הנדר - במה פרטית!

הגמרא בכמה מקומות [יבמות קט ב, נדרים כב א; נט א; ס ב] רואה בנדר כמעין הקמת מזבח אסורה: "רבי נתן אומר: הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו הקריב עליה קרבן". גם במישור ההלכתי, פרשת נדרים הוקשה בגזירה שווה לפרשת שחוטי חוץ [בבא בתרא קכ ב]. אך טבעי הוא שהאיסור לשחוט קורבנות מחוץ לבית המקדש יהיה קשור לאיסור לנדור נדרים. התורה דוחה בשני המקרים את הרצון האישי שאינו נכפף לדעת התורה אלא עומד מחוץ לה ומכתיב מעשים מעצמו. הנודר נדר מקים לעצמו בית מקדש פרטי, הוא לוקח תחום או פעולה ומחיל עליהם קדושה אישית שאוסרת עליו ליהנות מדברים או להימנע ממעשים. לכאורה זו פעולה מבורכת, המוסיפה על דיני התורה ובה האדם מקדש את עצמו במותר לו. אבל, יש בה חששות רבים וסכנות גדולות.

הביטוי "כאילו בנה במה" מובא בגמרא [סוטה ד ב] גם לגבי מי שנוהג בגסות הרוח. גס הרוח מחפש כבוד ותארים של קדוש ופרוש ולכן הוא משנה את הנהגותיו ממידת החסידות המקובלת בסביבתו. יתרה מזו, גס הרוח מחשיב את עצמו כאלוה ולכן הוא רוצה שיכבדו אותו, ימלאו את בקשותיו, יראו בו דמות להערצה ויקימו במה לכבודו. גם קיום המצוות של גס הרוח מתעוות, הוא איננו מסתפק בציווי האלוקי, מחפש להפוך את עצמו לאלוה ולחדש איסורים כאילו היה בעצמו מקור סמכות.

כל ההיתר לאדם לידור נדרים - להקים לעצמו מזבח פרטי ולהקריב בו את רצונותיו וחופש הבחירה שלו - הוא רק כדי לחזק את הציווי האלוקי שכבר קיים: לקיים את המצוות, להתרחק מן העבירות או להתחזק בעת צרה ומשבר. או אז, הוא מראה שההוספה האישית שלו נשענת על הרצון האלוקי ואינה גחמה פרטית המנסה לחדש התנהלות שלא נצטווה עליה בתורה מדעתו ולפי הלך רוחו.

על פי זה נבין מימרה אחרת של רבי נתן [נדרים צ א]:"דר' נתן סבר: אין הבעל מיפר אא"כ חל נדר, דכתיב: וחפרה הלבנה". הפרשנים ראו קשר בין דבריו אלו לשיטתו על בנית הבמה בהיבט הלשוני ['ח{פרה ה}ל בנה' - חל לאחר שבנה במה]. אולי יש כאן גם רמז ליחסים בין הנודר לאלוקיו, שצריך להבין שהוא רק ירח המקבל את אורו וכוחו מן השמש על מנת שלא יהיה ליקוי מאורות. לכן את ההפרה עושה החכם ובכך מראה את המחויבות של האדם למורי ההוראה ולחכמי התורה.

הבמה מציינת את עבודת ה' הפרטית, זו שאינה כפופה לציבור ואינה נוגעת אליו. הבמה והמצבה שהיו אהובות בימי האבות, שעבדו את הבורא מדעתם והיו יחידים ומשפחות בודדות, הפכה לשנואה בימי הבנים שהפכו לעם אחד ואומה שלמה הפועלת מכוח הבחירה והציווי האלוקי. מאז בניין בית מקדש, מי שמקריב בבמות מצהיר במעשהו שהוא אינו רוצה בעבודת הכלל, שלא די לו בהשגת הקדושה בבית המקדש והוא חפץ להמציא דרך משלו להשגתה.

דבר זה נאסר מכל וכל, אמירה כזו כופרת בקביעה שהאל הוא זה שמחליט מהי הדרך להתקרב אליו, שהקרבה לאלוקים נעשית בתוך כדי הציבור ובקבלת הנורמות המקובלות בו. מי שמנסה להמציא דרכים משלו מתוך תפישה כזו מיד נתבע בשאלה: "לא דייך מה שאסרה תורה?" [פרד"א ט א]. היהדות איננה דת של יחידים סהרורים המחפשים להידבק ברוח אלא אומה שלמה שפועלת לפי חוקים קבועים וגדורים.