בריחה של פורענות

אחת ההלכות המסתוריות בכתיבת ספר תורה היא כתיבת שתי אותיות נו'ן הפוכות התוחמות את פרשיית ''ויהי בנסוע  הארון''. דברי התלמוד [שבת קטו ב - קטז א] מבקשים לתת הסבר להלכה זו ומוסיפים רובד נוסף למסתורין. לדברי רשב"ג הפרשה מסומנת באופן הזה על מנת לציין שאין זהו מקומה המקורי שהיה אמור להיות בפרשת הדגלים. הסיבה שפרשיה זו נכתבה כאן היא ''כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה". לאחר הפרשיה הזו אכן מופיעה פורענות במותם של ישראל בחטא המתאוננים אולם הפורענות שלפניה לוטה בערפל. ממשיכה הגמרא ומסבירה - "פורענות ראשונה - ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'". נסיעתם של ישראל מהר סיני בתום מעמד הר סיני הוא הפורענות הראשונה שהיה צורך להפריד בינה ובין פרשת המתאוננים.

חטאם של ישראל בנסיעה מהר סיני זוקק ביאור, שהרי אנו יודעים שכל חניה ונסיעה של ישראל לא נעשתה מיוזמתם אלא  בהנחיית הקב"ה המתבטאת בעמוד הענן. יתרה מזו, כשאנו קוראים את תיאור הנסיעה הזו בדברי משה בספר דברים [א ו] הרי שהיוזמה לנסוע מהר סיני היתה במפורש של הקב"ה - "ה֧' אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה". מה אם כן הפורענות הגדולה של נסיעת ישראל מהר סיני?.

יסוד להבנה אנו מוצאים בדברי תוספות בסוגיה - "כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני". רוצה לומר, עצם הנסיעה היתה דבר ראוי ומתבקש אבל אופן הנסיעה הוא שנחשב לחטא.  בני ישראל אינם חפצים בלימוד עצמו ולכן משתדלים לברוח ממנו בהזדמנות הראשונה.

ביטוי לכך אנו מוצאים בדברי ראש ישיבת מיר - הרב נתן צבי פינקל [אור הצפון א עמ' לה, רד-רה]. הוא משווה בין נסיעתם של ישראל מהר סיני לנסיעתם מים סוף. לדברי המדרש המדויקים מניקוד הפסוק, לאחר קריעת הים, משה "הסיעם בעל כורחם, שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות והיו ישראל מוצאים אותם בים".  בני ישראל מתרכזים בכסף וברצון לצאת ברכוש גדול  ולכן נוסעים מהים בעל כרחם. "ועל אחת כמה שכך היה צריך להיות בעזבם את הר סיני,.. שהיו צריכים להסיעם מההר שלמדו בו תורה בעל כורחם. שאמנם הרגלים ילכו אבל הראש ישאר בהר סיני", הוא מוסיף ומבאר "בעל כרחנו שלא היתה שום פגיעה בעצם הנסיעה, ולהיפך זו היתה עליה גדולה, והם היו חייבים בכך, אבל יחד עם זה היו צריכים להרגיש קושי להיפרד מהר סיני שקיבלו עליו את התורה, ובשמים הכירו שפרידה זו לא עלתה להם כל כך בקושי כפי הדרוש.. אמנם המעשה היה כשורה וההליכה היתה אחרי ה', אבל מכיון שהמחשבה לא היתה בשלמותה בהתאם למדריגתם, קיבל כל המעשה צורה הפוכה".

הדברים נוקבים  עד למאוד, הפורענות אינה עצם הנסיעה או היעד שאליו היא כוונה  אלא המוטיבציה המניעה את העם לנסוע. במקום קושי נפשי לעזוב את מקום קבלת התורה הרי שבני ישראל ממהרים להתרחק ממנו. המוטיבציה היתרה באה לידי ביטוי גם באופן שבו בחרו בני ישראל ללכת. כפי שמטיב לתאר בחריפות ר' ירוחם ממיר [דעת תורה ד, עמ' עט - פ]: "כי אם אמנם שהיו מחויבים לנסוע מהר סיני, אבל היתה נראה בהם כי הלכו באיזו-מהירות-מעט יותר מן הצורך, תכפו הליכתם עם הכרזת הנסיעה, בלי כל התחשבות על הכרח עזיבת אוצר כל חמדה.. כי נתפסו על תנועה הכי קלה; על איזו-שהיא-פסיעה-מהירה יותר מן הרגיל, בהליכתם מן הר ה', ופעולה הכי קטנה כזאת הנה כבר תגיד על פנימי פנימיות לבבם"

בעל הכלי יקר [דברים א ו] מבאר כי תחושות אלו הם שהובילו לצו האלוקי לנסוע מן ההר - "אמר 'רב לכם' כי הימים אשר ישבתם בהר לא היו בעיניכם כימים אחדים באהבתם אותם אלא כימים רבים של צער". בדברים אלו מתגלה טפח נוסף בפורענות. לא רק שהמניע לנסיעה והאופן שבו נעשתה נבעו מחטא, גם עצם הנסיעה כולה נולדה בחטא. הקב"ה רואה שבני ישראל אינם מעוניינים בשהייה בהר ומצטערים בכך ומשום כך הקב"ה בעצמו מורה לנסוע. אין הבורא חפץ בתינוק היושב בבית הספר כשכל דעתו היא לעסוק במה שמתחולל מחוץ לכתליו. מי שזכה ללמוד מפי הגבורה אבל מנצל את ההזדמנות הראשונה לחמוק מן המפגש הזה, מעיד למעשה על יחסו למפגש כולו. וכשהיחס לתורה הוא צער ותסכול - אין לך פורענות גדולה מזו.