמוה, מה חששו של בלק ובלעם שיכנסו ישראל לארצם. כנראה, שכל מהותה של ארץ ישראל מנוגדת לתפישת עולמם של בלעם. דברים

כבר נודע בשערי הדרוש שאלת חז"ל על מעשיו של קרח - "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? אלא עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו שמואל ששקול כמשה ואהרן … ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה ועומדת להם ומשה היה רואה יפה" [במדבר רבה יח ח]. לשונם של חז"ל שזורה בביטויים רבים המשותפים לעניינה של הראיה - כוחה והשפעתה. נתבונן [הלא בראיה עסקינן..] מעט בדבריהם של חז"ל ונלמד מהם יסודות חשובות על השקפת עולמנו וראיית המציאות. ראשית, מגלים לנו חז"ל שקרח פיקח היה. את הפיקחות אנו פוגשים במקרא בהקשרים של ראיה גשמית ולעיתים אפילו נסית. הפיקח הוא הפכו של העיור, כפי שעולה משאלתו של הקב"ה - "מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר" [שמות ד יא] או מהבטחתו - "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים" [ישעיה לה ה]. יתרה מזו, פקחות אינה רק היכולת לראות חפצים גשמיים, פקחות היא יכולת לראות מחזות פנימיים ועמוקים. לאחר חטא עץ הדעת, אדם וחוה מקבלים את היכולת להבין את מצבם הרוחני "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם" [בראשית ג ז]. כמותם, גם הגר זוכה

הגמרא בכמה מקומות [יבמות קט ב, נדרים כב א; נט א; ס ב] רואה בנדר כמעין הקמת מזבח אסורה : "רבי נתן אומר: הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו הקריב עליה קרבן". גם במישור ההלכתי, פרשת נדרים הוקשה בגזירה שווה לפרשת שחוטי חוץ [בבא בתרא קכ ב] . אך טבעי הוא שהאיסור לשחוט קורבנות מחוץ לבית המקדש יהיה קשור לאיסור לנדור נדרים. התורה דוחה בשני המקרים את הרצון האישי שאינו נכפף לדעת התורה אלא עומד מחוץ לה ומכתיב מעשים מעצמו. הנודר נדר מקים לעצמו בית מקדש פרטי , הוא לוקח תחום או פעולה ומחיל עליהם קדושה אישית שאוסרת עליו ליהנות מדברים או להימנע ממעשים. לכאורה זו פעולה מבורכת, המוסיפה על דיני התורה ובה האדם מקדש את עצמו במותר לו. אבל, יש בה חששות רבים וסכנות גדולות. הביטוי "כאילו בנה במה" מובא בגמרא [סוטה ד ב] גם לגבי מי שנוהג בגסות הרוח. גס הרוח מחפש כבוד ותארים של קדוש ופרוש ולכן הוא משנה את הנהגותיו ממידת החסידות המקובלת בסביבתו. יתרה מזו, גס הרוח מחשיב את עצמו כאלוה ולכן הוא רוצה שיכבדו אותו, ימלאו את בקשותיו, יראו בו דמות להערצה ויקימו במה לכבודו. גם קיום המצוות

אחת ההלכות המסתוריות בכתיבת ספר תורה היא כתיבת שתי אותיות נו'ן הפוכות התוחמות את פרשיית ''ויהי בנסוע  הארון''. דברי התלמוד [ שבת קטו ב - קטז א] מבקשים לתת הסבר להלכה זו ומוסיפים רובד נוסף למסתורין. לדברי רשב"ג הפרשה מסומנת באופן הזה על מנת לציין שאין זהו מקומה המקורי שהיה אמור להיות בפרשת הדגלים. הסיבה שפרשיה זו נכתבה כאן היא ''כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה". לאחר הפרשיה הזו אכן מופיעה פורענות במותם של ישראל בחטא המתאוננים אולם הפורענות שלפניה לוטה בערפל. ממשיכה הגמרא ומסבירה - "פורענות ראשונה - ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'". נסיעתם של ישראל מהר סיני בתום מעמד הר סיני הוא הפורענות הראשונה שהיה צורך להפריד בינה ובין פרשת המתאוננים. חטאם של ישראל בנסיעה מהר סיני זוקק ביאור, שהרי אנו יודעים שכל חניה ונסיעה של ישראל לא נעשתה מיוזמתם אלא  בהנחיית הקב"ה המתבטאת בעמוד הענן. יתרה מזו, כשאנו קוראים את תיאור הנסיעה הזו בדברי משה בספר דברים [א ו] הרי שהיוזמה לנסוע מהר סיני היתה במפורש של הקב&

כשמתבוננים באופן החניה של ישראל במדבר, "איש על דגלו" רגילים לחשוב  שמדובר בסידורי נסיעה בלבד. כל מי שניסה להוביל קבוצת אנשים למרחק מסוים מבחין בתופעה של התפזרות האנשים. הטור משתרך למרחק, חלק מן האנשים פונה למקומות אחרים והדבוקה מתפוררת. אך מסתבר הוא שבהליכה של ארבעים שנה יש צורך בסדר קבוע ומוכתב להליכת העם. בעלי המדרש לא הסתפקו בהסבר הפרקטי הזה וראו בחניה ובמסע על פי הדגלים ערך מיוחד. כך דורש המדרש [במדבר רבה במדבר ב] - "אמרו ישראל להקב"ה הרי אנו מרננים בישועתך.. שקבע הקדוש ברוך הוא שמו בשמנו ועשה אותנו דגלים. חיבה גדולה חבבן הקדוש ברוך הוא שעשאם דגלים כמלאכי השרת כדי שיהיו ניכרין". המדרש דורש את הפועל להדגיל כביטוי לניצחון והישג שמבטא את מעלת ישראל בקרבה לה' כפי שאנו מוצאים רק אצל מלאכי השרת. על זאת כבר תמה בעל ה'כלי יקר' [במדבר ב ב] - " וכל משכיל יפלא בעיניו מה קול המולה זו, ומדוע 'קול הקריה הומה' ע"ז, ומה יקר וגדולה נעשה בישראל עד אשר התאוו להם כל כך?". ואכן עולה השאלה - מה המעלה הגדולה בסידור תנועה באמצעות בדים מ

כשיוסף משלח את האחים להביא את יעקב אבינו למצרים, הוא מצווה עליהם ציווי מסתורי (בראשית מה כד) - "וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". ההבנה הפשוטה היא שיוסף מבקש למנוע ויכוחים והאשמות הדדיות שעלולות להתפתח בקרב האחים בנוגע למכירת יוסף ולתוצאותיה הנוראיות. אולם חכמינו בחרו להבין את הביטוי הזה בהקשר של לימוד תורה, ונחלקו בהבנתו. כך מתאר התלמוד (בבלי תענית י ב) - " אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר: אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה , שמא תרגזו עליכם הדרך. איני? והאמר רבי אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר ויהי המה הלכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם, טעמא - דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור - ראויין לישרף! - לא קשיא; הא - למיגרס, הא - לעיוני ". רבי אלעזר מסביר שיוסף מבקש מהאחים שלא לעסוק בדבר הלכה בעודם בדרך, בקשה זו - מלבד שהיא תמוהה מאוד - סותרת את ההנהגה ללמוד תורה בדרך כשמירה מפני הסכנה. על כן מחלק התלמוד בין סוגי הלימוד השונים. בדרך יש ללמוד בגירסה