דרך התורה ותורת הדרך

כשיוסף משלח את האחים להביא את יעקב אבינו למצרים, הוא מצווה עליהם ציווי מסתורי (בראשית מה כד) - "וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ". ההבנה הפשוטה היא שיוסף מבקש למנוע ויכוחים והאשמות הדדיות שעלולות להתפתח בקרב האחים בנוגע למכירת יוסף ולתוצאותיה הנוראיות. אולם חכמינו בחרו להבין את הביטוי הזה בהקשר של לימוד תורה, ונחלקו בהבנתו.

כך מתאר התלמוד (בבלי תענית י ב) - " אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר: אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך. איני? והאמר רבי אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר ויהי המה הלכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם, טעמא - דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור - ראויין לישרף! - לא קשיא; הא - למיגרס, הא - לעיוני". רבי אלעזר מסביר שיוסף מבקש מהאחים שלא לעסוק בדבר הלכה בעודם בדרך, בקשה זו - מלבד שהיא תמוהה מאוד - סותרת את ההנהגה ללמוד תורה בדרך כשמירה מפני הסכנה. על כן מחלק התלמוד בין סוגי הלימוד השונים. בדרך יש ללמוד בגירסה - לימוד מהיר וקל המתמקד בבקיאות ויש להימנע מלימוד בעיון המאמץ את המחשבה.

מול דברי התלמוד שלפיהם יוסף מבקש מהאחים להימנע מלימוד תורה בסגנון מסוים, בדברי המדרש אנו מוצאים הבנה הפוכה. המדרש כותב - "אל תעמידו עצמכם על דברי תורה" ולפיכך יוסף מצווה את האחים שלא להימנע מלימוד תורה אלא לעסוק בה ללא הפסקה. אם התלמוד מבין שהרוגז הוא לימוד הלכה בעיון הרי שהמדרש מבין שהרוגז הוא דווקא ההתבטלות מן הלימוד.

בנוסח אחר במדרש המופיע בתוספות (תענית י ב), מובאים הדברים בחריפות יתרה "אל תפסיקו מדבר הלכה". לא זו בלבד שהמדרש רואה בדברים עידוד ללמוד, יש כאן ציווי לעסוק דווקא בדברי הלכה בעיון מעמיק. זאת, בניגוד מוחלט לדברי התלמוד שראה בדברים המלצה להימנע מכך.

ביאור נפלא במחלוקת מצאנו בדברי הרבי מליובאוויטש המבאר את חיוב לימוד התורה בזמן ההליכה. חיוב זה יכול להתפרש לשני צדדים, לימוד התורה בדרך יכול להיות חלק מלימוד התורה הכללי בכל שעות היום שחל גם "בלכתך בדרך" והוא יכול להיות לימוד מיוחד החל דווקא בדרך כשמירה והגנה מסכנותיה. לפי התלמוד, לימוד התורה בדרך הוא חלק ממצוות תלמוד תורה החלה ביום ובלילה, אלא שיש לנהוג בו בסגנון המתאים אל הדרך. לכן, יוסף מלמד את האחים מהו סוג הלימוד המתאים לתנאי הדרך. אבל לפי המדרש, לימוד תורה בדרך הוא לא לימוד רגיל אלא גם אמצעי לשמירה והגנה. לפי זה, יוסף מלמד את האחים מעלה נוספת בלימוד ומבקש מהם ללמוד תורה בצורה מוגברת להצלתם מסכנה.

המחלוקת בין הדעות היא מחלוקת גם ביחס אל הדרך - לפי הגישה הראשונה הדרך היא אמצעי אל הלימוד, הדרך מעצבת את הלימוד והוא מתאים את עצמו אליה ואל טרדותיה. אולם לפי הגישה השנייה, הדרך היא סתירה ללימוד והוא מתמודד איתה ונשמר ממנה.

גם בהבנה של בעל המדרש, הרואה בלימוד התורה בדרך לימוד ייחודי וייעודי, מחדש הרבי מליובאוויטש חלוקה נוספת. את מטרת הלימוד בדרך שהיא שמירה על האדם, ניתן להשיג בשני אופנים שונים. היא יכולה להיות על ידי סגולה של זכות מעשה הלימוד המגן על האדם. כך למשל כותב הרמב"ם (עבודה זרה יא יט) על אדם "שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים". אולם היא יכולה להתבצע באופן אחר - הלימוד פועל שינוי באדם עצמו, התורה מתאחדת בשכלו וגופו וממילא הוא נעשה לאיש מוגן.

שני ההסברים הללו מביאים לשתי הגרסאות במדרש ולשני סגנונות לימוד עיקריים. אם לימוד התורה הוא מעשה של שמירה הרי שכל לימוד מועיל לשמירה, אפילו לימוד של גרסה, העיקר שלא לעמוד מלימודו. אבל אם לימוד התורה הוא שינוי באיש עצמו, יש צורך בלימוד מעמיק המחלחל אל כל רבדי האישיות. הציווי שלא להפסיק מהלימוד הוא למעשה ציווי לאחדות מלאה - ללא הפסק בין האדם ובין התורה.

השיחה בין יוסף ובין האחים מתגלה איפוא לא רק כשיחת חולין של אחים נבוכים אלא כאבן יסוד ליחס הכללי של האדם לתורה. אין דבר זה בכדי, השיחה הזו מתנהלת כהכנה לירידת יעקב למצרים ולתחילת הגלות בפועל. לכן אזהרתו של יוסף לעסוק בתורה בכל הרבדים, היא הדרך היחידה להתגבר על חושך הגלות. עצה שהתקיימה כמובן בפועל, כאשר יעקב יורד מצרימה ובוחר לשלוח את יהודה "להתקין לו בית תלמוד שיהא שם מורה תורה שיהו השבטים הוגים תורה".

התורה מתפרסת כאן על שלל רבדיה, מתורה המתאימה את עצמה אל דרך החיים, אל תורה השומרת את האדם מסכנות הדרך וכלה בתורה המשנה את האדם ההולך בדרך. יש כאן מערכת יחסים מורכבת בין תורה הנלמדת "בלכתך בדרך" ובין תורה ש"בהתהלכך תנחה אותך" עד כי התורה עצמה הופכת את האדם לתמים דרך - "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'".